הוכרזו שמות הזוכים בפרס עידוד היצירה מטעם משרד התרבות והספורט לשנת 2012

מיה אטון, אלה אמיתי-סדובסקי, הילה בן-ארי, יאיר ברק, אורי גרשוני, נבט יצחק, טוני הילה נבוק, עמי פייצ'ביץ', נורית גור-לביא ואהד פישוף הם זוכי הפרס המוענק מדי שנה לאמן/נית בני 35 ומעלה. סכום הפרס המוענק לכל זוכה: 20,000 ש"ח.בחבר השופטים ישבו מר אוריאל מירון, גב' שרון פוליאקין, מר יניב שפירא וגב' שלומית נמליך כמשקיפה מטעם משרד התרבות והספורט. עשרת הזוכים/ות נבחרו מבין 170 מועמדים/ות שהגישו תיקי עבודות. תערוכה משותפת לכלל הזוכים בפרסי משרד התרבות בתחום האמנות הפלסטית לשנת  2012 תוצג במוזיאון לאמנות באשדוד 2013.

נימוקי השופטים:
אורי גרשוני
אורי גרשוני הוא אחד הצלמים הבולטים בישראל בעשור האחרון, והוא שולח ידו גם בעבודות וידאו ובאוצְרוּת מעניינת ומוערכת. עבודתו מציעה שילוב נדיר ואורגני של ניסוח רעיוני מדויק, רגישות ושליטה מוחלטת במדיום ושל דיאלוג מתמשך עם תולדות הצילום. יצירותיו נעשות באמצעים עכשוויים ומתוך מודעות עכשווית בעליל, ובד בבד הן מתעמתות עם סוגיות העומדות בלב־ליבו של הצילום משחר ימיו. בראש הסוגיות האלה ניצב מעשה הצילום כפעולה רוויית תשוקה מעצם הגדרתה, פעולה שמכוננת תשוקה באמצעות בחינת היחסים בין המצלם למצולם (שאינו בהכרח דמות), בין התצלום כדימוי סטאטי, מוגמר, לבין הנסיבות, הפעולות והמפגש הפרפורמטיבי שהובילו להיווצרותו. גרשוני משתמש בכליו המחודדים להפליא כדי לבחון את זהותו על רקע יחסיו עם אבותיו הביולוגיים ועם אבותיו הרוחניים, כמו בתערוכתו האחרונה בגלריה שלוש "השמש של אתמול". אנינותם של תצלומיו לא באה על חשבון כנותם המפוקחת והבוטה לעתים. מורכבותם הרגשית והרעיונית מתבטאת באיכויות אסתטיות מדויקות להפליא.

נבט יצחק
ליצירותיה של נבט יצחק קול ואופי אישיים מובהקים. יצחק היא אמנית וידאו ומלחינה, חוקרת תרבות ואמנית מיצב. כל המאפיינים הללו מתקיימים בכפיפה אחת בכל אחת מעבודותיה. היא אמנית מובהקת של העידן הדיגיטאלי, שכן יצירותיה קורמות עור וגידים על גבי המחשב בעריכה של חומרים מצולמים. מעמדה זו היא משקיפה אל העבר הטרום־דיגיטאלי – העבר הלאומי־מקומי שלנו והעבר המשפחתי־עדתי שלה – באמצעות עריכה של חומרים ארכיוניים שנאספו במהלך מחקר עיוני מעמיק. יצחק היא גם אמנית וידאו במובן העקרוני של המילה, שכן עיקר פעולתה מתבססת על עריכה, על המתאם בין צליל לתמונה ועל מודעות עמוקה למשמעות של קצב וממד הזמן. כל אלה היבטים מהותיים של המדיום. מיצביה של יצחק מתכתבים ברעננות עם עמודי תווך של אמנות הווידאו, כמו ברוס נאומן ונאם ג'ון פאיק, בשימושים שהיא עושה במצעי ההקרנה או במוניטור עצמו כנדבכים עיקריים ביצירה. בעידן שבו נדמה שמרבית אמנות הווידאו כמעט אינה נבדלת מקולנוע או מתכניות ריאליטי מציעה יצחק עיסוק מעמיק, סבלני ומדויק במדיום. בעיסוק זה יש לעבודתה של האמנית עם כלי המדיום תפקיד לא פחות חשוב מתפקידם של התוכן או של ההקשרים התרבותיים והטקסטואליים שלו.

אוהד פישוף
בפריסה הרחבה של פעילותו מגלם אוהד פישוף את מהות האמן הרב־תחומי: מוסיקאי מוערך, אמן סאונד מבוקש, אמן וידאו, אנימציה ופרפורמנס, ובורא עולמות דמיוניים. פישוף הוא אמן הקשור במידה שווה לאמנויות הבמה ולאמנות החזותית, אמן ששיתוף הפעולה הוא מרכיב אינטגראלי בתהליך עבודתו. הגדרת מכלול יצירתו היא משימה בלתי אפשרית. הקושי נובע לא רק מהתחומים הרבים של פעילותו, אלא גם מן הרב־גוניות של יצירותיו בתחום האמנות החזותיות עצמן. חלקן מורכבות, אקלקטיות ואניגמטיות, כמו סדרת ההקרנות ,Hoon המשלבת אנימציה, פרפורמנס, סאונד וטקסט כדי לחולל חזיון תעתועים של עולם מדע בדיוני תעשייתי, עכור ומאיים, חזיון שמתקבל כמו קצר בין התת־מודע למרחב הרשתית ועור התוף. עבודות אחרות הן יצירות תמציתיות ומינימאליות שמתרחשות במרחב הציבורי, כמו  המיצג A Slow walk for a Longplayer משנת 2005, שבו חצה בהליכה איטית, במשך יותר מתשע שעות, את גשר לונדון. הפן החברתי והאינטראקטיבי של יצירה זו מודגש בגרסה המקומית של המיצג, שהועלה בשדרות רוטשילד בתל-אביב במהלך קיץ המחאה של 2011.
ברוב עבודותיו יש תפקיד ראשוני ומכונן לצליל, לקצב ולמניפולציה של תחושת הזמן. על אף הגיוון הרב שבהן נושאות יצירותיו חותם אישי מובהק מן הרגע שנשמע הצליל הראשון. בחלקן הגדול ניכר גם מיזוג של אסתטיקת עשה־זאת־בעצמך, lo-tech, עם אלוזיות לעולם של טכנולוגיה עתידנית ושימוש באמצעי הלחנה אלקטרוניים. בכל מקרה, ברור שקולו של פישוף, על היבטיו החתרניים והאישיים, הפך זה כבר לרכיב חשוב ומזוהה במרקם התרבותי והאמנותי הישראלי.

הילה בן ארי
הילה בן ארי נעה בין מדיומים שונים ומשתמשת במרכיבים בסיסיים – נייר, קיר, גוף, קו – ובטכניקות LOW TECH גם כאשר מדובר בווידיאו. העוצמה של עבודותיה נשענת על המאמץ הרב לשמר את הדברים הבסיסיים לכאורה ולשמור עליהם, למשל כשהיא משתמשת בווידיאו כמצלמת סטילס ובגזירות הנייר כגריעה של חומר כדי לתת תוקף לדימוי. עמלנותה לא רק שאינה מייתרת את הדימוי, אלא אף מחזקת אותו בהדגישה את מורכבותו ואת שבריריותו.
היחס בין הדמויות האנושיות בעבודותיה (בדרך כלל דמות נשית) לחלל שבו הן מתקיימות או שבו מתבצעת פעולתן, מייצר תחושת ניתוק ותלישות – קרקס, אולם ספורט, שדה פתוח. הדבר בולט במיוחד כשהחלל המיוצג מחולק לגריד או מכיל אלמנטים החוזרים על עצמם. בתחריטיה הנהדרים מתקיים איזון עדין בין האלמנטים הגאומטריים לדמויות ולעומק החלל שמאפשרת הטכניקה. היא משתמשת בחכמה באפשרות לשלב את הנייר הריק בתוך ההדפס באמצעות עבודה עם שבלונות (שוב אלמנט החזרה), שמונעות מהצבע לדבוק בנייר. בעבודות הווידיאו היא רותמת את הטכניקה ואת ההימנעות מתנועה כדי לעסוק בשאלות של האדם כאובייקט וכקו בחלל. מרתק לעקוב אחר התפתחות עבודותיה לאורך השנים ואחר האופן שבו היא משכללת את דרכי הביטוי האמנותיים של אמירותיה.

אלה אמיתי־סדובסקי
עבודותיה של אלה אמיתי־סדובסקי תוקפות את הצופה בתחושת גודש וריבוי אין־סופיים של סיפורים, רעיונות, דימויים, טקסטורות ושכבות. הגודש נובע, בין השאר, מהשימוש בבדים מודפסים שהיא בוחרת ומציירת עליהם, והוא מטשטש, לפחות במבט ראשון, את ההבחנה בין האלמנטים המצוירים לבין אלה שנתונים מראש. הבחירה הזו מזמנת לה משחק אין־סופי, מתעתע ומורכב בין הדימוי המצויר לדימוי המוטבע מראש בבד עצמו. משחק חידתי דומה מתקיים, למשל, בנושא הפתחים וההשתקפויות, שבהם האלמנטים המיוצגים – המראה כפתח, החלון או הדלת כפתח, והציורים התלויים בחללים המצוירים – מקבלים בהתאם למסורת סוריאליסטית מעמד סימבולי ודמוי חלום.
על רקע זה, שאלת היחסים הבין־אישיים של הדמויות המיוצגות בציור מתמזגת בשאלות עקרוניות הנוגעות למדיום הציור עצמו, להיסטוריה שלו, לתאוריות המפרשות אותו וליחס בין דימוי למציאות. התפרים, החיבורים והגבולות מייצרים רגעים מעניינים בעבודתה כשהם חושפים את האסוציאטיביות שבמלאכת החיבור של האלמנטים, וכבמעין פוטומונטאז' נמנעת מאיתנו האפשרות לייצר תמונת עולם אחידה. הדבר בא לידי ביטוי מיטבי בציור מהשנה האחרונה "תרנגולת וביצה", שבו אל מול שם העבודה, העוסק ברעיון הסיבתיות, מתערערת הוודאות של הצופה שהציור הוא פתיר ומוצעת לו אפשרות למתן פרשנות קוהרנטית. אמיתי־סדובסקי מבצעת בעבודתה מחקר מרתק, ציורי ומחשבתי אל תוך רבדים של תודעה, שעל אף הגודש שלו המייצר אפקט של התפרקות, הוא מצליח לייצר אמירה ציורית מדויקת וחדה. 

מאיה אטון
מאיה אטון משכללת זה כמה שנים תחביר אסתטי־רעיוני שנשען על חומרים (הברות) ומייצר עולם פנטסטי: חבלים, אניות, אלמנטים מפורצלן, גולגלות, מכשירי מדידה, גרפים וטבלאות. בעבודותיה היא לוקחת אותנו למעין מסע אחורה בזמן, אל תקופות שבהן אניות, יורדי ים ומכשירי מדידה מכאניים היו במוקד תשומת הלב הרגשית, תקופה של טרום רדי־מייד, תקופה שבה לחפצים שימושיים הייתה משמעות פשוטה. אטון בונה באמצעות החפצים האלה מיצבי רישום, להגדרתה, וכמצע הרישום משמש לה במקרים רבים קיר הגלריה. החבל, אלמנט וחומר מרכזי החוזר ומופיע כמעט בכל עבודותיה, מתפקד כמעין עמוד שדרה אשר אמור כביכול לאחוז ולקשר, ופעמים רבות אף בו עצמו נעשים קשרים. למרות זאת, העבודות נותרות פזורות, והצופה נדרש לחבר ולהרכיב את המערכות. למעשה, האלמנטים האחרים שבעבודות הם שמטעינים אותן במשמעות ומייצרים בכל מיצב את האווירה הייחודית לו. אטון עובדת במגוון טכניקות, ובשנים האחרונות היא עוסקת הרבה בהדפס באופן המפגיש את ההדפס עם רעיונות של פירוק והרכבה בחלל, תכונות המאפיינות מיצב. הדפסיה מבוססים, בדרך כלל, על תצריב צילומי, המביא אל תוך ההדפס את הערכים שמביאים אל תוך המיצב שלה החבלים והחפצים האחרים. עבודותיה מרתקות ומעוררות סקרנות בקומפוזיציות הנקיות, השייכות לעולם של דיוק ומדידה קפדנית ומתקיימות לצד מסתורין הבלתי ניתן למדידה, לניסוח ולפענוח.  

עמי פייצביץ'
במשך שנים עסק פייצביץ' בציור בטכניקה שאינה רווחת כל כך בארץ – ציור בצבעי מים. החקירה הציורית שלו התמקדה לא רק בכתם, בדלילות ובשקיפות אלא גם בעושר צבעוני כנושא. בתקופה האחרונה עבר פייצביץ' לצייר בשמן והביא עמו אל ציוריו החדשים את כל הניסיון שרכש בצבעי המים. מבחינה זו, עבודותיו האחרונות הן מאבק לאלף את צבע השמן ולחלץ ממנו איכויות שאינן אופייניות לו. המאבק הזה מטעין את הנושאים שבהם עוסק פייצביץ', למשל יחסי אב ובנו או נופי רמת הגולן, בתחושת קונפליקט מובנה. המעבר מאקוורל, מדיום שאליו הוא כבר מורגל ושכבר זכה בו להערכה מקצועית, לציור ולחקירה בצבע שמן הוא צעד אמיץ ומסקרן. ציוריו, על צבעוניותם הלא שגרתית ועל הטיפול הייחודי בצבע השמן, חושפים פגיעות  גדולה, שהיא גם מקור כוחם.

יאיר ברק
יאיר ברק מתבלט בשנים האחרונות בצילום העוסק בשלל נושאים, ובהם ייצוגים של מיתוסים וטקסים מקומיים, אדריכלות בין־לאומית והתכתבות עם ההיסטוריה של הצילום. עבודותיו מצטיינות בצילום מוקפד אסתטית וברמת גימור גבוהה. ברק משלב בין צילום ישיר ונאמן למציאות לבין צילום מטופל, העובר תהליכי שיבוש ומחיקה. הוא מיטיב להשתמש במחשב כתחליף למעבדת הצילום המסורתית וככלי עבודה לגיטימי, ולכן אינו חושש להתמודד עם המצאות צילומיות המושתתות גם על 'טעויות' צילומיות. ראויות לציון סדרות התצלומים שהציג בתערוכה 'ליקוי', שבהן התמקד באחוזות קיץ אמריקניות ואירופיות ובסמלים אדריכליים נטושים ונטולי ממד אנושי. תודעת השבר העולה מעבודותיו עטופה לעיתים קרובות,  בהילה של צילום מוקפד וקסום, האוצר בחובו משקעים ומועקות, מיסוך והסתרה. בה בעת הוא מעלה שאלות על מושאי תצלומיו כבעלי פוטנציאל לתיקון או שינוי תרבותי רחב.

נורית גור־לביא
עבודותיה של נורית גור־לביא ניחנות באמצעי ביטוי מגוונים. באמצעות ציור על פח, על שמיכת פיקה, על פרספקס, על לוחות עץ וקרמיקה היא ממזגת בעבודותיה רמזים ביוגרפיים עם נושאים בתחום ההיסטוריה הקולקטיבית והמרחב הציבורי הישראלי. עיסוקה האינטנסיבי בשאלות ה'מקום הישראלי' מתמקד בייצוגים של גבולות פיזיים ומנטליים ומאפשר לה לבחון את אסתטיקת ההשתנות שלו. עבודות כמו סדרות הפרדסים, פרחי ארץ ישראל, החצבים ותוואי כביש שש אינן עוסקות רק בזהות פוליטית וחברתית־מוסרית, אלא גם בשאלות הנוגעות לתעתועי המציאות הנראית לעין ולמהותו החמקמקה של הקיום. הציור של גור־לביא הוא תמים וערני, ובה בעת מפוקח וביקורתי. השימוש הייחודי שלה בכיתוב הטבוע בגופי יצירתה מאפשר אמירה ברורה של אבדן, של ריק ושל התפרקות מתוכן לצד היותו נדבך פרשני.

הילה טוני־נבוק
שפתה האמנותית של הילה טוני־נבוק מתבלטת כבעלת חותם אישי מובהק. היא ניכרת בשימוש המדויק והמושכל שלה בזיקה שבין דו־ממד לתלת־ממד ובין רישום לאובייקט. על רקע אלו יש לציין את המיצבים הפיסוליים שלה, הניצבים על הגבול הדק שבין פסל העומד בזכות עצמו לבין יצירה המגיבה לחלל העוטף אותה והמוגדר על ידה. עבודותיה, הניכרות גם במחוות לייצוגים מופשטים מהמודרניזם המערבי כגון שימוש בריבועים, משולשים ועיגולים כגופים חסרי פשר, מרחיבות את הפרשנות האפשרית שלהן מעבר לזמן ולמקום הישראלי בהן נוצרו. הללו מאזכרים ביטויים כגון הקומפוזיציות המצוירות של קנדינסקי או צורות ארכיטקטוניות מהקונסטרוקטיביזם הרוסי. עם זאת, בעודה מפנה את המבט לפרקים באמנות העבר, מציעה טוני־נבוק גם עושר של אסוציאציות שעניינן בעכשווי ובמקומי, והיא עושה זאת באמצעות חומרי מקום 'ישראליים' מובהקים