הגיליון הרביעי של מגזין האמנות פרוגרמה יצא לאור בשפה האנגלית וכולל חוברת עם תרגומים של כל המאמרים לעברית. בגיליון:
יאיר גרבוז על אלה שממשיכים למחות גם כשהרגליים עייפות; אוהד מטלון מביא את הפורטרטים של חמישה מהם; הנס אולריך אובריסט, מגדולי האוצרים העכשויים, יושב לשיחה עם משה גרשוני על חייו ויצירתו; גליה יהב בוחנת את דרכו של מרדכי ואנונו אל המצלמה וממנה, ושורה של אמנים נותנים את גרסתם לאיש וחייו. ואנונו עצמו מגלה את צידו השירי, ובן רונן מתרכז בבמאי שתיעד אותו טוב מכולם; שירה בן-סימון מדברת עם אנשי פרויקט גרינהאוס על אופציית ההידברות באמצעים קולנועיים; דניאל זילברברג הולכת אל חמש מנהלות ואוצרות של מוזיאונים פריפריאליים לאמנות עכשווית ושואלת אותן כיצד משפיע מיקומו של המוזיאון על האמנות המוצגת בו; איתן בוגנים בעקבות שלוש קבוצות של אמנים שבחרו לפעול כקולקטיב; נועם סגל משרטטת קווים לדמותן של שלוש אמניות שלא מפחדות מהמונומנטלי ואנדריאס שליגל מתרכז בקלרה לידן, שהופכת חוקים ושוברת גבולות; אליאס מאגליניס מספר סיפור על בת ואב מעונים ותוך כך מתחקה אחר המורכבויות של זיכרון אישי וקולקטיבי בארצו המסוכסכת, יוון; ומירב פרץ מפצחת את סוד קסמו של כסא המונו בלוק.
עוד בפרוגרמה 4: להב הלוי נפרד מג’וליאנו מר חמיס, איתן בלום על אנטי-דמוקרטיה בתיאטרון הישראלי; דרורית גור אריה על אופקים של יוסף ז’וזף דדון; יארומיר ידלינסקי על יעל ברתנא כמייצגת הפולנים; ומתי שמואלוף על הצחוק האפל של אבי גנור.
שלושה אמנים מתארחים במגזין ויוצרים עבודות סיט-ספסיפיק: הלל רומן, מיכל נאמן ואהרון עוזרי.
ניתן להשיג את הגיליון הרביעי של פרוגרמה בחנויות הבאות:
המגדלור – הרכבת 4, תל אביב
, תולעת ספרים – כיכר רבין 9, תל אביב
,תולעת ספרים – מאזה 7, תל אביב,
סיפור פשוט – שבזי 36, תל אביב
, באוהאוס – דיזנגוף 99, תל אביב
, שרה בראון – דיזנגוף 162, תל אביב
, מוזיאון חיפה – שבתאי לוי 26, חיפה
, מוזיאון תל אביב לאמנות – שד’ שאול המלך 27
, חנות בית התפוצות – אוניברסיטת תל אביב,
ספרים בבזל – בזל 32, תל אביב.
פרוגרמה ניתן לרכישה גם בחלל האמנות ברוטשילד 12
מחיר גיליון : 65 ₪
כמו כן ניתן להזמין ישירות מההוצאה לאור באתר : WWW.PROGRAMMA.CO.IL


הפסל והאמן יצחק (איצ'ה) גולומבק נפטר בשבת, 22 באוגוסט 2026, בתל-אביב, ממחלת הסרטן. גולומבק, שנולד ב-1957 בלודז' שבפולין ועלה לישראל עם משפחתו ב-1965, היה בן 69 במותו. מאז אמצע שנות ה-80 הוא נחשב לאחת הדמויות המרכזיות בפיסול הישראלי. מאחוריו גוף עבודות אישי, גופני, שביקש להרחיב את גבולות הפיסול ואת היחסים בינו לבין ציור, רישום וקולאז'. גולומבק הרצה בחוג לאמנות באוניברסיטת חיפה, במדרשה לאמנות, בתיכון אלון ברמת-השרון, בתלמה ילין ובקאמרה אובסקורה. גולומבק היה מזוהה עם פסלים מדיקט, חומר שנתפס במשך שנים "נמוך", שאותו היה מכופף, מרכך ומנפח ליצירת אובייקטים שנראו לעתים כמו גופים רכים וחסרי משקל. לצד הדיקט הופיעו בעבודותיו חפצים יומיומיים שהפכו באמצעות פעולת הפיסול למעין ארכיאולוגיה אישית של הגירה, בית, זיכרון וגוף. על החפצים שאסף אמר פעם: "אני מתכופף להרים את המשהו הזה כי אף אחד לא הרים אותו" – משפט שמגלם בתמצית את האתיקה והאסתטיקה של עבודתו. "גולומבק מייצר אובייקטים שאיש אינו חומד, חפצים שאין חפץ בהם, שחומקים ממלכודת הפטיש", 
תמר נסים היא זוכת פרס בקי דקל לאמנית עכשווית מצטיינת לשנת 2026, מטעם העמותה לחקר אמנות נשים ומגדר בישראל. האמניות דפנה שלום ודועא בסיס זכו בציון לשבח.
בוועדת השיפוט השתתפו יאיר ברק, ד"ר זיוי ברמן, שרי גולן, פרופ' יעל גילעת, ורה גייליס, רווית הררי, אמירה זיאן וד"ר הדרה שפלן-קצב.
בתיה דונר, חוקרת תרבות חזותית, אוצרת ומרצה, מתה אתמול ממחלת הסרטן. דונר עיצבה את הדיון הישראלי ועסקה בזיקות בין אמנות, אדריכלות ועיצוב לאידיאולוגיות ולפרקטיקות יומיומיות. היא היתה מהראשונות שראו בעיצוב המקומי תחום עם משמעות היסטורית וחברתית, והיתה שותפה לתוכנית יונה פישר לאוצרות בבית לאמנות ישראלית. דונר בחרה לעבוד כאוצרת עצמאית – החלטה פורצת דרך בזמנה, שפתחה פתח לאוצרות אחרות בנות דורה. דונר, שהתבלטה בשדה האמנות אף שלא היה לה גב מוסדי, אצרה עשרות תערוכות במוזיאונים המרכזיים, מ"לחיות עם החלום" במוזיאון תל-אביב (1989) ועד "משכית – מארג מקומי" במוזיאון ארץ-ישראל (2003). על התערוכה 
