מחווה לג'ודי שיקגו במוזיאון חיפה

9 תגובות על מחווה לג'ודי שיקגו במוזיאון חיפה

ב2011 יצא ספרה של ד"ר טל דקל מאוניברסיטת תל אביב. "{מ}מוגדרות אמנות והגות פמיניסטית"
בספר יש פרק ייחודי המוקדש לקשרים בין האמנות הפמיניסטית האמריקאית ובין אמנות נשים ישראלית והשדה התרבותי והפוליטי המקומי.
האמניות הישרליות בהקשר הפמיניסטי המקומי הן:
איילת פינטו, נטע הרי נבון, יעל ברתנא, אריאלה שביד, חוה ראוכר, דינה שנהב, שולה קשת, אסתי עלמו, שפי בלייר, סיצ'י גלעד, נחמה גולן, אניסה אשכר.
אף אחת מהן למעט אחת , לא מופיעה ברשימה של התערוכה הפמינסטית הנ"ל.

חוה אני מניחה מתוך ניסיון אישי כאשר כותבים עבודה אקדמית נעשה ליקוט ואיסוף החומר מתוך השדה, פועלו של האמן נחשב ללא איררכיה ממדרת, ללא בסיס יחסי חברות וסחבקיות ישראלית טיפוסית, ולכן הספר ה(מ)מוגדרות ייחשב בחזקת ה-"(מ)מודרות ".ואם כבר עסקינן בספר ראוי לאזכור דוד שפרבר על מאמריו הרבים בנושא הפמיניזם הדתי שראו אור במסגרות אקדמיות בארץ ובחו"ל.
פמיניזם דתי ,ששש..הס מלהזכיר, שעל זה ייאמר הן כבר מימלא רגילות להדרה בתוך קהילתן ולכן זה לא ייחשב.

… ובמקום עשה לך רב יש לומר עשה לך אוצר (קרי) אוצרת ותזכה לראות עולמך בחייך
נ.ב הררכיה מוטב שיכתב ב-ה' במקום א'

אתה לא יכול להגדיר אמנית כאמנית פמיניסטית, רק מפני שהיא אשה. או אמנית שסומנה ע"י ממסד זה או אחר בשטח.
ד"ר טל דקל עשתה מחקר חף מכל יחסי חברות וסחבקיות שאופינית לממסד האמנותי המקומי.
אתן מספר דוגמאות:
שולה קשת אשר הקימה את התנועה "אחותי" ומעלה על סדר היום את סוגיית האשה המזרחית.
השתתפתי יחד עם שולה בתערוכה בתחנה המרכזית "מעבר לכביש" שהעלתה את בעית הסחר בנשים. שולה עשתה עבודת שטח, צלמה וראיינה נשים במכוני ליווי והציגה מסמך מזעזע של התעללות.התערוכה אורגנה ע"י הועד למען עובדים זרים.
נחמה גולן. מחלוצות הפמיניזם של האשה הדתית. אשר עבודותיה נלמדות באין ספור ספרים ומאמרים באקדמיה וגם נלמדות למבחני הבגרות.

אני מגדירה עצמי גם כאמנית פמיניסטית מתוך עיסוק של שנים, כולל יציאה למרחב הציבורי בעבודות "נערות לוח שנה" הדפסים דיגיטאלים ענקיים של נשים מבוגרות בלבוש חלקי, עבודות העוסקות בין היתר בדיכוי נשים בחברה החילונית, באמצעות סטריאוטיפים נוקשים של דימויי גוף . ובעבודה "אמהות קדושות" העוסקת בדיכוי נשים בחברות מסורתיות. אתיופית ודתית.

להזמין רק אמניות/נשים – אשר מתכתבות עם עבודת השולחן של ג'ודי שיקאגו בפרט ועם נושאים מגדריים בכלל – זה להמשיך ולשמר את המובן כביכול מאליו. אוצרות נועזת יותר היתה מזמנת מפגש רב מגדרי שבו גם גברים עוסקים בנזילות מינית מתוך הצורך בטשטוש הבינאריות ומתוך העניין באמירות הוליסטיות שלמות יותר של אמנות/חיים, גברים/נשים, קודש/חולין, גבוה/נמוך, מזרח/מערב, לאומיות/בינלאומיות וכדומה. רשימה מצומצמת של אמנים גברים ישראליים ניתן לשלוף בדקה מתוך אלה שמוכרים בשטח מאז שנות השבעים (פורבוכראי, מזרחי, מישורי, מאור בתור התחלה…). באופן ספציפי יותר ביחס לעיסוק ב"שולחן ערוך" כאובייקט אמנותי משמעותי בהקשרים ששיקאגו מעלה בעבודתה ובשימוש בחומרים/מלאכות שפעם כונו "חומרים/מלאכות נשיים/נשיות" – גם כאן ניתן "לאוורר" את הרשימה עם עוסקים/עוסקות בשולחנות ערוכים כמו מרים ברוק-כהן, עפרה צימבליסטה וחיים מאור שכל גוף עבודותיו על "שולחן ערוך" הוא בזיקה לשיקאגו היהודיה-אמריקאית ולשולחן הסעודה האחרונה/ליל הסדר המתרפרר גם בעבודתה שלה.

אמנם חשוב שבארץ הקודש יכירו את הפרויקט הנפלא של ג'ודי שיקאגו ושותפותיה. אך הפרויקט של שיקגו התייחס למעשה לכמעט 1000 נשים מההיסטוריה (ולא רק, ולאו דווקא נשים) ששמותיהן נכתבו עם על הרצפה.
העניין הפמיניסטי המשמעותי היה לא רק הפניית המבט ההיסטורי אל נשים אלו, ולא רק 'טוויסט' נשי על שולחן 'הסעודה האחרונה' בה בכל צלע יש 13 מקומות, אלא שהעבודה נעשתה בשיתוף כ-400 נשים אּומניות (בעברית זה רק הבדל של אות וניקוד) כלומר בעלות-מלאכה craft מומחיות ברקמה, קדרות פורצלן ועוד. עבודה שיש בה הרבה labor, עבודה פשוטו כמשמעו.

אמנות פמיניסטית מבקשת להנכיח את עצמה לא רק כרשימה של נשים אמניות, אלא להציע סדר-יום אחר, מגלמת בתוכה עמדה אחרת על דרכי היצירה, האמצעים החומריים והשפה האסתטית, והדרכים בהן היא משמיעה את קולה בעולם. מתוך כך יש גם מתחים מהותיים בין אופנים אלו לבין המתכונת המודרנית כפי שהתמסדה.

לציון 40 שנים לפרויקט פמיניסטי מכונן, אפשר לצפות למחווה עם שאר-רוח פמיניסטי (שבהחלט יכול להכיל גם לא-נשים-באשר-הן-נשים), במיוחד בתקופה כאשר ההבחנה בין 'אמנות גבוהה' ל'אמנות נמוכה' כלומר 'מלאכה' כבר התערער לפחות, ובתקופה של יותר נטיה לשיתופיות ויצירה ברשתות.

תיקון: בסוגריים הראשונות צריך להיות "ולא רק, ולאו דווקא אמניות". כמובן.

זה תמיד מצב לא נוח שהאמן צריך להעיד על עצמו, אבל באין אחר שיעיד עליו, מצאו אמנים טובים לאורך ההסטוריה, שהם צריכים לכתוב את כתביהם ועמדתם בעצמם לצד אמנותם. אז ניחה, אתגבר על המבוכה בעצם המעמד, ותבטיחו שזה לא תראה כאילו השיח כאן הוא משום שלא פנו אלינו להכלל ברשימת הנשים המציגות… ואת מה שיש לנו לומר ויש ליידע את הציבור בעשייה המבורכת שהייתה כאן לאורך השנים, גם אם האוצרת המתחלפת שמתעלמת סלקטיבית לא עושה זאת.
ואיפה אני בכל זה? בשנת 1990-1993, יצאתי למסע צילומים ושיחות עם נשים בישראל, מכל קצוות האוכלוסיה הדתות והעדות, הפכתי את הסטודיו לצילום שלי לסטודיו נייד, נסעתי בארץ,וצילמתי והקלטתי שיחות עם נשים שבעיקבותיהן ביימתי וצילמתי את דיוקנאותיהן. זה הפך לספר הראשון שפירסם נשים לא סלברטאיות, ולא דוגמניות, ופעם ראשונה שהצלם לא התעניין מראש בצורתן החיצונית של נשים. הספר גם הציב רף חדש באיכות ספרי האמנות שיצאו עד אז בישראל. הקדשתי שנה נוספת, רביעית, לכתיבת הטקסט ועריכתו. כל הפרויקט היווה את האמנות הקהילתית הראשונה בתקופה שזה לא היה נושא במודעות כלל ( הנשים היו שותפות לתהליך בימוי הצילום של עצמן)הספר הזה, "תמונת אשה"
יצא בתשע מהדורות עד כה ולמרות שעברו כ- 19 שנים מאז צאתו לאור, הוא עדיין נוכח חזק. תערוכות מהספר הוצגו ברחבי העולם בין השאר במוזיאון חיפה כתערוכת יחיד. אגב, גם הקשר שלי לאיכות סביבה ואמנות ( אמנות אקולוגית) התפתח שם כשיזמתי את הכנס הראשון לנשים ואיכות סביבה והנושא קיבל ביטוי בתוך מוזיאון חיפה, במהלך תערוכתי.
נשים רבות שנשארתי איתן בקשר, סיפרו לי לאורך השנים כיצד הפרויקט והספר שינה את חייהן.נשים אחרות כתבו שהיו רוצות להכלל בו וגברים הדביקו את תמונות נשיהן בעמוד הראשון של הספר והעניקו להן כמתנה. זה ממשיך עד היום… הצילומים חפים מגימיקים ואפקטים, שייכים לעידן צילומי הנגטיב. חלקם באוספים מוזיאוניים ופרטיים. ומהדורה אחת שמורה אצלי להתעוררות אפשרית אולי אחרי…
שי זכאי

למרות ש'ארוחת הערב החגיגית' היתה ועודנה נחשב כסמל פמיניסטי. ראוי שיזכר גם שג'ודי שיקגו, לא ביצעה את העבודה בכוחות עצמה, היא גייסה עשרות נשים, שביצעו את העבודות השונות, רקמו,תפרו, כיירו צבעו וכו"לי. מרים ברוק-כהן