תערוכה של אף אחד

פתיחת הדלתות המדומה של התערוכה "כולם" היא בעצם נעילתן. מתווה לתערוכה בסגנון "נבוא ונראה מה יצא" יוצר היררכיות ומעלים את יחסי הכוח הפרטיים והמוסדיים המובנים בפעולה.

תערוכה של "כולם" היא תערוכה של "כולנו", נכתב בפתיחת ההזמנה של מזא"ה 9. "כולם" הוא גוף חסר פנים ובולעני: גם אני הסתפחתי אליו, גם אתה, שהרי תערוכה של "כולם" היא תערוכה של "כולנו". "כולם" הוא גוף שבמהותו יש מימד נוגד ביטוי (אלא אם כן מדובר בביטוי במובן הפשיסטי או התעמולתי), שכן כל ביטוי נושא בחובו מטען פרטיקולרי, ייחודי ובלתי ניתן לשחזור. מכאן שתערוכה של "כולם" היא תערוכה של "אף אחד".

זהו לא הניסיון הראשון שנעשה בשנים האחרונות ליצור מאגר או חלל אמנות" המוני, משוחרר ואנטי היררכי". לרשימת הנסיינים ניתן להוסיף גם את גלריה באאד הפועלת בבניין לימודי התואר השני של בצלאל ("באאד" משמעו "ביחד" בערבית). המשותף לשני ניסיונות אלו הוא הגדרה פורמליסטית של כללי המשחק. במקרה של בית הצעירים "היא קוראת ל"כולם" להציג, ולהציג מה שהם רוצים, עבודות גדולות, קטנות, בדו מימד, תלת מימד ותל אופן". בניסוח הפורמליסטי-משועשע זה יש התכחשות למטען האידאולוגי המרקסיסטי העומד בבסיס יוזמות אלו. מצב זה מייצר שאלה מורכבת: מצד אחד איננו יכולים להיחלץ ממטענים אידאולוגיים. כל פעולה כרוכה במטען כזה. מצד שני, ברגע שהרקע האידאולוגי אינו חשוף הרי שהם מקיימים יחסים סימביוטיים עם הגוף לו הם שייכים והופכים לכלי תעמולתי בעצמם. אין התייחסות (מצד האמנים!) לגבולות הגזרה בהם האמנים מגדירים את כללי השיח שלהם ומייצרים את האוטונומיה היחסית שלהם, כי אין דין וחשבון לאינטרסים השונים: העירייה רוצה לפנות לכמה שיותר אנשים, כי היא ממומנת מהם. היא רוצה פרסום, והנראות היא החשובה לה.

קונסטנטין קוזגינוב, "כולם לסובוטניק!", מוסקבה 1957

קונסטנטין קוזגינוב, "כולם לסובוטניק!", מוסקבה 1957

יש הבדל בין "באאד" שבאקדמיה ובין "מזא"ה 9" שבעירייה. בשניהם אפשר לעשות ולאצור אמנות, אולם אלו מרחבים שונים, שאסטרטגיות הפעולה הנגזרות מהם צריכות להיות שונות ולהתנסח אל מול יחסי הכוחות שבמסגרתם הם פועלים. באקדמיה יש פריבילגיה לדברים מסויימים ובעירייה לדברים אחרים. במרחב אקדמי הצבעה ורפלקסיה (כמו של חוקרים), יכולה להיות מעניינת. נדמה לי שבעירייה היא בלתי אפשרית. גם אסטרטגיה של הסוואה וקידוד (שמוכרת לנו מיחסי אמן-פטרון או אמן-כנסיה), לא נראית לי נכונה, מכיוון שעירייה היא לא זקן עשיר שמשלם תמורת עבודות ולא גוף בעל סמכות דתית, אלא גוף ששייך לציבור. לעומת זאת, בעירייה יש הזדמנות לפעול בתוך המערכת. גם ככה אנחנו מוטבלות בשדה הפוליטי בין אם נרצה או לא, עדיף לפעול בו באופן פוליטי, ולעשות את זה באופן מפורש (כל אחת מעמדתה).

"פתיחת הדלתות" המדומה הזאת היא בעצם נעילתן. ה"כולם" המדומה הזה אינו מסמן של תחביר גדול יותר, אלא של המופע הפרטי, הארעי, של מה שיקרה בתערוכה. של מי שישמע על התערוכה הזאת. מי שלא חברה בפייסבוק ובמעגלי ההיכרות הללו, לא שמעה על זה. דווקא האמנים הלא "תקניים", החובבנים, העילגים, שפועלים במקומות אחרים, ההם שמחוץ לשדה – לא ישמעו על האירוע הזה. בכך התערוכה "כולם" בסה"כ תשחזר את השדה הקיים.

השאלות שהתערוכה שואלת מבוססות על עמדות פוליטיות שבאות לידי ביטוי דרך שאלות על האובייקט ומעמדו. הרצון לפתוח את הדלתות מזכיר לי את מה שנאמר למלך מספר הכוזרי: "כוונתך רצויה אבל מעשיך אינם רצויים". לפתוח את השדה ל"כולם" משמעו לאפשר לפרדיגמות שונות, לשיחות אחרות לגמרי, בשפה אחרת, ששורשיהן הם לא נאורות, מרקס ופרויד. מרגע שאמרתי "שדה" (ואמרתי), הרי שהוכחתי שאני שותפה לשיח. ומי שלא אמר "שדה'" זאת  אומרת מי שנמצא מחוצה לו, לא יבין גם את הקול הקורא במידה ויגיע אליו. וגם אם יבין, וישתתף, עדיין הוא ניצב במתווה שהתערוכה משרטטת. השיח אודות השדה הוא מעגל סגור שאין כל כך איך לצאת ממנו ולהיפגש. מתווה כזה של תערוכת "נבוא ונראה מה יצא" ייצר היררכיות: של מי שמרגיש בנוח. של מי שמכיר. של מי שמסתדר.

במקום לשרת את העירייה ולשחק כנערים לפניה, עדיף היה לעשות תערוכת מחאה על כך שאמנים (אני משערת שאפילו המארגנים של אירוע זה), שעובדים במוסדות העירייה, לא מקבלים תנאים סוציאליים ופנסיה (כמו גם שאר הספקים החיצוניים העובדים יום יום במוסדות העירייה, שמתכחשת ליחסי העובד מעביד שהיא מחויבת בהם), ובמקרים רבים אף לא מקבלים תשלום על עבודתם. כדי שאמן או אוצר יפתחו גוף עבודה רציני, הם זקוקים כמו בכל תחום אחר, למשך זמן ארוך ומצטבר שבו יוכלו לאסוף נתונים, ללמוד, לנסות, להסיק מסקנות ולהגיש אותם. התנאים הקיימים כיום מייצרים אירועים קרנבליים, חד פעמיים, מרובי משתתפים, רוויי פירסום, שברבים מהם מזמינים אמנים מחו"ל. תנאים אלו לא מאפשרים לאמנים ולאוצרים המקומיים פשוט להתרכז ולעשות את מה שהם יודעים. העירייה לא צריכה לייצר תוכן. היא צריכה לייצר תנאים לעבודה ויצירה בעיר שלה. דווקא מול העירייה נכון להפעיל שפה פורמליסטית: חוזי העסקה מפורטים וברורים. זהו השדה האמיתי.

3 תגובות על תערוכה של אף אחד

    א.תודה על התגובה להזמנה לתערוכה. גם כתבת יפה וגם כיף לקרוא דברים מעניינים. אני הייתי מעריכה את הדיון הזה הרבה יותר אם הוא היה מתקיים אחרי שהתערוכה עומדת, כך שיהיה גם אפשר ללמוד על מה יקרה כאשר האירוע יחל ולא רק כדיון תאורטי שמתרחש לפני המעשה. אבל אם בתאוריה עסקינן, מתחשק לי להוסיף כמה מחשבות משל עצמי להערותייך.
    ב.הסקירה של ההיסטוריה העכשווית שביצעת היא רלוונטית מאוד, אבל היא לא עוסקת בהכרח רק בביטול חוקי המשחק. וודאי שיש הבדל בין גלריה של בצלאל וגלריה של העירייה, אבל בשני המקרים אלו גופים הממומנים בידי משלמי המיסים- אוניברסיטה ועירייה. אם לרגע נתייחס לדוגמא של "באאד", אז הרי שהפרויקט נועד לעסוק בארכיון, בתפקידו של האוצר וגם- וזה מה שאותי הכי מעניין בהקשר הזה- בתפקידו החדש של האובייקט בעידן הספציפי של האמנות היום וכנגזרת ממנו תפקידם או מיקומם של האמנים. זהו דיון פוליטי כמובן, רק שלפוליטי הופעות רבות.
    ג.בשלב זה של הדיון, אני חושבת שמן הראוי לנהוג בשקיפות, עירא ואנוכי (רות) שמנהלים את קומת האמנות מזה שנה וחצי פועלים ללא תקציב גדול, אבל עם שכר סמלי, אנחנו זוכים לביטוח לאומי וכן החזרי נסיעות .זוהי ההסכמה המשותפת אליה הגענו עם המוסד- והיא לא עשתה מאיתנו קורבנות של המערכת. עם זאת, אין ספק שהייתי שמחה שהעירייה תשקיע יותר כספים באמנות. אנחנו לא פעם הבענו ביקורת גלויה על המורכבות המתקיימת בתוך הפרדוקס הזה אותו אנו חיים, עבודה בעבור גוף אשר לעמדותיו ובחירותיו איננו שותפים תמיד. לרוב אגב, בחרנו לבטא זאת באמצעות תערוכות שעשינו בחלל. דוגמא לכך תהיה התערוכה הראשונה שעשינו, בימים בהם היה לנו תקציב גדול יותר ויכולנו להזמין מאמנים עבודות ולשלם להם על עבודתם. התערוכה שאני מתייחסת אליה נקראה "מהזה פארק שעשעועים" והיא נכללה במסגרת אירועי סופשבוע אמנות, התמה המרכזית והגלויה של התערוכה הופנתה לשני מוקדי עניין:
    1. התערוכה עסקה בצורה של ביקורת גלויה באתגר הבסיסי של ההגדרה המקורית שלנו לחלל, הקומה שהוקדשה לאמנות במזא"ה 9 הייתה מיועדת להיות פרויקט אמנות שאינו עוסק באובייקט האמנות, אלא באמנות שהיא פרפורמטיבית ויחסית (או כמו שנקרא בלעז social practice ). הבעיה היא, שלפעמים פרויקטים כאלה ואמנות פרפורמנס ככלל יכולה להתקיים, לצערנו, כבידור גרידא ולכן רצינו להשתעשע בגבולות שבין בידור לבין אמנות..
    2. הנושא השני והחשוב יותר של התערוכה היה ההקשר שבתוכו היא נוצרה, אנחנו כאמנים צעירים מתגייסים לשירות העירייה ואז מוצאים עצמינו במבוכה. התערוכה, כאמור, גם עסקה בשאלות אודות האמנים כליצני החצר, מס השפתיים התרבותי בשירות הממסד שמשתמש בו כדי לזכות בהון פוליטי – אם הבנתי נכון, זוהי בחלקה הסוגיה אליה התייחסת.
    (אני כותבת כאילו האירועים האלה אינם ידועים לך, ברור לי שזה לא בהכרח המקרה, אבל אולי הם אינם ידועים לאחרים שיקחו חלק בדיון הציבורי הזה).
    ד. ברשותך אתייחס לדיון המעניין שארעה בבצלאל תואר שני סביב מחאת האמנים ואגיד שאני יחסית מסכימה עם דבריו של דורון רבינא שאמר ואני מצטטת מזכרון ולכן מתנצלת אם אני חוטאת במילותי. אבל להבנתי רבינא אמר שלא תמיד צריך כל כך לשמוח ולקוות שכסף ציבורי יהיה זה שמממן תרבות. טענת יחסית בחומרה לעמדה בה הפעילות האמנותית צריכה להיות ממומנת על ידי העירייה כדי לאפשר לאמנים לעסוק בעניינם. אני לא בהכרח מסכימה. אני חושבת שהעירייה כגוף פוליטי בעידן שלנו משקיעה את מירב כספה בפעילות בידור פופולרית ובעלת אג'נדה מאוד מסוימת לזכות לאהדת הקהל ואני לא מבינה את הבעייתיות הזו אבל חושבת שזוהי עמדה אך הגיונית. מה לעשות? אנו האמנים רוצים ליצור שיח שאינו פופולרי ואנחנו צריכים להיות מוכנים לשלם את המחיר.
    ה.כאמנית ואוצרת, אני מעדיפה ליזום תערוכות שהנושא שלהם יכול להדהד לכל מיני כיוונים ואפשרויות מחשבה, וזה לא אומר שהוא אינו נוקט עמדה או מתחמק ממשמעות. אני חושבת שתערוכה שעוסקת ישירות בתנאי ההעסקה (כמו שהצעת בפוסט בפייסבוק), ולא רק עוסקת בנושא,אלא גם מייצגת עמדה חד משמעית לגבי אותו הנושא, לרוב תהיה מניסיוני, דמגוגית ובכך תפגע במורכבות וריבוי העמדות של האמנות שתוצג בה.
    ו.לסיום, וסליחה מראש על התשובה הארוכה. "כולם" יכולה להיות תערוכה, שעל אף שניסינו לפרסמה בכל הפורטלים הקיימים (כולל ערב רב) ואף שכרנו את עזרתם של אנשי מקצוע לשם כך, לא תכלול את כולם. כתערוכה, היא מאפשרת להעלות בדיוק את השאלות והביקורת שאת מתארת וככזו היא מקווה להיות רפלקסיבית לנושא של עצמה. אבל יותר מזה, היא עוסקת תחילה, כמו שכתבתי קודם, באובייקט, באיך הוא מתפרק לפעמים מתוכן נוכח התערוכה בה הוא מוצג. במקרה הנדון, כמו באחרים קודמים, אני שואפת לאפשר מרחב גופני ורעיוני של שאילת שאלות ובחינת סוגיות אשר את התשובה המוחלטת עליהן אינני יודעת. את מה שעוד יכול להתרחש, נגלה רק בתערוכה עצמה.

    הי בנות,
    אני כותב בהנחה שצופיה תוסיף את תגובה לדבריה של רות שפורסמו בדף האיונט בפייסבוק.
    א.צפיה,אשמח אם תרחיבי למה כוונתך שאת אומרת: "לגבי תפקידו החדש של האובייקט בעידן הספציפי של האמנות היום: זה נושא מעניין ורלוונטי בעיני, שממוקם בתיאוריה ביקורתית ששורשיה הם מרקס ופרויד"?
    כלומר מדוע מרקס ופרויד.אשמח לשמוע את דעתך האישית.
    ב.אני רק יוסיף לדבריה של רות שאנחנו מקבלים גם פנסיה.
    ג.קשה לי לחשוב אין חופש זה מונח פורמלי.

    אני מסכים אם רוח דברייך צפיה,אבל אני חושב שזוהי דרך אחת להסתכל האירוע שעוד לא קרה,והדרך הזאת מצומצמת ולא מקיימת אפשרות אמיתית לדברים ספונטנים לקרות.
    יכול להיות ,אני מקווה, שדווקא דברייך יגרמו ( ואני מזמין אותך (ובעצם את כולם) לייצר תגובה. ההזמנה היא פתוחה וכל אחד יכול להביא-לעשות מה שהוא רוצה. ההזמנה פורסמה שכל מיני
    פורומים של אנשים יוצרים ואני מקווה שכל מיני סוגים של אנשים יבואו.

    כרגע אני מדמיין שמה שיקרה מחר ומחרותיים,אלה ימי האיסוף הרי, שאני ורות נחפש מקום פיזי לכל העבודות
    אבל יכול לקרות אירוע מרגש-ספונטני (וזה בעצם מה שאנחנו מקווים שיקרה)
    ווינק ווינק
    ערב נעים,
    ע

    לרות

    לגבי מה שטענתי שהעירייה צריכה לממן את האמנים שיעסקו בעיניינם: כנראה שלא הבהרתי את עצמי טוב. אני בעד שהאמנות תמומן מהשוק הפרטי (ובאופן כללי לצמצם מיסים ואת היקף התחום שהעירייה חולשת עליו). אבל אם העירייה כבר משקיעה באמנות ותרבות – זה עדיין לא שם את העירייה כיצרנית תרבות בעצמה. בעיני התפקיד של העירייה הוא לא לארגן אירועי תוכן להמונים, אלא לאפשר ליצרני התרבות לחיות וליצור בעיר: להוזיל ארנונה בסטודיואים, להקצות בנייני מגורים בשכונות דרומיות לאמנים, לייצר אפשרויות מכירה. ואם היא כבר מזמינה אמן או אוצר להציג או לאצור אצלה, אז פשוט לשלם להם.
    (על זה כולנו מסכימים)

    לעירא
    א. הכוונה שלי היתה לאסכולת פרנקפורט ולמונח 'תיאוריה ביקורתית' (ניסיתי לשים פה קישור לויקיפדיה).
    ב. יופי, זה משמח לשמוע!
    ג. לא ממש הבנתי

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.