תחושה של אנימציה מושהית

סרג'יו אדלשטין מראיין את גרי היל, מתוך קטלוג התערוכה של גרי היל שמוצגת במרכז לאמנות עכשווית.

סרג'יו אדלשטין מראיין את גרי היל, מתוך קטלוג התערוכה של גרי היל שמוצגת במרכז לאמנות עכשווית
אתה מרבה להשתמש במונח "לימינלי". מה משמעות ה"סף" הזה מבחינתך?
אני מוצא שאני עובד בין מדיות ולאו דווקא עושה מיצב, וידיאו, אמנות מושגית, [עבודות] שפה וכו'. כל הקטגוריות האלה כאילו נעלמות כשאתה בתוך התהליך. יש תחושה של אנימציה מושהית המאפשרת לדברים לקרות בדרכים שונות. בעצם, המשמעות היא אולי סוג של התנגדות למסקנה לוגית סופית של כל דבר שהוא. זה ללא ספק קשור להתנגדות.

מה שמוביל אותי לחשיבות הסמים בעבודתך.
הייתי אומר שזה ניסוח מוגזם קצת. מנגד, לעולם לא אתכחש לעובדה שהשימוש בל.ס.ד היה אירוע משנה-חיים מוקדם מבחינתי. אני עדיין עושה את זה לפעמים, בתור ספירת מלאי נפשית, חזרה לחוויה שהיא תמיד מרעננת. המרחב הפסיכואקטיבי חשוב לי. זהו מרחב פילוסופי. אני לא באמת חושב על סמים פסיכודליים בתור סמים כשלעצמם, הם דומים יותר לכלים. לא מזמן התקיים בחוף המזרחי אירוע פתוח בשם Psychemedia (כנס בינתחומי על אמנות, תרבות ומדע פסיכדליים, שנערך באוניברסיטת פנסילבניה בפילדלפיה בסוף השבוע שבין ה-27 ל-30 בספטמבר 2012; שֵם הכנס משקף את מטרתו: שילוב סמים פסיכדליים באקדמיה). סופרים, פילוסופים, רופאים ואמנים מפורסמים רבים השתתפו בכנס. במעט השנים האחרונות, יש איזושהי התעניינות מחודשת כללית בסמים פסיכדליים, לא רק לחולים סופניים, אלא גם במונחים של חקר החוויה הפסיכדלית.

גרי היל – מתוך "הצופה", 1995

אתה מתכוון לחקר תופעות פסיכוגנטיות או להכשרת השימוש בסמים?
כן, לאמיתו של דבר השימוש. למעשה, הממשל שינה את מדיניותו במידה מסוימת, והשימוש בל.ס.ד מותר עכשיו במחקרים מוגבלים הנמצאים תחת פיקוח. זה היה לא חוקי מאז שנות ה-60 ועד לא מזמן.

אני שואל כי נדמה לי שהסף הזה קשור למשהו שהתנסת בו, משהו מאוד סובטילי.
היתה לי תאונת דרכים ב-1981, שבה נדמה היה לי שאני עומד למות וזה היה בהחלט מרחב לימינלי. אמרתי לעצמי, פשוטו כמשמעו, "וואו, ככה זה למות". הייתי בהשלמה מוחלטת; הייתי אחוז יראת כבוד, כאילו, "זהו זה". פשוט היה שם שום דבר. התנגשתי בעץ. הייתי במושב של הנוסע, חגוּר בחגורת בטיחות. אם לא, אי-אפשר היה להכיר אותי. כאב לי נורא. הצלעות שלי נשברו. אני זוכר שהייתי צריך להשתין ובמקום לצאת מהמכונית, כפי שהתאמצתי לעשות לרגע, חייכתי לעצמי במחשבה שבכל מקרה אני גוסס ושחררתי. ראיתי את העץ זהוב באקסטרים סלואו מושן. אני לא יודע אם ראיתי את זה כפי שזה קרה או שהרצתי סרט שהמצאתי. כל השאלות האלה של חיים אחרי המוות יכולות להיות [תוצאה] של הלם ו/או תגובה כימית של המוח – מנגנון הישרדות. אני לא יודע מה זה. אף אחד לא יודע מה זה, אבל זו היתה חוויה שאין להתכחש לה.

אתה חושב שהחוויה הזאת השפיעה על היצירה שלך?
טוב, היא ללא ספק השפיעה על החיים שלי והם משפיעים על היצירה שלי – זה די מעגלי בעצם. מתנת החיים והשבריריות שלהם חרוטות בך לתמיד אחרי חוויה כזאת. והייתי אומר שיש בזה משהו דומה למנה גדולה של ל.ס.ד. חוויות של המרחב בין חיים למוות או בין המרחב לזמן או בין הגוף לנפש הופכות להבחנות דקות למדי. קשה באמת לשים את האצבע על מה שמשפיע לאמיתו של דבר על עשיית אמנות. אתה לא יכול להפריד מסעות פסיכדליים מתאונות דרכים, מהתחככות במוות או מגידול ילד. לא, הם כולם ארוגים יחד וקשורים זה לזה ומהדהדים יחד זה בזה, די בדומה לרעיון שצץ לך במוחך, כהבזק או טריגר בראש שלך. אתה לא יושב ושואל מאיפה זה בא, אבל אתה מאמין בזה, זה העניין. בעשייה האמנותית שלי, יש אמונה מסוימת. לא שאני יכול להוכיח משהו, אני פשוט מאמין במשהו.

במה יש להאמין שם. נגיד שזה לא אלוהים, אלא סיטואציה לימנלית.
זה מקיף חוויה או התרחשות פנומנולוגית. זה לא צריך להיות יותר מזה.

אבל זה פנימי? אולי כימי?
לא יודע. אני יכול לעשות אמנות או לבזבז זמן על הניסיון לברר את זה. אני מניח שאנחנו תמיד עושים קצת משני הדברים כי תמיד ישנו הסָפֵק.

גרי היל – מתוך Depth Charge, 2012

בדיוק. אבל חלק ניכר מהיצירה שלך, חוץ מההתמקדות בשפה, קשור לאופן שבו אתה עובד עם הגוף שלך. היצירה שלך מצביעה על תחושה פנימית של הגוף שלך, של המבנה שלו. אני חושב על עבודות כמו Up Against Down ואפילו על Writing Corpora, שבעיצובן יש נוכחות גופנית חזקה, פנימית מאוד; היא נובעת מבפנים, מחוויה.
ההתמקדות בגוף מקורה בתשוקה לפיזיות הנובעת, ככל הנראה, מן העבודה עם מדיות בנות-חלוף. הגוף מייצג את היותנו בני-תמותה. יותר מכל, אנחנו חווים שבריריות באמצעות הגוף. כשאני עובד עם שפה, זה לאמיתו של דבר כדי להעניק צורה גשמית למחשבה, לנסות לגעת במהות המחשבה.

זה אותו עניין לימינלי. אבל אם אתה רוצה להעניק צורה גשמית למחשבה, הרי שאתה גם רוצה לשוות לימינליות לגוף. אפרופו, בוא נדבר לרגע על גלישה בסקייטבורד וגלישת גלים; נכתב הרבה על הגלישה כחוויה מעצבת בעבודתך.
חוויית הגלישה האידיאלית, הדימוי שיש לגולש של החוויה הזאת, היא להיות בתוך גל. זה נקרא "גרין רוּם" או "טיוב", והרעיון הוא להיות באותו מרחב וזמן בצורה מושלמת, משהו כמו נקודה דוממת, שבה המרחב והזמן מתאיידים.

אבל זו הסיטואציה השברירית האולטימטיבית. בעצם זה עומד להתהפך תוך שנייה; אתה רק מנסה לדחות את הרגע הזה.
כשאנחנו אומרים "שבריר שנייה", זה יחסי, זה יכול להימשך כמו הנצח. הזמן נבלע לפתע באפס. בפואמת המדע הבדיוני אניארה שהארי מרטינסון כתב ב-1956, יש מטפורה יפהפיה, שבה הוא מדבר על אינסופיות החלל, על מרחביו העצומים, ומתייחס לכוס יין עם פגם ייצור כלשהו, כמו בועה בזכוכית, ובמשך אלף שנים הבועה הזאת עשויה לזוז מילימטר, ואז הוא קופץ לדימוי של ספינת החלל אניארה השטה בחלל כמו אותה בועה בכוס היין של האלוהים.

אניארה היא מקור השראה?
ממש עכשיו אני משלב את אניארה ואת פידליו של בטהובן בהפקה לאופרה של ליון שתעלה בתחילת השנה הבאה (הבכורה תהיה ב-28 במארס). אני מנסה לשזור הבטים של האקזיסטנציאליזם (אולי מנקודת מבט פסיכואקטיבית) יחד עם רעיונות אוניברסליים של חופש האהבה, שעליהם מושתת הסיפור של פידליו.

גרי היל – מתוך "זיכרון קדם שפה" 2000

בוא נאמר עוד משהו על גלישת גלים, על החוויה שלך ב"גרין רום", שכן, כפי שאמרתי, זו נחשבת לחוויה שאתה מבקש אולי לשחזר במיצבי הווידיאו שלך.
גלישת גלים מהווה מרחב עצום של חוויה וכרוכה במגוון של גורמים השזורים זה בזה: הים, טיולים, נסיעות, תרבויות שונות, מזג אוויר, כרישים, דולפינים, אוכל – הרשימה באמת אינסופית. תחשוב על זה, אני יכול לצאת לטיול גלישה של שבועיים ולגלוש בפועל רק שעה! אז אני מניח שזה דומה לעשיית אמנות. כל הפרקטיקטות האלה הן חסרות גבולות – זו חודרת לזו, ולהפך.

לא, זה חיפוש של חוויה מסוימת, לא יותר. איך הגעת לעשות את המיצבים שעשית עוד קודם לכן.
כשגרתי בחוף המזרחי הפסקתי לגלוש. יצאתי שוב למסע גלישת גלים ב-1981, לכל אורך החוף המערבי, זה הצית בי מחדש את החלק הזה. הוא מעולם לא נעלם, אבל מאותה נקודה המשכתי לעסוק בזה כשרק יכולתי. הייתי אומר שהשתמשתי במודע ברעיון הגלישה בכמה עבודות ב-30 השנה האחרונות. אפילו כתבתי טקסט קטן בשם Surfing the Medium. טקסט די משעשע לפעמים. בנקודה מסוימת, אני שואל מה היה קורה אילו היידגר היה נולד ליד הים במקום להיות כלוא בלב היבשה, ואני משווה את החשיבה של היידגר לזו של מישהו כמו ג'ון ק' לילי (John C. Lilly), שעבד עם דולפינים ובלע כמויות עצומות של סמים פסיכדליים והשתמש במיכלי ציפה וחי על חוף או ליד האוקיאנוס. הוא הגיח מן הים, והיידגר הגיח מן היער. שני מוחות כל כך שונים, כאילו שהם שייכים למינים ביולוגיים שונים.

זה נובע מחוויה גופנית שונה לגמרי.
יש קטע קצר מתוך ספרו של מרשל מקלוהן The Gutenberg Galaxy, נדמה לי, שבו הוא מדבר על ההבדל בין היידגר לדקארט: האחרון היה הוגה מכני והראשון הוגה אלקטרוני. הוא מאזכר גלישה ("היידגר גולש עטור נצחון לאורך גל אלקטרוני כמו שדקארט רכב על הגל המכני…"). בעיני, יש חיבור הדדי בין האופנים שבהם היידגר משתמש בשפה ובמרחב פיוטי – המושגים להתהוות (becoming) או למצוא במקרה (coming upon), וקל לי לחשוב על היחס שלי לגלים כדומה איכשהו לדרך החשיבה הזאת.

תערוכתו של גרי היל מוצגת במרכז לאמנות עכשווית בת"א
אוצר: סרג'יו אדלשטיין
נעילה: 24.1.13

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.