ירושלים-של-מעלה-של-מטה

ירושלים נדמית כמצויה בתוך מנהרת-זמן וירטואלית ותת-קרקעית. שחרורה האמיתי של העיר צריך להתחיל בניפוץ המסכים והחזרת הזמן והמרחב שבהם אנשים באמת חיים ופועלים, אוהבים וכואבים.

מודעות פרסומת חושפות לפעמים, מבלי משים, אמיתות עמוקות. גם אם לרוב אנו חושבים ששאלות המעזות לאתגר הנחות יסוד שמורות, אולי, למדור הדעות בעיתון – הרי שלא פעם הן יכולות להימצא גם במודעת נדל"ן כמו זו:

מודעה מתוך "מקור ראשון" 24.3.06

שאלה כל כך מפורשת לא ציפיתי לפגוש בעיתון סתם כך: "של מי הנוף הזה?", בהתייחס לא רק למקומות (יחסית) שנויים במחלוקת כמו עיר דוד והר הזיתים, אלא גם להר הבית ולכותל, ואפילו למלונות פלאזה ולשכונת רחביה. במלים אחרות, נכסי צאן הברזל הדתיים, הכלכליים והסימבוליים של ירושלים, מאותגרים ומועמדים בספק. ללא דיחוי הפכתי את העמוד, וגיליתי שהנוף הזה יכול להיות שלי, אם רק ארכוש דירה בשכונת המגורים הפרטית, הסגורה וההומוגנית "נוף ציון".
מודעה 2

שימו לב כיצד כל נקודה רחוקה באופק מקבלת חץ שמסביר כי אחת הנקודות המטושטשות  היא עיר דוד, השניה היא הכותל והשלישית הר הזיתים – באופן המסמן את הנוף כיהודי, עתיק, קדוש וכן הלאה. זאת בעוד הפרט הבולט ביותר בשטח – השכונה הערבית התופסת חצי מהתמונה – זוכה להתעלמות מופגנת.
המודעה מתוכננת כך שרוכשי הדירות בשכונה הפרטית יחושו קרובים ומחוברים הן לירושלים היהודית העתיקה והן למוקדי התיירות והעניין (היהודיים), תוך דילוג נחשוני מעבר לשכונה הערבית התופסת את רוב הנוף. הכיתוב שנוסף לתמונה הוא זה שקובע מה חשוב ומה לא, מה יש לראות וממה יש להתעלם. השכונה הערבית – וההבדל הרי מובהק, ניתן לזהותה בנקל – הופכת לשקופה. הדילוג מתקיים הן במרחב והן בזמן: רוכשי הדירות מתחברים להיסטוריה בת 3,000 שנה, תוך דילוג מעל פרקים מודרניים שאינם תואמים את תפיסת עולמם. והדבר המדהים יותר הוא העובדה שבמודעה אין כל אזכור לכך שהשכונה ה"הומוגנית" יושבת ממש בלב הכפר הפלסטיני ג'בל מוכאבר. כל היחסים המרחביים מעוצבים במודעה באופן המתעלם לחלוטין מהגיאוגרפיה הקונקרטית המצויה "שם בחוץ". ירושלים מעולם לא נראתה יהודית יותר וערבית פחות, וזאת למרות מיקום השכונה בלב ירושלים המזרחית בכלל, ובתוך כפר ערבי בפרט.
אפשר לטעון שלמודעה אין כל קשר לפוליטיקה, שמדובר רק במנגנון שיווקי היודע שהשכונה הערבית לא מעלה את ערך הדירות, בניגוד לקרבה לעיר העתיקה. אך זה בדיוק העניין, אני מעוניין לשים דגש דווקא על המנגנונים הסמויים, הלא-תמיד מודעים, המאפשרים את נקודת העיוורון הזו. סביר להניח שמעצבי המודעה כלל לא העלו בדעתם להוסיף כתובית עם חץ לשכונה התופסת את רוב הנוף, וסביר גם להניח שרוב הקוראים לא הבחינו בפרט זה. העלמת המרחב הפלסטיני ומחיקתו מהתודעה מזמינות ומעודדות התעלמות מבעיותיו ומדחיפותן, ומציירות עולם מונוכרומטי בו רק צד אחד קיים.
אגב, השכונה, שראויה שיזכירו – לפחות כאן – גם את שמה, היא אבו תור.

***

הניתוק של ירושלים מכבלי הזמן והמרחב לא התחיל בשנות ה-2000. העיר הייתה מושא תפילה, צליינות וכיבוש של יהודים, מוסלמים ונוצרים במשך מאות ואלפי שנים. המשותף לכולם היה העדפת המדומיין ("ירושלים של מעלה") על פני הקונקרטי ("ירושלים של מטה"). שתי ערים התקיימו במקביל: ירושלים הקונקרטית, שתמיד היתה עיר מעורבת שחיים בה אנשים בשר ודם, זה בצד זה, לעתים בשלום ולעתים בסכסוך – וירושלים המדומיינת, מנותקת מהמרחב המעורבב והמבולגן ומהזמן הממשי, חיה לה באשליה של  עבר מפואר או של עתיד מזהיר.
כל עוד הייתה ירושלים מושא מדומיין שרק לעתים רחוקות אנשים אכן הגיעו אליו (במחצית המאה ה-19 עדיין מנתה ירושלים לא יותר משתי רבבות תושבים), ניתן היה לקיים את הסתירה בקלות יחסית. העיר דומיינה כ-X ובעצם היתה Y, אבל מעטים בלבד היו מודעים לפער (מה שמסביר את זעזועו של מרק טווין בביקורו הידוע בארץ הקודש). מצב זה אינו יכול להמשיך ולהתקיים בעיר בת כ-750 אלף תושבים, שמהווה בנוסף לכל מושא עניין למאות מיליוני בני אדם מסביב לגלובוס היכולים לצפות בשידורים מהעיר כמעט בכל שעה נתונה.
מישהו עוד עלול לגלות שירושלים היא עיר מעורבת!

***

לא מיותר להזכיר שהאובייקט המכונה "ירושלים" אינו דבר-מה טבעי וחף מבעיות כלל. לאחר שנחצתה והופרדה בחומה בשנת 1949, צמחו שני צדי העיר במנותק זה מזה. בעוד שירושלים היהודית נקבעה כבירת ישראל (וחרף זאת נותרה פריפריאלית וענייה), ירושלים הירדנית הוזנחה במכוון. שטח העיר המזרחית ערב כיבושה בשנת 1967 עמד על 6 קמ"ר. שלושה שבועות לאחר כיבוש הגדה המערבית סופחה "ירושלים המזרחית": 70 קמ"ר, הכוללים מלבד ירושלים הירדנית גם חלקים מתוך 28 כפרים ועיירות, שנבחרו על-סמך העיקרון המנחה: "מקסימום שטח, מינימום ערבים". הגבולות החדשים מעוקלים, נוגדים כל היגיון גיאוגרפי-תכנוני, וכל מטרתם לשמור על "סטטוס קוו דמוגרפי".
החומה החדשה ההולכת ומוקמת בירושלים מייצרת אנומליות מחודשות, השמות לאל כל ניסיון להגדיר "מהי ירושלים". מה בדבר מחסום קלנדיה, אחת מנקודות החיכוך המשמעותיות מאז תחילת האינתיפאדה השנייה – מחסום המצוי בתוך השטח המוניציפלי של העיר, אך מחוץ לגבולות הקו הירוק, ואמור להפריד בין ירושלים לרמאללה על אף שהוא נמצא בתוך העיר עצמה? מה בדבר שכונות המשלמות ארנונה ומסים, אך אינן מקבלות כל שירותים מפני שהן "מעבר לחומה"? מה המשמעות של השם המחבק "עוטף ירושלים", כאשר הוא בעיקר מפריד ומפצל? מה בדבר תושבים שביתם חצוי על ידי הקו הלא מסומן, ולכן מותר להם אמנם להיכנס לביתם (המדרגות נמצאות בגדה המערבית), אך אסור להם להשתמש בסלון או בחדר השינה (המצויים בירושלים)?
דומה שדווקא בגלל שמדובר באובייקט כל כך לא יציב, בעל אוכלוסייה מעורבת וגבולות נזילים וחסרי ממשות, מושקעים מאמצים כה רבים בקיבועו כאובייקט ממשי – "ירושלים המאוחדת, בירת ישראל לנצח נצחים".

***

בהנחה שטיהור אתני של העיר אינו מן האפשר ואף אינו מן הרצוי, ישנו חיפוש מתמיד אחר דרכים מורכבות יותר למונוכרומטיזציה של המרחב. הדוגמה עמה פתחתי מהווה פתרון אפשרי ליצירת מרחב מדומיין המתעלם מהמרחב הפלסטיני ומאלפיים שנות גלות. הבעיה היא שלעתים אנשים גם הולכים בעיר או צופים בתצלומיה שלא דרך התיווך הממשמע של מודעות כאלו. אז כיצד מייצרים מרחב מעורבב אבל אחיד – כזה שיש בו פלסטינים, אבל אפשר שלא לראות אותם? דוגמה אחת היא הרמזורים המחברים את השכונות הפלסטיניות במזרח העיר לכביש מס' 1. בעוד התנועה מהשכונות היהודיות זורמת לרוב והרמזורים נדיבים באורם הירוק, הרי שזמן האור הירוק לשכונות הפלסטיניות מצומצם בהרבה, מקשה על התנועה ויוצר פקקים ארוכים בשעות העומס. ההבדל מייצר את האפשרות לנסוע בכביש ראשי שמצדו האחד שכונות יהודיות ומצדו השני שכונות פלסטיניות, אבל לראות בעיקר יהודים.
דרך מתוחכמת יותר מפרידה גם את מפלס התנועה והחיים, ויוצרת אובייקט מדומיין לגמרי שאפשר לכנות "ירושלים-של-מעלה-של-מטה". בכך אני מתכוון לחפירות הארכיאולוגיות, ובעיקר למנהרות הנחפרות מתחת לעיר העתיקה. דוגמה עדכנית היא המנהרה הנמתחת ממתחם "עיר דוד" (המצוי בלב הכפר הפלסטיני סילוואן), ועד לרחבת הכותל המערבי. במנהרה זו יכולים היהודים לנוע בתוך כפר פלסטיני מבלי לראותו כלל. הסיור "למטה" (דהיינו במנהרה החפורה) מייצג את ירושלים של "מעלה", אבל לא את זו של מפלס הרחוב, כמובן, אלא את זו המדומיינת, הקושרת עבר עם עתיד, שניהם יהודיים למשעי. ירושלים מנותקת מכבלי הזמן והמרחב – חוזרת לימי דוד המלך ומתעלמת מהכפר הקונקרטי המצוי במרחק מטרים בודדים – ועושה זאת בפרקטיקה של "הסתרת הנגלה באמצעות גילוי הנסתר" הטוענת שהמנהרה נכונה יותר (מפני שהיא יהודית) מאשר הכפר והרחוב (הפלסטינים). גם כאן, ממש כמו במודעה, הדבר נעשה בהצבעה ושילוט סלקטיביים במכוון.

אפשר לחשוב גם על החומות המצוירות כשלב הבא באבולוציית ההפרדה המדומיינת. על כביש 443 המוביל לירושלים ממודיעין ניצבות חומות המאוירות בקשתות אוריינטליסטיות ומאחוריהן דשא ירוק. בין שכונת גילה לבית ג'אלה הוקמו בתחילת האינתיפאדה השנייה חומות הגנה כנגד ירי, שעוטרו בציוריו הנופים שמעבר להן. כך, גם אם בית ג'אלה תיהרס על ידי הצבא הישראלי, או לחילופין ברעידת אדמה, היא תמשיך להתקיים על החומות המצוירות ותושבי גילה לא ידעו כלל שמשהו השתנה בנוף האוריינטליסטי שמעבר לחיקויו המצויר. דרך אגב, בעוד תושבי גילה מקבלים ציורים של נוף, התושבים הפלסטינים של מזרח העיר מקבלים שטחים ירוקים אמיתיים. בחינם. התבוננות זהירה יותר תראה שהאחוז העצום של "שטחים ירוקים" במזרח העיר (כ-70%) נועדו למעשה להגביל בנייה ופיתוח. וו. ג'י. טי. מיטשל כינה זאת "נוף כמתנה, שי מורעל ומותנה של חלל ריק" (1).

מתוך מודעה בעיתון "מקור ראשון", 24.3.06

***

"תושב המטרופולין מנסה להרגיל את עצמו לעשות זאת: הוא לא חי בעולם האמיתי, אלא בעולם של צללים המוקרנים ללא הרף מסביבו באמצעים של נייר, צלולואיד ואורות המכוונים בפיקחות רבה… בקיצור, עולם של הוזים מקצועיים ושל קורבנותיהם התמימים" (2).

הניתוק מהמציאות גובה מחיר ברור מהתושבים הלא יהודים של ירושלים, אבל גם אותם "הוזים מקצועיים" נפגעים בדרכם. הצורך לשמר עולם מדומיין – כפי שיודע כל מי שניסה פעם להתמודד עם דיסוננס קוגניטיבי (או במקרה דנן, עם ניהול חיים כפולים של ממש) – מצריך פעולה מתמדת ועיקשת השוחקת את הנפש. המלים השגורות מקבלות כאן משמעות הפוכה. "שחרור ירושלים" מכבלי הזמן והמרחב הקונקרטיים – כדי ליצור עיר בהווה-מתמיד, הנעה בין העבר המדומיין לעתיד המומצא, במפלסים שונים מעל ומתחת לפני הקרקע – אינו שחרור כלל וכלל, כי אם כבילה בתוך סיפור שיש לייצרו בכל פעם מחדש. תמיד צריך לחדש את השלטים, למחוק את העקבות, לכוון את המבט ולפחד, בעיקר לפחד. לפחד מחשיפת המציאות ומהעובדה הפשוטה שירושלים היא עיר ככל הערים, שבה אנשים רוצים לגור בשלום, לחיות ולשמוח בחלקם.

בביקורתו על העיר המודרנית, מרובת הבניינים המנותקים מסביבתם, כתב לואיס ממפורד כי "כפי שניתן לצפות ממשטר שהמצאותיו העיקריות הגיעו מהמכרה – המנהרה והרכבת התת-קרקעית היו תרומותיו הייחודיות לצורה העירונית… למרבה הצער תובעת העיר התת-קרקעית נוכחות מתמדת של אנשים חיים הנמצאים אף הם מתחת לאדמה. דרישה זו אינה רחוקה מקבורה בטרם עת… הצעד הבא בהתפתחותה של העיר – ושכבר התרחש בערים אמריקאיות רבות – הוא הרחבת העיקרון של העיר התת קרקעית גם לעיצוב הבניינים הנראים מעל האדמה… עם מיזוג אויר ותאורה פלורסצנטית במשך כל היום אין הבדל בין שטחי הפנים בגורדי השחקים החדשים של אמריקה ובין עיצובם האפשרי במצב בו היו בנויים בעומק של שלושים מטרים מתחת לאדמה" (3).
דומה שירושלים מתקדמת לעבר עתיד עגום, שבו אין הבדל בין ה"מעלה" וה"מטה", והעיר כולה נדמית כמצויה בתוך מציאות וירטואלית של מנהרת-זמן תת-קרקעית. שחרורה האמיתי של העיר צריך להתחיל בניפוץ המסכים והחזרת הזמן והמרחב האמיתיים – אלה שבהם אנשים באמת חיים ופועלים, אוהבים וכואבים.

המאמר נכתב במסגרת "שישה ימים ביוני – מסע לשחרור ירושלים" – שיתוף פעולה בין "הרשות העצמית" והאמן גיא ברילר לעורכי "ערב רב" רונן אידלמן ויונתן אמיר, המשלב מסע ומגזין מודפס הכולל עבודות אמנות ומאמרים בעברית וערבית.
בשידורים, תצלומים ועבודות וידאו מהמסע ניתן לצפות כאן. מאמרים נוספים ניתן לקרוא גם כאן.

אריאל הנדל הוא עמית פוסט דוקטורט במרכז מינרבה למדעי הרוח באוניברסיטת תל אביב.

הערות:
1:  וו. ג'י. טי. מיטשל, 2009. נוף קדוש. תל אביב: רסלינג, 68.
2: לואיס ממפורד, 1990. העיר בהיסטוריה. תל אביב: הסדנא לעיצוב ואדריכלות, 495.
3:  שם, 438. ראו גם את הערתו של מייק דיויס, ולפיה "רוב המרכזים החדשים במרכזי הערים יכלו להיבנות בה במידה על הירח השלישי של כוכב צדק. ההיגיון הבסיסי שלהם הוא זה של מושבת חלל קלאוסטרופובית" (בתוך פרדריק ג'יימסון, פוסטמודרניזם, או ההיגיון התרבותי של הקפיטליזם המאוחר. תל אביב: רסלינג, 59).

2 תגובות על ירושלים-של-מעלה-של-מטה

    תמונת הנוף נבנית על די המרחב המדומיין והממשי והאמת נמצאת אי שם באמצע. מבלי לגרוע מתחושת האחריות לגבי טשטוש נופים שאינם תואמים את האידיאולוגיה (במקרה זה הציונית) הרצויה אוסיף שההתייחסות לנוף היא הדדית ורבת פנים.כך לדוגמא, ניתן לראות לאורך כביש 6 גם אם מנסים להסתיר זאת את מגדלי המסגדים מוארים באור ירוק זרחני. החשיבות של התבוננות מסוג זה היא לחשוף את האידיאולוגיה שעומדת מאחורי תמונת הנוף הניטרלית לכאורה. המרחב הממשי בין כה נמצא בתווך והדמיון אינו בהכרח מוביל לאבדון.

    אתה מתעלם מסכנת המוות. את ירושלים אי אפשר לקרוא לפי תורות מטרופולין אירופאיות-מערביות, ירושלים מטיבה אינה עיר מודרנית. ובגלל שברוך השם, גם הערבים וגם היהודים וגם הנוצרים החיים ונושמים את העיר אינם שקופים זה לזה, אלא מתווכחים,שונאים משלימים, הורגים, נוקמים, נלחמים,חופרים בונים, משמידים שרידים עתיקים, מגרשים שדים, מקללים, מחייכים ומרמים- לך תשקיף מהר הצופים וראה את ירושלים רבה, העיר שאינה שקופה. העיר שמחכה בכיליון עיניים לגואלה.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.