זמן הווה

התערוכה "תופעות לוואי" מציגה מפנה ביצירתה של אסתר נאור. זמן ההווה פורץ אל המרחב הסמלי ומודיע על נוכחות כובשת של הממשי – איבוד שליטה לטובת הטבע הקפריזי.

יש רגע בחיים שבו כניסת הזמן הטבעי לתוך הזמן המכני כרוכה בהכרח בהפרעה. זהו הרגע שבו המוכר, המסודר, הבהיר, ההגיוני והרציף עובר אל מאחורי הקלעים, ואז מופיע בהדרו המשובש – העכשיו. בתערוכה הנוכחית "תופעות לוואי" חל מפנה ביצירתה של אסתר נאור, בה זמן ההווה פורץ אל המרחב הסמלי ומודיע על נוכחות כובשת של הממשי – איבוד שליטה לטובת הטבע הקפריזי.
במשך שנים עבדה נאור עם אורז. יבש ורטוב, גולמי או מבושל שימש האורז כחומר יסוד ללבנים מהן בנתה האמנית את סביבתה. בשנים 2006-2010 יצרה מיצבים בהם האורז הפך לאבני בניין לבית, שולחן ומיטה, מקלט, באר מים, מזבח. החומרים מהם אנו בונים את חיינו, את האמונות הגדולות ולצידן החרדות הפרטיות. לעיתים האורז שימש כמצע לכתיבה, לתפילה, לוידויים, ובשיאו, בעבודת וידאו "ביני לבין עצמי" (2010), אף שימש כמרחב מחייה אינסופי. מעין "מדבר אורז" בו רוקדת האמנית, ספק צומחת ממנו, ספק נעלמת בו, כשרק תנועותיה הרכות מודיעות על נוכחות נפרדת ממנו. האורז, כחומר, כמהות, כזיכרון ילדות הפך לחבר מוכר וקרוב, נוח להפעיל עליו עמדות חברתיות ופוליטיות. נכנע לכל גחמותיה, גמיש לכל רצונותיה. כחומר ביד היוצר עמד פאסיבי ומוכן לכל התקפה של אקטיביות מצד האמנית' עד לרגע שבו נפגשה האמנית עם הכרח הפאסיביות.

אתי אסתר נאור - מראה כללי של התערוכה

אסתר נאור – מראה כללי של התערוכה

בתערוכה הנוכחית הגורל הגופני מכתיב את פעולת הסימון ביתר שאת, עד לנקודה שבה כל שאיפה לדיוק ולבהירות נתקלת בסחרחורת ובערפול. אנחנו נכנסים ללונה פארק, יריד מפתה של תחנות בילוי אך כל אחת מהן, מושכת כשלעצמה, מבטאת רגעים של חוסר אונים ואיבוד שליטה. לכאורה זהו העונג-כאב שמצוי בכל מתקן בלונה פארק, מהקרוסלה דרך  גלגל הענק ועד רכבת ההרים, דפיקות הלב מועצמות והפחד המתוק עולה במעלה הבטן אל הגרון ומשם לצווחת השחרור. יחד עם זאת, אף אחד מאיתנו לא הולך ללונה פארק כדי להתייצב בעמדת הברווזים המטווחים בעמדת הפגיעה במטרה. הצליפה ברובה או הפגיעה בפחיות טומנת בחובה הרבה יותר מזכייה בבובת דובי ענקית. היא יוצרת תחושה משכרת של השגיות ושליטה בגורל.

בתערוכה ממחישה האמנית, כמו בסרט אימה, את החלפת התפקידים משולטת לנשלטת, מצולפת לנצלפת. ראשי "הברווזים" המטווחים הם למעשה דיוקן האמנית, והרובה המכוון אליהם יפגע בסופו של דבר באחד מהם. הם מסתובבים ומסתובבים, הראש כבר מסוחרר, בדומה לתחושה בעבודה נוספת בה סוסה לבנה הפוכה עולה ויורדת. בעבודות מוקדמות יותר היה זה החומר שגרם לתחושת אי הנוחות שעטפה את הצופה, למשל במיצב "כולך אדומה וכל כך לבנה" (2011). בדי גזה לבנים נוטפים צבע אדום  בנו מרחב חווייתי חושי מאיים. הצופה עבר בין עטינים מדממים? האוהל האדום? נידה, פצע ניגר, לידה, חלב אם מהול בדם מטפטף. ואילו כאן החומר שותק. חלק ניכר מהעבודות ב"תופעות לוואי" עשויות מחומרים פלסטיים וצבועות בצבע אחיד ואטום. את החומר החליף "ההקשר" והאי-נוחות עברה מן הצופה אל האמנית עצמה שנטועה בעבודות באמצעות דיוקנותיה.

יחד עם זאת איני טוענת שהאמנית החליפה את עורה. עבודותיה הנוכחיות ממשיכות את הדחיפות העיקשת שלה לבטא את הניסיון הנשי בעולם הגברי. משפט זה דורש הבהרה. אין בו רצון לטעון כי היא ממשיכה את המסורת הפמיניסטית-רדיקלית והבדלנית של ג'ודי שיקגו או יוכבד ויינפלד שלכאורה נרמזת במייצבי "הדם" שהציגה בעבר ("כולך אדומה וכל כך לבנה"), או אפילו את הביטוי הקורבני של האישה שעשוי להיתפס ככזה למשל בדיוקנאות הנמסים משעווה ("כל הזמן אני ערפל", 2012). כאשת היי-טק לשעבר נאור לא מנוכרת ואף לא מתנכרת למערכת המסמנים הפטריארכלית בה היא חיה ולביטוייה השונים. עבודותיה המוקדמות, כמו המאוחרות, מבטאות עמדה פוסט-מודרנית שמפגינה את תחושת הפיצול והפער שבין גוף ומסמן. אחת הדוגמאות הבולטות לרגישות המיוחדת של נאור למערכת המסמנים של השיח המגדרי והאמנותי הינה סדרה של שני צילומים (2005-6) המצטטים את סגנונה של האמנית האמריקאית סינדי שרמן. בצילום אחד מופיעה האמנית בפאה בלונדינית ובשנייה עם שיערה הטבעי. הדמות הבלונדינית (דיוקן עצמי כבלונדינית, 2005), מביטה אל הצופה ונראית כעוד ייצוג של אידיאל הנשיות מתוך ארסנל הפרסומות האינסופי. בצילום השני, ללא פאה, היא נראית נינוחה ומהורהרת, ואינה מביטה אל עדשת המצלמה. שמו של הצילום "לא הייתי תלמידתו של רפי לביא 2" עשוי לרמוז על צורת סימון נוספת של נשיות, הפעם בתוך השיח האמנותי המקומי שבו חותמתו של המאסטר הידוע הפכה למסמן חיוני ונחשק של האמנית הישראלית. סדרה זו מציגה ניסוח חדש לדיכוטומיה של הסימון הנשי: בלונדינית או תלמידה של רפי לביא, ובאותה מידה מראה כיצד ייצוג ביקורתי מאפשר לאמנית לחמוק מן המסמן.

אסתר נאור - חיילת, שפרי הופעתך, 2012

אסתר נאור – חיילת, שפרי הופעתך, 2012

נראה כי עד התערוכה "תופעות לוואי" נעה האמנית בין "הבזות הנשית" (פנים הגוף, הפרשותיו, קולותיו) והמסמן הגברי של הנשיות. בכמה מעבודותיה היא אף הדגישה את הצרימה בין השניים, למשל בעבודת הוידיאו של "מין שפה" בה הטקסט המוצג והקול המדבר לא הותאמו כלל ולכן הודיעו ביתר שאת על הפער ביניהם. בתערוכה הנוכחית היא ממשיכה עם ביטויים מרתקים של הפער הידוע והקבוע מראש אך דומה כי תחושת ההווה שנטועה בעבודותיה החדשות משמשת כדבק בין השניים (מציאות ובדיה, גוף ודימוי, האני והבבואה) ומאפשרת לממשי לבצבץ מתוך הסדר הדמיוני והסדר הסמלי. הדרך החדשה שלה איננה סדורה והומוגנית אלא אקלקטית ופרועה. בחלק מהעבודות, כמו ב"קרוסלה" או ב"מטווח הברווזים" פורץ הממשי באמצעות התעתוע. כמו במקרה שבו רואים הולוגרמה אך אם מושיטים את האצבע לנגוע בה האשליה נעלמת. הרגע הזה של שיבוש וערבול תפיסת המציאות הינו רגע מכונן שבו נשמט השטיח מתחת לרגליים והקרקע רועדת. אין זה מקרה, אם כן, שהסוסה הלבנה היא בעלת קרן מוזהבת וזוהרת או ששפתי דיוקנאות "הברווזים" צבועות באדום דובדבן. זוהי בדיוק ארץ הפלאות, בה חי החד קרן ובה מתגוררת גם האישה היפיפייה והזוהרת, שמתגלה כהולוגרמה ריקה ושטוחה.

בעבודות אחרות השיטה משתנה, כמו בעבודת פינה בה היא עורמת ערימה של "קוביות זיכרון". כל קובייה עשויה מפרווה כשעל דופן אחת שלה מודבק צילום של האמנית בילדותה. מדובר בצילומי רדי מייד מאלבום המשפחה שעברו צילום מחדש והואחדו למראה שחור לבן, ובהם היא נראית מחופשת בתחפושת פורים (ליצן, יפנית, צוענייה, גמד), או לבושה ומאובזרת בהתאם למסיבת גן בחג יהודי זה או אחר (זר פרחים בשבועות או כתר עם נר בחנוכה). רגעי הביוגרפיה של נאור, פרטיים כשלעצמם אך כה מוכרים לכל ישראלי שגדל בארץ, מורכבים משני אלמנטים שונים המקפלים בתוכם דו-משמעות. הפרווה מפתה למגע ולמישוש ומעבירה חוויה חושית מתוקה, ובאותה מידה עשויה להעביר צמרמורת ודחייה (אלמנט פטישיסטי). צילומי השחור לבן עשויים להזכיר לצופה את עברו שלו ולהעביר אותו אל המרחב הנוסטלגי החמים והנעים, אך חלקם עלולים להעביר תחושה מטרידה של מוות בהזכירם צילומי ילדים ישנים כדוגמת הצילום המפורסם של אנה פרנק. הפרווה והתצלומים הופכים לחוליה חדשה בשרשרת עבודותיה שבה הגופני (הממשי) והמסומן (הבניית הילדה הישראלית בתוך מערכת מסמנים פאטריארכלית, ציונית ויהודית) מתקרבים באמצעות המהות הכפולה של הזיכרון: הזיכרון הגופני והזיכרון הקוגניטיבי.

הדרך שבה היא מעניקה לצופה רגעים מחייה, מעין כמוסות זיכרון שהופכות למשחק קוביות ילדי ומישושי, מזכירה באופן מסוים את ערימות החפצים של האמן הקובני-אמריקאי גונזלס טורס, בשניהם מבצבץ הממשי מבעד למסך הסמלי. אצל טורס יכולנו לקחת סוכרייה מערימת הסוכריות שלו, לקלף את עטיפתה ולחוות רגע מתוק. מעין חוויית חושים משותפת שמעוררת זיכרון אישי וקולקטיבי, אצל נאור היינו רוצים לשבת שם בפינה ולבנות "מגדל קוביות" או כל מבנה אחר מ"הלבנים" שהיא מציעה לנו. הבנייה החדשה, הרגע בו המבקר בתערוכה מתיישב ובונה את המגדל "שלו", הוא רגע דקונסטרוקטיבי חשוב למהלך החדש של נאור, שכן עצם הפעולה של פירוק "הטקסט" שהיא מציעה ובנייתו המחודשת והמשתנה ממבקר למבקר חותרת תחת משמעות אחת של "הטקסט" ומפוררת כל משמעות יציבה בקרבו.

אסתר נאור - תהיי ילדה טובה (פרט)

אסתר נאור – תהיי ילדה טובה (פרט)

בעבודות אחרות היא מצליחה לפרק סוג נוסף של פער, הפעם בין המאגי והמדעי. כמו בכל יריד שעשועים שכיבד עצמו בעבר לא ניפקד גם כאן מקומו של כדור הבדולח. כיצד נפגוש את עתידנו בלעדיו? לאחר הסטת וילון חרוזים אנו נכנסים לחדרון ובו כדור "בדולח" מוצב על כן. בהביטנו אל "עתידנו" מתגלות על גבי הכדור פניה של האמנית. היא עושה לנו פרצופים!

במקום מחוות הפיתוי להן התרגלנו ביצירות אמנות כאלה כדוגמת עבודת הוידיאו של האמן האמריקאי ויטו אקונצ'י "שיר נושא" (1971) או הקרנה על אובייקטים של פנים מדברות בעבודות הוידיאו של טוני אורסלר, למשל "ספה" (1994), כאן האמנית מבצעת תרגילי פיזיותרפיה לפנים. ההקרנה על הכדור מעוותת את פניה ומעמידה בספק את זהותה או את פעולותיה הרפואיות. בעבודת וידיאו אחרת היא מציגה טריפטיך של מוניטורים המציגים גרף של EMG. במוניטור המרכזי נראים פניה של האמנית המקריאה רשימה של תופעות לוואי של תרופה מסוימת.

מחלות, כמו ילדים וכלבים, יוצרות תמיד הנעה רגשית מצד הצופה. נקודת מפנה בעלילה. תופעות לוואי של תרופות, לעומת זאת, הן none-issue מבחינת היתרון הדרמתי שלהן, ואף נתפסות כנדנוד מצד הסובל, כיש הכרחי אך ראוי שיסבול בשקט. במילים אחרות, תופעות הלוואי הופכות למטפורה של הניסיון הנשי, כמוהן גם החוויה הנשית דרשה הדממה במהלך ההיסטוריה הפאטריארכלית ובמידה והשמיעה קול נתפסה כ"מנדנדת", היסטרית, שולית ומיותרת.

אחת הפעולות היסודיות של העמדה הפמיניסטית הינה  להסיט חוויות מרכזיות בחיי האישה מהשוליים למרכז השיח. נאור בחרה הפעם בחוויה שאיננה בהכרח נשית, ומכאן ברת הזדהות רחבה, אך, עם זאת,  היא בהחלט ממשיכה בתהליך של הוצאה לאור הזרקורים  של מה שנדמה בעבר כלא רלוונטי. חילוץ המשמעות של "הטפל"  הופך אותו לרלוונטי ומכאן ניתן לסלול את דרכו למרכז השיח. במובן זה עבודותיה של נאור מייצגות את העמדה הפמיניסטית העכשווית בה תפיסת האחרות והשוליות איננה מתייחדת רק ל"מצב הנשי" אלא מעמידה ביקורת רחבה יותר כלפי זחיחות הדעת של השיח המרכזי והקהילה החזקה ביחסם לתופעות וביטויים של אלה שהורחקו לשוליים.

ד"ר הדרה שפלן קצב היא מרצה ואוצרת לאמנות, מגדר, תיאוריה ביקורתית וראש החוג לאמנות בסמינר הקיבוצים.

התערוכה "תופעות לוואי" של אסתר נאור מוצגת בגלריה פלורנטין 45
הטקסט מופיע בקטלוג התערוכה
נעילה: 5 בינואר 2013

1 תגובות על “זמן הווה”

    אהבתי יותר את עבודותיה המוקדמות עם גרעיני האבטיח הלחים והמיובשים,אלה שנעשו קודם לעבודות עם האורז היבש

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *



המלצות מרחבי הרשת