הוכרזו שמות הזוכים בפרס שרת התרבות לאמנות פלסטית

נלי אגסי, ראידה אדון, שי איגנץ, איתן בן-משה, גיא בן-נר, יעקב מישורי, דוד עדיקא ונועה צדקה הם זוכי פרס שרת התרבות והספורט בתחום האמנות הפלסטית לשנת 2011 בשווי 400 אלף ₪. הפרס מוענק לאמנים מצטיינים מגיל 35 ומעלה. בין חבר השופטים לפרס נמנו: פרופ' דנה אריאלי-הורוביץ, גב' אלן גינתון, גב' מאיה כהן-לוי וגב' עידית עמיחי כמשקיפה מטעם משרד התרבות והספורט. 128 תיקי עבודות הוצגו בפני חברי הוועדה אשר בחרו בשמונת הזוכים שיחלקו את הפרס באופן שווה, כאשר לכל אחד מהם ינתנו 50,000 ש"ח. תערוכה משותפת לכלל הזוכים בפרסי משרד התרבות בתחום האמנות הפלסטית לשנת 2011 תוצג במוזיאון פתח תקווה לאמנות בקיץ 2012.

פרס שרת התרבות לשנת 2011 – נימוקי השופטים

נלי אגסי הינה מן האמניות המעניינות והבולטות והייחודיות באמנות העכשווית. עבודתה כוללת אובייקטים עבודות וידיאו ופרפורמנס ורישום. הדימויים בעבודותיה מדברים על נשיות הגוף. הגוף הוא שדה הפעולה שלה ודרכו היא מצליחה לתווך את עולמה הפנימי. עבודותיה מייצרות מרחב אינטימי, תוך כוריאוגרפיה של פעולות חולין יומיומיות, שהצופה מוזמן אליו, והן נוגעות בדופק הפנימי באופן רגיש שביר ומכמיר.

עבודותיה של ראידה אדון, שחקנית ואמנית וידיאו וצילום, מוסיפות זווית ראיה אחרת ומרגשת למציאות הישראלית. בקול בהיר וצלול היא מביאה לידי ביטוי את המבט הנשי וייחודיות הישראליות ערבית. עבודותיה נותנות ביטוי לאמנות העומדת בצומת תרבויות, ובעבודתה מציגה תפיסה רב תרבותית המתייחסת לשלושת הדתות ולאחרות. בסרטי הוידיאו שלה עוסקת ראדה אדון בגעגועים, עקירה, פליטות, ריטואלים הנוגעים במוות ובדידות. עבודתה יוצאת מהסיפור האישי ומהמקומי ובתוך כך מצליחה לייצר ארכיטיפ תרבותי.

הדיוקנאות של שי איגנץ מציעים למתבונן סוג חדש של צילום סטודיו. צילום ישיר, חושפני, שלא מגלה את זהותו של המצולם. הצילום של איגנץ חותר לאוניברסאליות, ועל כן שומר על האנונימיות של המצולם ולא מסגיר את המקום בו נעשה. הדיוקנאות של נשות ויצ"ו שתועדו על-ידו מציאותיות כל-כך שהמפגש עם פניהן, שעברו עשרות ניתוחים פלסטיים, עוצר את הנשימה. איגנץ לא מהסס לתעד שאלות של זהות ומגדר וזאת ללא פשרות.

בחמש עשרה השנים האחרונות, ובעיקר מאמצע העשור האחרון, איתן בן-משה מייצר אובייקטים פיסוליים שהם מוזרים במהותם אבל מוצבים כאתגרי תקשורת בסוגים שונים של חללים: כהצעה לחללים של בתים פרטיים, בחללים ציבוריים כמו בנקים, בחללי אמנות, ובצמידות פרזיטית למסעפים של דרכים מהירות. בדחף אידיאליסטי שיש בו גם מן הרומנטי וגם מן החברתי, ובאסתטיקה שראשיתה בפרנויה הסוריאליסטית נוסח דאלי והמשכה בסרטי מדע בדיוני ובעולמות אחרים, הוא מנסה למצוא בית ללא-ביתי, לזר, כשהוא מתיך צורות אורגניות, צמחיות וחמרים וצבעוניות סינתטיים בניסיון להפריך את הקטסטרופה.

סדרת סרטי הווידיאו של גיא בן נר מהווה גוף אמנות שהאיכות הרעיונית, התיאטרלית, הספרותית והפלאסטית שלו יוצאת דופן גם בסצנת האמנות שמחוץ לישראל. בחסכנות ובעושר אסתטיים נדירים, ובהגיונות טרנספורמטיביים שמשתקפים באופן קלידוסקופי בתכנים הפדגוגיים, הפסיכואנליטיים, הכלכליים, והטכנולוגיים של העבודות עצמן, מצליח בן נר פעם אחרי פעם להפתיע, לרגש, להאיר עיניים ולשעשע, בשימוש שהוא עושה באלגוריות-על ובאמנות של התרבות המערבית, כדי לדבר על חיי היומיום ועל האמנות.

יעקב מישורי הוא מהאמנים האינדיבידואלים שהפועלים בשדה האמנות הישראלית החל מסוף שנות השבעים. יצירתו בולטת בייחודיותה ובתרומתה להרחבת השיח הציורי. עבודתו מצטיינת בוירטואוזיות ובעושר ציורי וכריזמה. מציורי הדיוקנאות המרהיבים שעסקו בזהות התחפשות ומיניות, דרך ציורי הקולאז' העוסקים בביקורת חברתית מלווה בהומור. הדימויים בעבודותיו לקוחים מהתרבות הגבוהה ומהתרבות הפופולארית ומייצרים הקשרים מרתקים. עבודותיו נעות בוירטואוזיות בין התיאטרלי הפתייני, לציורי האקספרסיבי ,למופשט גיאומטרי ולציור קולז'יסטי.

הצילום של דוד עדיקא מתאפיין בישירות חסרת תקדים; כזו המשלבת בין זהות, מיניות ואותנטיות. זהו צילום שלא מתפשר כאשר הוא משרטט את הדיוקנאות של הפנתרים השחורים שהתבגרו וכאשר הוא מתאר טבע דומם. מושאי הצילום שלו מקיפים אותנו בחיי היום-יום; הן מגיחים ישר מן המטבח הביתי או מחלונות ראווה עמוסים בקריסטלים. הם מביאים את האסתטיקה הצילומית לשיא חדש ומצליחים לעורר היקסמות.

נועה צדקה מצלמת בשחור לבן ושוזרת משפטים בשחור על גבי לבן. הצילומים והמשפטים יוצאים לה ישר מן הקרביים; היא מדברת את הנשיות שלה, את הזוגיות שלה, את המיניות שלה, את ההוויה המודעת והלא-מודעת שלה בדרך שרק היא יודעת. היא לא מוותרת, היא אמיצה והתוצאה היא צילום דוקומנטרי חושפני מהמשובחים שיש לנו כאן.