האמן והאדריכל בילו בליך מוציא ספר אמן בשם "מיצבים כמודלים זמניים וביקורתיים", הכולל תיעוד של עבודתו ומאמרים מאת טלי תמיר, משה אלחנתי, טל קמינר, עמי שטייניץ ובליך עצמו.
בהקדמה לספר כותב בליך כי:
"הרעיון לכתיבת הספר מיצבים כמודלים זמניים וביקורתיים נולד בעקבות החומר הרב שהצטבר במהלך הזמן שחלף מאז תערוכתי הראשונה בגלריה דוגית בתל אביב, בשנת 1980.
העבודות והמיצבים המוצגים בספר הם הציר המרכזי שסביבו סובב מרחב הפעילויות שלי, הכוללות אמנות, כתיבה והוראה. אין כאן נרטיב מובנה, כי אם הצגת פרקים ותהליכים במהלך עבודתי הנוגעים במספר תחומים עיקריים, בהם עיצוב הסביבה, ארכיטקטורה, בית, עיר והאדם שבתוכם. המשותף למיצבים הנידונים בספר הוא היותם מודלים זמניים שצמחו בעקביות מתוך התבוננות, מעקב ומעורבות בחיי בני אנוש ובמעשיהם, בעיקר בסביבה האורבאנית המלאכותית. במיצבים ובתיאור המילולי הנלווה אליהם ביקשתי מחד להראות דרכים נוספות על אלה הרווחות להבנת תהליכי העיצוב של המרחב האנושי, ומאידך לספק כלים להתבוננות ביקורתית על מהלכי התכנון הארכיטקטוני ועל הסביבה הנבנית על פיהם.
שדה האמנות שבו אני פועל מאפשר ליצור ולייצר עמדות ותגובות לנעשה בתרבות, בחברה ובכלכלה, ולהתייחס כמעט לכל תחום ונושא בהקשר האנושי. מתוך האמנות – כתחום המאחד מגוון אמצעי ביטוי עם מגוון דרכי תגובה אפשריות – נוצרת עמדה ביקורתית ביחס למציאות שבה אנחנו מתקיימים. יחד עם זאת, כוונת העבודות המוצגות בספר להראות פרדיגמה שונה, הצעה ליישום תהליכי התכנון הסביבתי תוך התייחסות הן לחומרים, לסמלים, לסימנים ולמבנים בסביבה הקיימת, והן לתושבי המקום, לעברו ולשכבות הזיכרון שייצרו סביבה זו. בנוסף, העבודות והמיצבים מבטאים את היכולת לחולל שינוי, לפרק ולחבר מרכיבים אדריכליים תוך שימת דגש על הארעיות המאפיינת כיום, יותר מאשר אי פעם בעבר, סביבות ומבנים מעשה ידי אדם כתוצאה מהשינויים התמידיים המתחוללים בחברה, בהם ריבוי האוכלוסייה, הצפיפות, הכלכלה המיטיבה עם מעטים, נדידת קבוצות מאזור לאזור, קשיים במציאת מקורות פרנסה והמחסור בדיור בר השגה.
המיצבים מייצגים את עצמם גם כיצירות אמנות, במובן זה שהם מוצבים במרחב ובחלל נתונים ועושים שימוש בשפה הפלסטית, במשחקי יצירה ובמגוון חומרים. יחד עם זאת, הם גם מודלים השואפים להדגים שיטה ניסויית חדשה וביקורתית המיועדת לשימושם של כל הגורמים הלוקחים חלק בתהליכי התכנון והעיצוב של הסביבה הבנויה שבה אנו חיים.
בכתיבת הספר השתתפו גם חברים שהאירו את פועלי מזוויות נוספות והרחיבו בנקודות עקרוניות וחשובות: במאמרה "טריטוריות של חולשה" כותבת האוצרת טלי תמיר על תהליכים שהתפתחו במשך השנים בעבודותיי. בדבריה היא סוקרת בין השאר זרמים ומגמות בפיסול המודרני, תוך התייחסות למאפייני המרחב האורבאני המקומי, ובעיקר לארעיות, לזמניות ולחפציות כפי שהן באות לביטוי ברחובות דרום תל אביב; במאמרו "פואטיקה על מקל של מטאטא", מתמקד משה אלחנתי במשמעויותיו של המודל ובתפקיד שהוא ממלא כגורם מגשים, מעורר, מדווח ומתווך בתחומים שונים. אלחנתי גם בוחן את השימוש המושגי והפואטי שעשיתי בשפת המודל בעבודותיי הראשונות, בשנות השמונים של המאה העשרים; במאמרו "דיוקנו של אמן כארכיטקט", מציג טל קמינר את הדילמה הנלווית להחלטה שקיבלתי בעת היותי סטודנט לארכיטקטורה בניו יורק בשנות השבעים של המאה הקודמת, לשלב בעבודותיי בין שתי הדיסציפלינות – ארכיטקטורה ואמנות. קמינר מתייחס להשפעתו של הרקע התקופתי על החלטה זו ומראה כיצד המתח בין האוטונומיה הארכיטקטונית לבין חיי היומיום קיבל ביטוי בעבודותיי בהמשך דרכי; עמי שטייניץ, במאמרו "הכול (ושום דבר)", כותב על תהליכים מתחומי האמנות והחברה הנמצאים כרקע לפועלי. שטייניץ מציג פרדיגמה המתבססת על פעולות "אנטי אמנותיות" בתולדות האמנות ואשר נעה בין שלילת החפץ האמנותי לבין הקריאה לאחריות חברתית, תוך שהוא מצביע על הקשר בין התפקיד שממלא התצלום בעבודותי לבין משמעותו הן בהקשר המציאותי והן בהקשר החשיבתי.
מטרת הספר אינה להיות מסמך מסכם כי אם הצגת תהליכים ושלבים מתוך עבודותי ובהרחבה הנוצרת בפורמט זה. כאן נערך מפגש מועיל בין הטקסטים התיאורטיים ובין הצגת העבודות במדיה ויזואלית. הספר מאיר ומחזק את השילוב שנערך לאורך התקופה בעבודותי, כאשר בתוך הביטוי והחקירות הפיזיות במרחבי המחיה, נוצרו רעיונות ומושגים שהם גם בעיסוקי".
הורן הלכה לעולמה אתמול בגיל 80, בגרמניה. היא ידועה בעיקר בזכות פעולות מיצג-וידאו גופניות על גבול הפולחניות, שפרצו דרך בשנות ה-60. 
