התרבות החומרית והעיצובית כמפתח לעתיד

חיים מבוססי עיצוב אינו מושג יומרני. זהו מושג הכרחי, שמתקיים אם נרצה וגם אם לא נרצה. על כן קיומם של גלריות ומוזיאונים לעיצוב חשובה לא רק עבור אנשי העיצוב שזו פרנסתם, אלא לתרבות כולה.

עולם העיצוב אינו יכול להתקיים בלעדי שיח. כדי לקיים שיח צריך אתר, זירה או מקום מפגש, כדי לראות, לחוות פיזית ולמשש, אך מעל לכל לפגוש עמיתים לקיים דיון על סוגיות רעיוניות, תיאורטיות ופרקטיות בסיסיות.
זירת המפגש היא גם מקום לצירוף מתעניינים חדשים לתחום, היא מקום חיוני לכל יצירה אמנותית, עיצובית ותרבותית. היא חלק מקיום בסיס ליצירה עכשווית לצד יצירה עתידית; ואת היצירה העתידית אין אפשרות לקיים מבלי שיש תיעוד, מיפוי או חשיפה של מוצרים הנוצרים בזמן מסויים, שבהמשך הדרך ייהפכו, אם יישמרו, להיסטוריה.

כריכת ספר העיצוב של מל ביירס, "אימפרוביזציה", הוצאת אוניברסיטת תל אביב, 2007

ההיסטוריה של העיצוב בישראל מעולם לא זכתה ליסודות איתנים. רק בשנים האחרונות מתחיל להיאסף מידע ומוצגים שיאפשרו לנו בעתיד לשחזר, לחקור ולהבין את המשמעויות של החיים מבוססי העיצוב בארץ.
חיים מבוססי עיצוב אינו מושג יומרני. זהו מושג הכרחי, שמתקיים אם נרצה וגם אם לא נרצה. כאשר הארכיאולוג חוקר את התקופות ההיסטוריות השונות, הוא משתמש בחפצים ובשברי החפצים שהוא מוצא בין הריסות בתים, כעדות לחיים האנושים של תקופה מסויימת. גם אם אותו יוצר, קדר, טובע מטבעות, טווה אריגים, כלל לא חשב שהוא כזה – אכן הוא יצרן של עדות ומסמך היסטורי.

היופי שמתקיים בעדויות פשוטות מבוסס לא רק על הערכים האסתטיים שמתקיימים בהם, אלא בראש ובראשונה בסיפורים שהם אוגרים בתוכם. בן האדם, כיצור הנתון לקלייה, מצליח ליצור חפצים שגם אם הם שבירים, ורק רסיסים מתוכם נותרים אחריו, עדין הם מספרים סיפורי חיים שלמים ומרתקים שממשיכים להתקיים.
השרידים הללו, שאינם קדושים כלל, הם שרידים כה משמעותיים עד כי נדמה כי אין צורך לדון בכך. אך המציאות בארץ מוכיחה שוב ושוב, כי אין המציאות כך. התרבות הישראלית שבאה לחדש את התרבות היהודית שנוצרה בארץ ישראל לפני אלפי ומאות שנים, נשענה רבות על הממצאים הארכיאולוגים של תרבות חומרית עשירה, שהייתה באופן בסיסי די דלה לזמנה. דלות יחסית זו אפשרה לחוקר המיומן, כמו גם לחוקר האידיאולוג לטוות סיפורי חיים אישיים ומתוך אגירתם של אלה לארוג חיי קהילה שלמים עבור תרבות שקמה לתחיה מחודשת.

החפצים הפשוטים והפחות פשוטים שאנו מייצרים כיום, שהיוצרים והמעצבים של דורנו יוצרים כאן בישראל, הם עדות מרתקת לסוגיות ולשיכולים החברתיים, התרבותיים והכלכליים שמעסיקים אותנו כבני אנוש. הם עושים אותנו, באמצעות ידיהם של המעצבים לממשיים עבורנו ועבור הדורות הבאים. אין בכך משום פחיתות ערך כלל.
היצירה והשימור של מוצרים אלה מעידים עלינו כעל בני אדם, אלף עדויות ויותר. מודעות זו של התרבות הישראלית בת המאה העשרים וראשית המאה העשרים ואחת, עדין לא הגיע לכדי בשלות. אמנם, ניכרים צעדים רבים של שיפור, אך לצד כל אלה יש זלזול רב בערכים הרבים שהתרבות החומרית מוסיפה לחיים התרבותיים, ובכלל זה ערכים עיצוביים.

קיומם של גלריות ומוזיאונים לעיצוב חשובה וראוייה, לא רק עבור אנשי העיצוב שזו היא פרנסתם, ולכן האינטרס שלהם ברור ומובן, אלא לתרבות כולה. תרבות מקומית אינה יכולה להזניח תחום כה משמעותי, שמסייע בעיצוב התרבות היומיומית של כל אחד ואחד, ולמעשה הופך לחלק בלתי נפרד מחיי היום יום. יתרה מזאת, אין אפשרות להבין את חיי היום יום של תושבי המדינה או העיר המסויימת מבלי להכיר את החפצים שסבבו אותם, גרמו להם לפעול, דחפו את מחשבתם, או לחילופין עיכבו את התפתחותם, בשל קשיים פרקטיים או טכנולוגיים.
תחום העיצוב ותחום עיצוב הסביבה הרחבה יותר הם אלה היוצרים את חיי היומיום של תושבי הארץ. היכרות עם המקורות המשפעים על תנאי העיצוב, גורמי העיצוב, פריצות הדרך והחריגות מהעיצוב הנורמטיבי, הם ההסבר לתופעות שונות: החל בסיבה לבניית בתי המגורים בתל אביב על גבי עמודים ויצירת הקומה המפולשת, עד לשימוש בתריסי הפלסטיק או במרפסות המזוגזגות. כל הפרטים הללו הם פרטי עיצוב היוצרים נוכחות היוצרת אווירה המגדירה אורחות חיים ומשפיעה על המצב החברתי והתרבותי של העיר תל אביב, לא פחות ממזג האוויר, ממיזוג הגלויות, שילוב הטעמים במטבחים השונים ועוד.
*
התרבות הישראלית של העשורים האחרונים נוצרת בשל עקשנותם של בודדים. אנשים המרגישים מחוייבות אמיתית לתת דרור וביטוי למאוויים האישיים. הדחפים האישיים הללו הם שיוצרים את התרבות, באופן הצומח מלמטה ומחייב את הגורמים הציבוריים להגיב בהתאם לצרכים אלה. הגמישות של יוזמות פרטיות דוגמת הקמתה של גלריה פריסקופ עודדו לאורך תקופה גם גורמים ציבוריים להגיב. אין ספק, כי המחויבות האישית הזו עודדה גם גורמים ציבוריים אקדמים ועירוניים להכיר בערכים הנוספים שיוזמות מסוג זה מאפשרות. יש להניח, כי התהודה המינורית שלה זוכה גלריה פרטית, המבוססת על יוזמה פרטית שהצליחה בתנאים הצנועים, לדחוף בתהליך ארוך, גם גורמים ציבוריים דוגמת עיריית חולון לפתוח מוזיאון לעיצוב.
תהליך הכשרת הלבבות והמודעות הוא תהליך איטי מאוד בתחומי היצירה והתרבות. הוא מבוסס פעמים רבות לא רק על יכולת הפקה באיכות, אלא מעל לכל בכושר ההתמדה והסבלנות. שכן הקשים הניצבים בפני היוצרים הם לרוב מעל לכוחותיו של אדם פרטי. כושר ההתמדה והסבלנות מבוססים על תושייה, יכולת עשייה והוצאה לפועל, ודחפים בלתי נתפשים להמשיך למרות כל הקשיים וכל המכשולים.

סוסיתא רום כרמל, שנות ה-70

*
גלריה לאמנות, לעיצוב או אדריכלות היא מעבר למקום אחסון זמני של חפצים יפים. היא מקום מפגש ודיון ולויכוח על אודות המוצרים המרכיבים את חיינו. חשיבותה בהיות מקום המרכז מתענינים, שנושא העיצוב מושך אותם ליצירה וגם לתגובה. אלה הם אנשים שמראה כוס פשוטה אינו כה פשוט עבורם, שמראה גוף תאורה הוא עולם ומלואו המייצג ערכים גלויים ונסתרים כאחד.
גלריה היא מקום של ביסוסו של דיאלוג, היא גם מקור ליצירה של טקסטים שאינם אקדמים, שהם בסיס התיווך בין הדיון בסוגיות תיאורטיות ובין הקהל הרחב. השונה בין הגלריה ובין המוזיאון הוא ההיקף וגם החובה הציבורית. המוזיאון החדש לעיצוב בחולון, אמור להוות קשר בין הציבור הרחב ובין עולם העיצוב הגלובלי. הוא מבוסס על ההכרה והאחריות שלקח על עצמו גוף ציבורי לחנך ולהכשיר את קהל הצרכנים המשכיל והמודע של הדורות הבאים.
תפקידה של הגלריה הוא לצור קשר בלתי אמצעי עם הציבור הרחב. זהו קשר מקרב ולא מרחיק, קשר של אינטימיות, שמוזיאון לרוב, אינו יכול להציע. אבל, כמו כל מוזיאון או מוסד ציבור, הם צריכים את המרחב הפתוח הרב-גוני שיתקיים סביבם ויעודד זרמים שונים להתקיים במקביל, לתמוך זה בזה, לעודד ולדחוף דיון פעיל, מרובד ותוסס.
****
חגי שגב הוא האוצר הראשי של בית התפוצות, מוזיאון העם היהודי, תל אביב, שם אצר את התערוכה "יודאיקה טוויסט – חדשנות בעיצוב יודאיקה" עם דניאל וימן, 2009. בתחום העיצוב והארכיטקטורה ניהל את הגלריה לאדריכלות ואמנות ניסויית ע"ש הניך בפקולטה לארכיטקטורה ובינוי ערים בטכניון; ערך את ספרו של מל ביירס, אימפרוביזציה – עיצוב חדש בישראל,2007, הוצאת אוניברסיטת תל אביב; אצר את הביאנלה החמישית לקרמיקה במוזיאון ארץ ישראל, 2009.

המאמר פורסם בספר "פריסקופ, עיצוב ישראלי עכשווי", עורך אבי לובין, הוצאת הזוג הנוצץ, 2011

2 תגובות על התרבות החומרית והעיצובית כמפתח לעתיד

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.