טיפול ביובי במישור הקיומי

במרכז הסיפור “הנפש הדכאונית”, המופיע בקובץ סיפוריו של דיוויד פוסטר וואלאס “ראיונות קצרים עם גברים נתעבים”, עומדת דמות חסרת שם המכונה, כשם הסיפור, הנפש הדכאונית. הנפש הדכאונית סובלת מ”כאב אמוציונלי נורא ובלתי פוסק”, כמו גם מ”אי יכולת לחלוק את הכאב או להביעו”. השילוב בין כאב לאי יכולת לדבר עליו גורם לנפש הדכאונית להחליף את תיאור הכאב בתיאור נסיבות הקשורות אליו, דבר שהיא עושה הן בביקורים תכופים אצל התרפיסטית והן בשיחות טלפון עם “מעגל התמיכה” הכולל חברות ילדות שהמשיכו בחייהן ונאלצות לשמש אוזן קשבת.

“הנפש הדכאונית” הוא סיפור קשה ומייגע כפי שרק חפירה פרטנית של טיפוס תלותי ונרקיסיסטי הנמצא תמיד על סף קריסה יכולה להיות, כאשר ככל שמתארך הטיפול הפסיכולוגי נדמה שהוא הופך למוקד העניין ולבעיה בפני עצמה. כך במקום לסייע למטופל להבין את עצמו ולפתח כלים להתמודדות עם חייו, הופך הטיפול למטרה טיפולית הבאה לידי ביטוי בעיסוק בלתי פוסק במשמעויותיו, השלכותיו, מחירו, הישגיו, קשייו ומגבלותיו של הטיפול, מעברים מ”סוף שבוע של התבודדות בתרפיה התנסותית ממוקדת-הילד-שבתוכך” ל”מודל נטרלי-ערכי ביו-התנסותי”, ומשיחות טלפון משתרכות ונואשות עם “חברות” להקשבה ממושכת ואילמת לצליל קו הטלפון המופיע לאחר ניתוק השיחה. הסיפור מלווה בהערות שוליים כאילו היה מאמר אקדמי וגם זה, כמובן, חלק מהשיטה, משום שהערות השוליים הולכות ומשתלטות על הסיפור עד שבעמודים מסויימים הן מכסות כמעט את כל הדף. כך העלילה הולכת ונבלעת ע”י עצמה בסחרור של התבוננות עצמית, שהופכת להתבוננות בהתבוננות, שהופכת לתובנות מנוסחות על התבוננות בהתבוננות, שבתורן יהפכו בוודאי לתובנות על עצם ההתנסחות בנושאים כמו התבוננות בהתבוננות. כפי שנכתב בסיפור אחר בקובץ: “הדרך שבה היא הסיקה בסופו של דבר שמשהו לא בסדר אצלה היתה: או שמשהו אכן לא בסדר אצלה, או שמשהו לא בסדר אצלה מעצם החשש הבלתי הגיוני שלה שמשהו לא בסדר אצלה”.

כריכת הספר

כשמדברים על דיוויד פוסטר וואלאס כסופר של דור, אולי לזה מתכוונים: לשיקוף העצמי הבלתי פוסק ולמודעות הגוברת, המשתקת, לתהליכים, מורכבויות וניואנסים. לעיסוק הרגיש-לכאורה ונרקיסיסטי-בפועל במקומו של הדובר, האמן, בת הזוג, האינטלקטואל או הפעיל החברתי, עיסוק רווי עד חנק בתיאוריות ביקורתיות וניתוחים פנימיים, הסתייגויות, מאמרים מוסגרים והסכמה מתוך הינד ראש עם סתירות אפשריות שללא ספק בוא יבואו, עיסוק שמטרתו היא המשגה צלולה של המציאות, צלולה עד כדי כך שהיא מתנתקת ממנה. המודעות – הנשק האולטימטיבי נגד תודעה כוזבת המיוחסת לאלו שאינם מסוגלים להשתחרר מכבליהם – הופכת בסיפוריו של וואלאס לאפלה גדולה וסמיכה.

וואלאס אינו הסופר האמריקאי היחיד שעוסק בקשיי דור האינטליגנציה המודע לעצמו יתר על המידה, ואולי לא מודע לעצמו יתר על המידה אלא כזה שהפך את המודעות מאמצעי להבנת העולם ופירוק יחסי הכוח שבו לתכלית בפני עצמה. גם אצל ג’ונתן פרנזן אפשר לראות זאת. אולם פרנזן משחק בתופעה ולועג לה ממרחק במין משחק אינטלקטואלי, ואילו וואלאס צולל לתהומותיה. בכתיבה חיישנית ברזולוציה של עדשת מקרו הוא מבחין בכל פרט ובכל פגם. הוא יזהה את הכתם הכהה שיצר חיכוך כפות רגלי הקופצים בקצה המקפצה שבבריכה, ויקדיש לו פסקאות ארוכות. כך גם לאסלת הואקום המופיעה במסה המופתית “משהו כיפי לכאורה שלא אחזור עליו לעולם”, שמתארת שיט בספינה שעל אסלותיה כתב וואלאס כי “הורדת המים באסלה מפיקה צליל קצר אך טראומתי, מין גרגור מתמשך בסי גבוה, שכמו נותר מהפרעת עיכול ברמה קוסמית. יחד עם הצליל הזה באה יניקה מזעזעת, כה כבירה, עד שהיא גם מפחידה ובאופן מוזר גם מנחמת – נדמה שפסולת הגוף שלך לאו-דווקא מסולקת אלא מוטחת מעל פניך, ומוטחת במהירות כזו שמעוררת בך תחושה שהפסולת תנחת לבסוף במקום מרוחק ממך עד שתהפוך לדבר מופשט… מין טיפול ביובי במישור הקיומי”.

דיוויד פוסטר וואלאס – ראיונות קצרים עם גברים נתעבים
מאנגלית: אלינוער ברגר
ספרית פועלים, 296 ע”מ