פינאפס וקעקועים – משא-ומתן על זהות נשית במרחב הישראלי

מה לקעקועים ולנשות הפינאפ, שייצגו את שלמות המודל הנשי עבור גברים באמצע המאה ה-20, ונכון להיום חותרות תחת הדיקטטורה של הדוגמנית האנורקטית?

חבורה של נשים. יושבות. עומדות. מדברות. שותות. כמה מהן ילידות ישראל, אחרות לא. נשים נבדלות, עם סיפורים שונים. ובכל זאת, תשוקה מקשרת ביניהן – פינאפ (Pin Up) וקעקועים. חבורה של נשים שמימשו את תשוקתן לדימויי נשים וקעקועים דרך עשייה תרבותית בזירת חיי הלילה, הפקות צילום וקעקוע. פעילותן מתכתבת עם תחייתה של תרבות שוליים עולמית של צילומי פינאפ קלאסיים של נשים מקועקעות להפליא. המונח פינאפ שגור וטריוויאלי עבור המצולמות, אך לא עבור רוב הציבור הישראלי. הגיע הזמן להכיר אותו.

מלכיאלה פייג' ודן בלילטי, "בנות", 2013, צילום

מלכיאלה פייג' ודן בלילטי, "בנות", 2013, צילום

מבט היסטורי
המונח פינאפ, שהוטבע בז'רגון הפופולרי של ארצות-הברית בשנות ה-40 של המאה ה-20, מתייחס לייצוגים של נשים מאוירות ומצולמות על גבי גלויות מודפסות. הגלויות הודפסו בשיטת ייצור המוני, ודמותה של הפינאפ הופצה וצברה הערצה. שמו של המונח גזור מהצמדתן של הגלויות במרחבים לא רשמיים כמו ארוניות, מחברות וקירות באמצעות נעצים (Pins).

דמויות הפינאפ השתרשו בתרבות הפופולרית האמריקאית של שנות ה-50 הודות לחיילי מלחמת העולם השנייה, שתלו את הגלויות בארוניות הפרטיות במוצבים מעבר לאוקיאנוס והביאו עימן חזרה את הפינאפ ואת ההערצה המוחלטת אליה. הופעתם של איורי פינאפ במגזינים המכוונים לקהל הגברי, דוגמת איורי vargas girlsבמגזין "Esquire"האמריקאי, היתה זרז ליצירת ההילה המינית סביב אייקון הנשיות.

הפינאפ, דמות אשה עם פיגורה מוגזמת במושלמותה – חזה מלא, מותניים צרים ורגליים ארוכות לאין שיעור – יוצגה במגוון תנוחות ופוזות, שלימים יתברר שרובן בלתי אפשריות. שחקניות הוליוודיות וכוכבניות בנות התקופה זכו למעמד דומה לזה של הנשים המאוירות. הבולטות שבהן היו בטי פייג', בטי גרייבל ומרילין מונרו. הפינאפ מזוהה כאשה יפת תואר עם מבט מיני מרומז, בטוח ושובה; לגופה הלבשה תחתונה או ביגוד מינימלי. אכן, הפינאפ יועדה עבור המבט הגברי.

זהו הנארטיב המקובל על אודות ההיסטוריה של הפינאפ, אך כבכל סיפור, יש לו זווית נוספת. למעשה ניתן למפות את שורשיה של הפינאפ עוד בראשית התפתחות הצילום ואמנויות הבמה בשלהי מחצית המאה ה-19. ההיסטוריה הלא רשמית של דמות הפינאפ מתחילה בהתפתחות שיטת צילום המכונה Carte De Visite, שבאמצעותה תועדו לראשונה שחקניות, אמניות קרקס ומופעי שוליים (side shows). שיטת הצילום באמצעות חשיפה מרובה איפשרה את התיעוד של 8 פריימים על גבי נגטיב יחיד. את אלה הדפיסו בשיטת ייצור המוני והפיצו לציבור על-פי קטיגוריות תימתיות.

לענייננו, נשות הבמה שצולמו היו יוצאות דופן ונועזות לתקופתן. היו אלו נשים ששברו את המוסכמות המקובלות בכל הנוגע למקומה של האשה (הבית), ואף התדיינו עם מושגים של עצמאות, מיניות ונשיות באמצעות מופעיהן על הבמה. בהווי תרבותי משתנה, שבו נשים החלו לצאת אל שוק העבודה בשכר והדרישה לשוויון חברתי ופוליטי החלה לצבור תאוצה, אין זה מקרה שגם בספירת הבמה החלו נשים להנכיח את קיומן.

בטי פייג'

בטי פייג'

פינאפ וקעקועים
לכאורה, השילוב בין השניים מפתיע; קעקועים נושאים סטיגמה חברתית של עבריינות ונתפסים לרוב כפרקטיקה המאפיינת גברים. אם כך, כיצד נערות הפינאפ היפהפיות, שייצגו את שלמות המודל הנשי עבור גברים, החלו גם הן להיות מעוטרות בקעקועים צבעוניים, בולטים ו"גסים"? התשובה לכך מורכבת, וקצרה היריעה מכדי לענות עליה באופן שלם.

נשים מקועקעות היו פריט חובה בכל קרקס בעל שם, ורובן הגיעו לקרקסים בעקבות התערבותם המכוונת של בעליהן, שראו במקצוע אפשרות כלכלית מבטיחה. עם זאת, נשים מסוימות, דוגמת בטי ברודנט למשל, נכנסו אל זירת הקרקסים והקעקועים באופן עצמאי ומודע.

בהתחשב בעובדה שדוגמניות הפינאפ ונשות הקרקס המקועקעות היו אובייקט צילום פופולרי במחצית הראשונה של המאה ה-20, בראייה אנכרוניסטית אין זה מפתיע שנוצרה דמות כלאיים המכילה את שתיהן. בצעד נועז ומתריס, ברודנט הנאה והמקועקעת הפרידה את עצמה מנשות הקרנבלים המקועקעות כשנרשמה לתחרות מלכת היופי המשודרת הראשונה בטלוויזיה, בשנת 1939. מהלך מפתיע זה קרא לשינוי המבט על נשים מקועקעות מנשים "מפלצתיות" ו"לא אנושיות" למושאים של חן ויופי.

נערת פינאפ מקועקעת אחרת ראויה לציון היא סינדי ריי האוסטרלית. בדומה לברודנט, גם היא החלה את דרכה כנערת קרקס מקועקעת בראשית שנות ה-60 כאשר היא בת 19 בלבד. ריי וסוכנה, שלימים יהיה בעלה, תיירו ברחבי אוסטרליה וניו-זילנד כשריי החלה לצבור קהל מעריצים. תצלומיה משקפים את אופנת צילום הפינאפ של התקופה, והיא נראית בהם כשהיא מישירה מבט משועשע ומיני אל עדשת המצלמה ולגופה פריטים אחדים בלבד, החושפים את עורה המשובץ קעקועים. לא בכדי מכונה ריי דוגמנית הפינאפ המקועקעת הראשונה. לימים, יש לציין, הפכה ריי בעצמה למקעקעת מפורסמת.

מלכיאלה פייג' - מתוך: Chicks For Pits, לוח שנה ישראלי, 2013

מלכיאלה פייג'. צילום: טינה דוברובסקי

פינאפ וקעקועים היום
מורשת הפינאפ מעולם לא נעלמה, אלא רק שינתה את פניה בהתאם לאידיאלים של התנהגות המוכתבים לאשה בכל תקופה, אידיאלים שיצרו ויוצרים את מיתוס היופי. חזותה המלאה של הפינאפ אינה מתיישבת עם מוסכמות היופי של עולם האופנה בימינו. הגלגול הנוכחי של דמות הפינאפ המקועקעת קשור להתפתחות תרבות הרוקבילי בשנות ה-80 של המאה הקודמת, סצינה מוזיקלית שאימצה את המוטיבים הסגנוניים של מוזיקת הרוקבילי ואורח החיים של שנות ה-50, בשילוב עם ממדים מתרבות הפּאנק.

תרבות שוליים זו באה לידי ביטוי באימוץ וחידוש של פריטי וינטאג' ורטרו, וביניהם מכוניות, תקליטים, קעקועים בסגנון "אולד סקול" ושאר חפצי ממוביליה; תהילתה המחודשת של הפינאפ המקועקעת החלה בהקשר זה. אימוץ מראה הפינאפ על-ידי נשים מקועקעות בנות זמננו הוא למעשה אימוץ מוסכמות של יופי שכבר אינן תקפות להווי הנוכחי. דמות הפינאפ מייצגת נשיות שהיא מודעת, בטוחה, הומוריסטית ומאתגרת, מבע חזותי שאינו תואם כלל וכלל את הנשיות העיוורת והילדותית שנפוצה היום באופנת העילית או בכלי התקשורת הפופלריים.

כיום דוגמניות פינאפ נעות ממגוון רחב של טיפוסי גוף, ואין זה מקרה שיותר ויותר נשים מתחברות לאידיאל זה של יופי מאשר לדיקטטורה האנורקסית של צו השעה. הקעקועים הרבים שמעטרים את גופות הדוגמניות הם בבחינת הצהרה לשייכות לזרם אחר של נשיות; נשיות לא-קונבנציונלית, שמחצינה את האינדיבידואליות של הדוגמנית באופן שונה מהסטנדרטיזציה של הדמות שרווחה בעבר. הקעקועים יכולים להיות מעבר בין פנים הנפש של הדוגמנית אל המראה שלה, ובכך הם מכוננים סובייקטיביות נפרדת עבור כל זהות נשית. מעבר לכך, הקעקועים מעידים לרוב על שייכות לזרמים תרבותיים אנטי-פופוליסטיים, כאלה המערערים על נורמות ומסגרות חברתיות מקובעות.

לורל פאטל - מתוך: Chicks For Pits, לוח שנה ישראלי, 2013

לורל פאטל. צילום: מוטי מלול

פינאפ וקעקועים בישראל
סגנון הפינאפ הוא סגנון מיובא, בדומה לקעקועים. למדינת ישראל אין היסטוריה של קעקועים או של דוגמניות פינאפ. אין ספק שלמרחב הווירטואלי השפעה ניכרת על סגנון הלבוש ובחירת הזהות של המצולמות. עם זאת, להקשר הישראלי מימד חשוב וראוי לדיון, וזאת דווקא משום זרותה התרבותית של הפינאפ.

ראשית, יש פה הצעה להיות יוצאת דופן ושונה, ובכך קריאת תיגר על מוסכמות יופי מקומיות. מעבר לפן החיצוני שמקשר בין כל הנשים, כל אחת מהן מגלמת היבט אחר של תרבות הפינאפ המקועקעת: המקעקעת, רקדנית הבורלסק, המאפרת, הדוגמנית. הקעקועים, התסרוקות המנופחות, העקבים, המחוכים והריסים המודבקים מייצגים מיניות מודעת ומערערת המתכתבת עם זהותן של נשים במרחב הישראלי-עירוני-תל-אביבי. עצם הידיעה והבחירה המכוונת בזהות זו מאפשרות להנשים כינון סובייקטיביות, כזו המתבטאת במבט ישיר אל המצלמה, מבט שמיידע את הצופה שהנשים הן המכתיבות את כללי הנארטיב ולא מבטו.

מלכיאלה פייג' היא אמנית ניאו-בורלסק וסטודנטית למגדר באוניברסיטת תל-אביב. התצלום "בנות", של מלכיאלה פייג' ודן בלילטי (2012), יוצג בתערוכה "קעקועים – ייצוגי קעקועים באמנות העכשווית" בגלריה של אוניברסיטת בן-גוריון שבנגב, בנובמבר 2013. אוצרים: חיים מאור ויסמין ברגנר.

3 תגובות על פינאפס וקעקועים – משא-ומתן על זהות נשית במרחב הישראלי

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *



המלצות מרחבי הרשת