נדמה שהארמורי – יריד לאמנות מודרנית ועכשווית שהתקיים בניו יורק בסוף השבוע – הוא הזדמנות נפלאה עבור הקהל הגדול שמגיע אליו כדי לעשות שופינג. זו לאו דווקא הזדמנות עבור האמנות. נראה יותר שמי שהיו שם עסקו שבוע קודם לכן בשופינג מושקע של בגדים, איפור, תכשיטים, אקססוריז וסידורי שיער מגוונים. זה נראה טוב, זה מרגיש קטלוגי, כמעט עוזר לאמנות להיראות יותר טוב. וגם נראה שכל נציגי הגלריות עשו סיבוב באיקאה כדי לאלתר משרדון לימי היריד. האמנות נשארה ברקע.
[slideshow post_id=”17533″]
אווירה של כסף
נדמה שהארמורי – יריד לאמנות מודרנית ועכשווית שהתקיים בניו יורק בסוף השבוע – הוא הזדמנות נפלאה עבור הקהל הגדול שמגיע אליו כדי לעשות שופינג. זו לאו דווקא הזדמנות עבור האמנות. נראה יותר שמי שהיו שם עסקו שבוע קודם לכן בשופינג מושקע של בגדים, איפור, תכשיטים, אקססוריז וסידורי שיער מגוונים. זה נראה טוב, זה מרגיש קטלוגי, […]



הפסל והאמן יצחק (איצ'ה) גולומבק נפטר בשבת, 22 באוגוסט 2026, בתל-אביב, ממחלת הסרטן. גולומבק, שנולד ב-1957 בלודז' שבפולין ועלה לישראל עם משפחתו ב-1965, היה בן 69 במותו. מאז אמצע שנות ה-80 הוא נחשב לאחת הדמויות המרכזיות בפיסול הישראלי. מאחוריו גוף עבודות אישי, גופני, שביקש להרחיב את גבולות הפיסול ואת היחסים בינו לבין ציור, רישום וקולאז'. גולומבק הרצה בחוג לאמנות באוניברסיטת חיפה, במדרשה לאמנות, בתיכון אלון ברמת-השרון, בתלמה ילין ובקאמרה אובסקורה. גולומבק היה מזוהה עם פסלים מדיקט, חומר שנתפס במשך שנים "נמוך", שאותו היה מכופף, מרכך ומנפח ליצירת אובייקטים שנראו לעתים כמו גופים רכים וחסרי משקל. לצד הדיקט הופיעו בעבודותיו חפצים יומיומיים שהפכו באמצעות פעולת הפיסול למעין ארכיאולוגיה אישית של הגירה, בית, זיכרון וגוף. על החפצים שאסף אמר פעם: "אני מתכופף להרים את המשהו הזה כי אף אחד לא הרים אותו" – משפט שמגלם בתמצית את האתיקה והאסתטיקה של עבודתו. "גולומבק מייצר אובייקטים שאיש אינו חומד, חפצים שאין חפץ בהם, שחומקים ממלכודת הפטיש", 
תמר נסים היא זוכת פרס בקי דקל לאמנית עכשווית מצטיינת לשנת 2026, מטעם העמותה לחקר אמנות נשים ומגדר בישראל. האמניות דפנה שלום ודועא בסיס זכו בציון לשבח.
בוועדת השיפוט השתתפו יאיר ברק, ד"ר זיוי ברמן, שרי גולן, פרופ' יעל גילעת, ורה גייליס, רווית הררי, אמירה זיאן וד"ר הדרה שפלן-קצב.
בתיה דונר, חוקרת תרבות חזותית, אוצרת ומרצה, מתה אתמול ממחלת הסרטן. דונר עיצבה את הדיון הישראלי ועסקה בזיקות בין אמנות, אדריכלות ועיצוב לאידיאולוגיות ולפרקטיקות יומיומיות. היא היתה מהראשונות שראו בעיצוב המקומי תחום עם משמעות היסטורית וחברתית, והיתה שותפה לתוכנית יונה פישר לאוצרות בבית לאמנות ישראלית. דונר בחרה לעבוד כאוצרת עצמאית – החלטה פורצת דרך בזמנה, שפתחה פתח לאוצרות אחרות בנות דורה. דונר, שהתבלטה בשדה האמנות אף שלא היה לה גב מוסדי, אצרה עשרות תערוכות במוזיאונים המרכזיים, מ"לחיות עם החלום" במוזיאון תל-אביב (1989) ועד "משכית – מארג מקומי" במוזיאון ארץ-ישראל (2003). על התערוכה 

נראה שהאמנות היום, היא באמת רק תפאורה, נעימה, לא מעצבנת ולא מטרידה לארוע חברתי נוצץ.
הכלכלה האמריקאית מתאוששת , יש הרבה כסף פנוי באמריקה, בעיקר כסף של דור שני, בנים להורים עשירים מאד, שרוצים להכניס לכסף “תכנים” , אפשר באמצעות פילנטרופיה, ואפשר באמצעות בניית אוסף אמנות, שזה הרבה יותר סקסי וגם מניב פירות כספיים.אספן צעיר בשם הורט הזמין מאות מוזמנים לדירה שלו בטרייבקה המשתרעת על שלש קמות, בניו יורק, לארוע חברתי שעיקרו הצגת האוסף הענק שלו.
בחדר השינה היו עבודות של גון קורין וסינדי שרמן. יש לי גם צילום של חדר שינה, חבל שאין אפשרות להכניס אותו כאן.
אני אוסף אמנות, משמע אני איש תרבות, אנין טעם, ולא סתם איש עשיר.זה מוסיף מעמד וחשיבות גם לעסקים שלי.
הבעיה היא מה זה עושה לאמנות לדור הצעיר של האמנים. שמבינים מהר מאד שהשיח החשוב הוא לא פנים אמנותי בינם לבין אמנים אחרים, על בעיות של אמנות’ על פריצות דרך,על עומק של תכנים ועל בדיקת גבולות של השפה כפי שהיה פעם, אלא השיח הוא על כסף, על מכירות ועל שווק יעיל.
לאחרונה התקיים כאן בתל אביב כנס על אמנות אספנות ופיננסים.אני מצרפת רשמים שלי:
“כאשר עשרות קרנות ענק להשקעה ביצירות אמנות פועלות ברחבי העולם, אין מקום לסנטימנטים. הצורך להשיג תשואה גבוהה למשקיעים יצר שוק אדיר של “הרצת יצירות”, קידום אמנים בתצוגות מוזיאליות ואיסוף רחב של אמנות הנוצרת בסין ובהודו, מתוך הימור על פוטנציאל הרווח הטמון שם”.
כותבת דנה גילרמן, ואני מסכימה איתה.
הייתי בכנס.
בהחלט אלגנטי, אוירה מכובדת, אוכל טוב, בשר דגים אנטי פסטי, קינוחים, בצלחות קטנות, בעמידה.
יש עתיד לאמנות , לאמנים הסינים ליפנים להודים, שווקים מתעוררים. וגם הS&P 500 האמריקאי בשמיים. ורק אצלינו מדד ת”א עושה בושות, יורד , המשקיעים עוזבים , כסף זולג לחול, רוחות מלחמה באויר, בקיצור, אמנות ישראלית לא בעסק. אין לה סיכוי היא זולה מדי, ואין בארץ פוטנציאל שוק כמו במזרח הרחוק.
אז אחי האמנים, אפשר להירגע, אין לחץ, אף אחד לא יושב לנו על הורידים, אפשר להשאר בשקט, איש איש במאורתו. תודה לאל!
אמנות פלאסטית, איך שלא תסובב אותה, היא לא מניה. ואמנים הם לא חיות מחמד. לפחות הטובים שבהם.
יצירת אמנות מורכבת מהחומר הפיזי שלה, מהערך המטפיזי שלה, ומההון הסימבולי של האמן שייצר אותה.
מה שאהנשים הנכבדים מהכנס, אותם משקיעים באמנות מנסים לעשות, זה להריץ הון סימבולי של אמן. בתהליך מלאכותי שמאד מזכיר הרצת מניות בבורסה וזאת על מנת לעשות רווחים מהירים.
למזלינו הם כמעט לא עושים זאת על אמנים ישראלים אלא בעיקר על אמנים מחול, שערך יצירותיהם נמדד בעשרות ומאות אלפי דולרים.
אין בארץ מספיק כסף, והאמנים המקומיים נמכרים יותר מדי בזול, אז אולי מכאן תצמח הישועה, אולי בכל זאת יש סיכוי לאמנות הישראלית, ימים יגידו.
חוה ראוכר
| |אמנות משעממת אותי בזמן האחרון. אין לי כוח ללכת לתערוכות ואם אני הולכת אני בורחת משם מהר. רוצה לחזור אל האינטימיות של אחד על אחד, של ביקורי סטודיו אצל חברים, ואפילו מעדיפה לראות בפייסבוק מה האמנים שאני מכירה ומעריכה מעלים לאתר. עד כדי כך.
אמנות זה בעיקר משהו שאמן עושה בתוך עולמו הפרטי, מקום שבו רק הוא ועצמו נוכחים. היציאה החוצה מלווה בלא מעט כאבי לידה ויש עמה ציפיות ואכזבות עתירות ממדים, ולפעמים התגובה היא להוציא הכל החוצה כמה שיותר, עד שלא נותר מקום לפנים. אולי כדאי באמת להחזיר את האמנות אל הסטודיו, לא משנה איפה זה, למקומה הטבעי. אלא שאין לכך הרבה סיכוי בתקופה מוחצנת כל כך.
רונה
| |