בשבועות האחרונים ניטש קרב מאסף על מרחב המחייה של האמנות הישראלית. הדחתה של אופירה הניג מהניהול האמנותי של תיאטרון אנסמבל הרצליה, על ידי ראש העיר הרצליה יעל גרמן, היא בשורה מדאיגה לכל מי שרואה בצריכת אמנות הכרח קיומי, ולא רק אפשרות למימוש זמן פנאי על ידי אינטרסים מסחריים.
הניג, אחת הבמאיות המקוריות והמעניינות שפועלות בתיאטרון הישראלי בעשור האחרון, תעזוב את תפקידה בסוף השנה כיוון שלטענת הרשויות האנסמבל שבראשותה לא עמד ביעדים תקציביים, משך צופים מעטים להצגותיו, ובבחירותיו האמנותיות פנה לקהל מצומצם ואליטיסטי ולא לרוב משלמי המיסים בהרצליה, שמימנו חלק מאחזקתו. הדחתה של הניג עוררה הדים בקרב קהילות של אמנים ויוצרים, ורבים מהם פנו בעצומה לגרמן, שתשקול בשנית את החלטתה.

מתוך "מפגש באינסוף" - הפקה של אנסמבל הרצליה בבימוי דורון תבורי. ברקע: עבודת וידאו של יוחאי אברהמי, מתוך ההצגה
ההנחה כי גם תיאטרון הוא גוף שמגלגל כסף – ציבורי או פרטי – וכי עליו לייצר התקדמות עסקית, אינה תלושה כמובן. ובכל זאת, דומה שהספֵירה הציבורית בישראל, שייסורי הגסיסה שלה ניכרים לעין בתחומים רבים (הערוץ הראשון הוא הנורה האדומה הגדולה ביותר), מתעלמת מהמתח המסחרי הסמוי שמייצרת עבודת אמנות שאינה כפופה לצרכים שיווקיים, אלא נותנת דרור למצפונו של האמן.
הניג, בעבר המנהלת האמנותית של תיאטרון החאן בירושלים והמנהלת האמנותית של תחום התיאטרון בפסטיבל ישראל, הצליחה לייצר בהרצליה תיאטרון אינטלקטואלי חף מחנופה, שאינו מצמצם את הרפרטואר שלו למולייר, שייקספיר וארתור מילר, אלא חושף גם מחזאות בת זמננו מרחבי העולם, שמעוררת מחשבה ולעתים אינה קלה לעיכול. הפקות האנסמבל לא פיזרו כספים מיותרים על תפאורה מתקתקה, אלא השקיעו בעיקר בתרגום משובח ליצירות, בצוות שחקנים מגובש ובשיתופי פעולה עם התיאטראות החשובים בעולם, כמו השאובינה בברלין והברביקן בלונדון. אלא שכמו במקרים רבים של יוצרים אוונגרדיים – מכל התחומים – ההערכה האמנותית לה זכה האנסמבל במדינות זרות עלתה על התהודה שהשיג בישראל.
יותר מהישגיו על הבמה, המודל שהציע האנסמבל הוא התרומה האמיתית להתנהלות האמנותית שאולי – מי יודע – תהיה פה ביום מן הימים. לפי מודל זה, תפקידה של התמיכה הציבורית, היא ולא אחרת, הוא לסייע ליצירה לא מסחרית להתקיים במרחב שמקדש יותר ויותר את צרכיהם של ההמונים. היצירה המסחרית, לפי גירסה הגיונית זו, מסתדרת לבד, תודות למערכת משומנת של יחסי גומלין עם גופים מסחריים, מכבש יחסי ציבור, וכמובן בחירות אמנותיות שפונות למכנה משותף רחב ככל האפשר. עם זאת, חשוב לציין שצרכיהם של אותם “המונים” לא תמיד ברורים לקברניטי התרבות.
ישנן דוגמאות רבות ליצירות אמנות שהשילו מעליהן את עול האסקפיזם והגיעו לקהל הרחב. להקת המחול “בת שבע” צעדה בדרך חתחתים במשך עשורים רבים, ואף צונזרה בלבושה בחגיגות היובל למדינה, עד שהפכה למותג ישראלי מצליח שמושך לאולמות המחול גם עמי ארצות סקרנים; ספרים רבים – מהרומנים התובענים של זבאלד הגרמני ועד הפרוזה החידתית והמרתקת של יואל הופמן – הופכים לרבי מכר בחנויות על אף ההבנה כי לא כל קורא יצלול לעומק משמעותם; על השגשוג המתמשך של המוסיקה הקלאסית, ובראשן מופעי האופרה ההמוניים, נכתב כבר לא מעט. כל התופעות האלו התאפשרו תודות לשיווק ומיתוג נכונים, התעקשות מערכתית להציג את היצירות, ויותר מכל – בזכות אורך רוח משמעותי. בניגוד להתרחשות האחרונה באנסמבל הרצליה, היושרה והחופש האמנותיים של היוצר נותרו תמיד מחוץ לתחום ההתערבות.
תרבות גבוהה ותרבות נמוכה אינן חייבות להיאבק זו בזו. יש לשתיהן די מקום. אלא שכדי לאפשר להן לצעוד במסלולים מקבילים יש להבין את הצרכים של כל אחת, ולא לצפות מהן להיות מי שהן אינן.


חיימי פניכל, אמן רב-תחומי היוצר בעיקר בפיסול ובמיצב, הוא הזוכה בפרס לזר מטעם מוזיאון פתח-תקווה לאמנות. הפרס, בסכום כולל של 100 אלף שקל, מוענק אחת לשנתיים לאמנית/אמן ישראלים שהציגו הישגים בולטים בשדה האמנות העכשווית. פניכל יציג במוזיאון תערוכת-פרס רחבת היקף ב-2028. "יצירתו של פניכל נוגעת בנימים העמוקים של הישראליוּת, בהיסטוריה שלה ובנרטיבים שניסחה לעצמה, בתווך שבין זיכרון אישי לבין זכרונות קולקטיביים טעונים המייחדים את המקום הזה", כתבה ועדת הפרס. "בד בבד הוא בוחן את אזורי המגע בין הטבע והאדם במושגים של עירוניות, מלאכה וחקלאות. הנוף המקומי והאדריכלות הישראלית, לצד מלאכות הבניין הנהוגות בה, הם עבורו מקור לדימויים, רעיונות, טכניקות עבודה וחומרים זמינים (בטון, בלוקים, חול, שפריץ, טראצו, גרנוליט, חימר, פורצלן, אדמה ועוד). החומר בעבודתו הוא בעת ובעונה אחת רעיון, מושג, מרחב ורגש, שבאים לידי ביטוי במערכים היפר-ריאליסטיים המטשטשים את הגבולות בין מציאות לדמיון". חברים בוועדת הפרס: רעות פרסטר, מנהלת מוזיאון פתח-תקווה לאמנות ומנהלת קריית המוזיאונים; ד"ר אירנה גורדון, אוצרת ראשית; דניאל צדקה-כהן, משנה לאוצרת הראשית; דודי לזר, פרס לזר לאמנות ישראלית עכשווית; ענת גטניו, אוצרת אמנות ועיצוב; כרמית גלילי, מנהלת ואוצרת מגזין-III, יפו; רן קסמי-אילן, מנהל ואוצר משכן האמנים הרצליה.

יריד
קרן בראון לצילום והעמותה לחקר אמנות נשים ומגדר בישראל הכריזו על הזוכות בפרס ענת בראון לצילום, המוענק השנה לראשונה. הפרס נועד לבוגרות מצטיינות של בתי-ספר גבוהים ואקדמיות לאמנות ולעיצוב. בוועדת השיפוט השתתפו הצלמת דפנה שלום, האוצרת נטע הבר ועו"ד צפנת שובל. אלה רנייץ-דונייסקי היא בוגרת המדרשה לאמנות במכללה האקדמית בית-ברל. "רנייץ-דונייסקי נוטלת לעצמה את החירות הגלומה במעשה הצילומי, ומלהטטת בין אופני צילום שונים: תיעודיים, פרפורמטיביים, ארכיוניים ומבוימים", כתבו השופטים. "היא עוסקת בשאלות של שייכות, זהות ופגיעוּת הגוף, ויצירתה נמנעת מנוסחאות". שיר בלוך, בוגרת שנקר, זכתה בציון לשבח. "עבודתה מצטיינת בהתמרה של הזיכרון הפרטי לכדי שפה חזותית אישית, ובהפגנת יכולת למוסס את הגבולות שבין עבר להווה ובין הדו-ממדי לתלת-ממדי", כתבו השופטים. שני אבני, בוגרת בצלאל, זכתה בציון לשבח על עבודתה "Mother Park". ועדת השיפוט: "כוחה של העבודה במתח שהיא יוצרת. המצולמות נראות לעיתים בטוחות בעצמן ושולטות במצב, אך התצלומים מעוררים גם אי-נוחות, ולעתים אפילו דאגה. אבני מציגה את הרצון להיות נחשקת כמקור לתחושת כוח ושליטה, ובה בעת מותירה פתוחה את שאלת הפגיעוּת". עבודותיהן של הזוכות יוצגו בתערוכה משותפת במסגרת פסטיבל הצילום הבינלאומי ה-13 של Photo Is:Rael, שייפתח ב-11 בנובמבר 2026 במתחם סינמטק תל-אביב. הפסטיבל יימשך עד ה-21 בנובמבר 2026, ונושאו יהיה "אזרחים". 
