המקום לא משחרר

הקדושה בירושלים היא חינגה ציבורית ספונטנית ומתענגת של הדת העכשווית. כולם בירושלים מעלים את "המקום" במעלות הקדושה בכל אתר ואתר, בכל נדל"ן ונדל"ן. לנו, כשוחרי החרות, אין סיכוי לחולל בעיר שינוי מבחוץ או מבפנים. אולי אף מוטב לנו להפך – לבנות את חומותינו בצורות היטב מפני ירושלים, בטרם תכריז עלינו מלחמה גלויה ותבלע אותנו אל קרבה.

ההזמנה להיכנס להיסטוריה הארוכה של הוגי "שחרור ירושלים", ולו רק מבחינה מחשבתית רוחנית (ספרא וסיפא חד הם), מעמידה אותי במצב מביך. בהזמנה מובלעת בקשה לעשות השתדלות, להתנבא בנחמה, ואילו אני אפילו זעם אבסורדי אין באמתחתי, אלא רק דיכאון ופיקחון עיניים פסיבי.  כך, חש אני לכוד בין היות חזיר צבוע לבין היות פרקליטו של השטן. החזיר מושיט את טלפיו מפריסות הפרסה ושסועות השסע ומכריז "אני כשר!" ואז אומרים לו: פתח פיך! ורואים שהוא טמא. כך, מאוד רוצה אני לפרוס כפי כבברכת הכהן ליוצאים למלחמת השחרור, אך גרוני חנוק, שכן אבן בלבבי. לכן מסתמנת האפשרות שתפקידי בכוח יהיה זה של פרקליט השטן. מי יודע, אולי יקרה אותי מקרה בלעם שבא לקלל ונמצא מברך.

את דעתי על עתיד ירושלים ובעקיפין, על האפשרות לשחרורה מזרועות הדתות ההיסטוריות, כבר נתתי בשני מאמרים שכתבתי, אלא שמסקנת דיוני בהם הייתה ההפך הגמור מאופציית השחרור המיוחל וכל כולה תיאור תנועת הגולל ההולך ונסגר על ירושלים לתמיד. לכן, בטרם אמשיך לפתח ולנמק את דעתי באשר לשלילת האפשרות לשחרור ירושלים בעידן שלנו, אביא כאן בקצרה את עיקרי הטענות והמסקנות מתוך המאמר העיקרי[1] :

טענות:
יש לקרוא מחדש ולעומק את הבלבול הבבלי שחדר לתרגום ההדדי של "היהודי" את "הישראלי", של היהודי על קטביו הדתיים והחילוניים ושל הישראלי על קטביו היהודיים והאוניברסאליים.

צריך להפסיק את הטשטוש והעמעום האידיאולוגי והמסוכן של פוליטיקת הזהויות ההדדית הנ"ל.

בחינה מדוקדקת של ההיסטוריה מעלה שבשורה התחתונה, עבור רוב התנועות הציוניות החילוניות הגדולות ורוב המנהיגים הציונים החילונים המכריעים, ירושלים לא הייתה הכרח המציאות, ולעיתים קרובות אף פחות מזה.

בפועל, אין היום שום דבר עמוק, רציני, ומהותי בירושלים לבד משלוש הדתות הגדולות שחיות ופועמות בה (וגם נלחמות, כמובן, זו בזו).

למי שעיניו לא טחו מראות, העובדות מוכיחות שלמן מחאות החרדים נגד טיולי חילונים ומשחקי כדורגל בשבת בסמוך לשכונות החרדים בשנות העשרים, ועד בניית גדרות בין תינוקות של בית רבן לתינוקות של בני חטא בלב שכונה חילונית ב-2011, ירושלים החלה זה מכבר במעין חזרה לציון בנוסח עזרה ונחמיה, על גבה ועל אפה וחמתה של התנועה הציונית המתפוגגת.

מסקנות:
ירושלים, העיר היהודית, היא העיר העברית הראשונה ובירתה של מדינת יהודה המתחדשת, מיסודה של ממלכת יהודה הקדומה.

תל אביב, העיר העברית, היא העיר היהודית האחרונה ובירתה של מדינת ישראל, מיסודה של ממלכת ישראל הקדומה.

על בסיס העבריות (שמיות?) הקדומה תהפוך מדינת ישראל לפדרציית עמים שבה, בין השאר, מדינת יהודה הפנ-מונותיאיסטית תתקיים לצד מדינת ישראל הפנתיאיסטית.

המאמר התבסס על פיתוח מושג מאוד אופנתי ולא מחייב בהבנתה של עיר – "האוטופיה" – ועל הטענה שאין עיר (מקום) ללא אוטופיה (לא-מקום), כלומר, ללא הארכיטיפ הקדמוני או אידיאל-העל שלה. כאן, בגלל הצורך להתנתק מן המבט הבליסטי ולצלול אל המציאות הממשית על מנת לברר את דעתי ביחס לשאלה הקונקרטית, אשתמש במושג "הטרוטופיה"[2] המנוגד ל"אוטופיה". אנסה להראות כיצד ירושלים כהטרוטופיה שמרנית, בדומה למרחב התלמודי הקושר הלכה-המשגה ומעשה-מציאות בקשר בל ינתק, מקדשת את המרחב הציבורי וחותרת לשלוט בו כניגוד עקרוני, אקטיבי, להטרוטופיה התל-אביבית המנוגדת לה לחלוטין. לכן, עולה בדעתי לפתח רצף מושגים קצת יותר ממשיים ויותר מפחידים על מנת לפרש את הפטליזם ההיסטורי דתי הזה שנרקם לפעמים בין מקום לעם, ולהסביר מדוע לנו, שוחרי החרות, אין ממש סיכוי לחולל בו שינוי מבחוץ או מבפנים, ואולי אף מוטב לנו להפך, לבנות את חומותינו בצורות היטב מפני ירושלים בטרם תכריז עלינו מלחמה גלויה ותבלע אותנו אל קרבה.

סרגיי אנגל - הקרב על ירושלים, 2011

***

כמרכיבי ההטרוטופיה הירושלמית עולים בדעתי המושגים טוטם, טאבו, וקדושה, ברצף הזה. אף שאיני יודע אם יש בנמצא דיון אקסקלוסיבי ושיטתי בהיבטים אנתרופולוגיים ופסיכואנליטיים של היהדות העכשווית, השימוש במושגים אלה כאן אינו מציע אפילו את אפס קצהו. ההיזקקות ל"נוכריות" שבהם נובעת, בניגוד למצופה, דווקא מתוך רצון להוריד את הדיון לארץ, להנחית את הצופה הביקורתי מן השיח התרבותי השמימי והחולם אל הקרקע הירושלמית התובענית והטובענית. הם נועדו להמחיש את המשמעות האינטנסיבית והממשית של הפרקטיקה האינרטית והאינהרנטית של החברה הדתית בעיצוב ירושלים ובהשתלטות הגמורה עליה, ולא בהקשרים כלליים ומלומדים לכאורה של מקורותיה הקדומים של הדת. כך, למשל, הדיבור על קדושה אינו מנסה לברר את הגנאלוגיה של המושג במובן הפנומנולוגי הדתי, אלא לאבחן אותה ככזו שהופקעה מן החביון והיראה האינטימיים של הפרט והועברה אל הספירה הפופולארית הציבורית של האידיאולוגיה הדתית, כמעין כלי נשק חברתי עממי, לעיתים קרובות מובנה ולא מודע אפילו, במאבק על ההרחבה ועל "יהוד" הטריטוריה של ירושלים.

נראה שנוסחת הרצף שלפנינו נוסחה סגורה ומסוגרה. כלומר, ניתן לקרוא אותה ישר והפוך: הטוטם (המקור המצווה והנעלם) מביא לטאבו וזה בתורו לקדושה, וכן ההפך, קדושה יכולה להתקיים ככזו רק אם היא זוכרת ושומרת את הטאבו, והטאבו ממילא קשור בטבורו לטוטם המעניש. אך בהם לא די, נחוץ לי מושג או גורם או רגש חיוני פעיל שיסביר מדוע החוט המשולש הזה לא במהרה ינתק. לדעתי התכונה הדתית המכריעה לכך היא רגש ה"קנאות" הדתית. מדוע קנאות? משום שהיסוד הפעיל ביותר בקנאות הוא ה"זיכרון" הפעיל, המחייב, המביא לידי פעולה. לכן, כפי שנאמר, "זכור ושמור בדיבור אחד נאמרו", זכירה ושמירה הן הן פעולות ה"קידוש" היוצרות ומכוננות את הקדושה בכל אתר ואתר. הקנאות כאן הינה לאו דווקא אותו רגש חשוך שאנו מכירים יותר כ"פונדמנטליזם", והיא  באה להסביר את המאפיין הדינמי, הפעיל וחסר המנוח של פעולת הזיכרון שבחיים הדתיים, המפעילה שוב ושוב את מערכת הטאבו ומרחיבה עוד ועוד את תחום המאבק של הדת אל מעבר לגבולותיה. הזיכרון החילוני, לעומתה, לא מקודש ונטול קנאות, הוא אוניברסאלי, ריזומטי, וחסר מרכז ומערכת אתית ומוסרית חד משמעית המכתיבה קוד התנהגות שאותו הוא יכול להפעיל ולהרחיב כרצונו. זהו זיכרון אינטלקטואלי ותרבותי, שהארכיב הקפדני אך העיוור והפסיבי (הישנוני?) הוא הסמל שלו. הארכיב, הספרייה, המוזיאונים, מוסדות הזיכרון ומערכות אחסון הידע הינן מערכות חוץ מנטאליות מובהקות של האדם החילוני, שנועדו לכאורה בדיוק ליצור מערכות שליטה מנטרלות וייחסיות של הזיכרון עצמו. זיכרון קנאי הינו דבר זר לחלוטין לאדם החילוני, ולכן ראשון ואחרון הדברים הבלתי נסלחים כלפי העם החילוני היושב בתל-אביב ובנותיה מפי כל איש תרבות מצוי בחברה הישראלית בכלל, הוא העדר הזיכרון הזה.
להלן נעמיד בקצרה את מנגנון הזכירה הקנאית, ולוחמי החופש יבחנו בעצמם אם יש להם את הכלים להתמודד מולו.

טוטם

לדעתי, ה-טוטם של העם היהודי הוא ללא ספק "ה-מקום" (וכמה תואם הוא לסלנג העכשווי, במלעיל!). ההיסטוריה העברית מלידתה ועד עצם היום הזה הינה תנועה ממקום סתם ל"המקום" (כמוזכר במאמרי, הניגוד המובהק לה הוא המיתוס הבבלי שבו הקולקטיב האוניברסאלי הוא "המקום", ולכן עבורו כל מקום ממשי הוא פשוט "מקום"). ה"תנועה" הזו  עקרונית מעצם העובדה שירושלים אינה מוזכרת באופן ישיר אפילו פעם אחת בכל המקרא, ורק מרומזת בו בעקיפין. תהליך כינון הטוטם נפרש לכל אורך התנ"ך במאבק הגדול שבין יהודה וישראל ובין בבל וירושלים, ונמשך עד עצם היום הזה דרך המאבק שבין היהדות והציונות ובין היהדות והישראליות.

העבריות, שהיא תרבות כוללת כל שנולדה בתקופה מאוחרת יחסית, מצביעה באופן מפורש על מקורו של הטוטם העברי: הקדוש ברוך הוא בכבודו ובעצמו נקרא "המקום", והוא הוא שהצביע על ירושלים כ"המקום". כמו מקורו של הטוטם-המקום (הקדוש ברוך הוא), כך "המקום" חייב להיות יחיד ומיוחד שאין כייחודו ונקודתי עד אין סוף, עד למקום היעלמותו בנקודה אחת שבין הכרובים ומעל הכפורת, בלב קודש הקודשים, לפני ולפנים בבית המקדש (הבחירה!), בתוככי ירושלים שהיא עינו של עולם, דווקא ולא בשום מקום אחר. הטוטם היהודי הזה הוא כה משוכלל ומרחיק לכת עד שמתחשק להקדיש לו ספר שלם (ואולי אין צורך, שכן התנ"ך כבר עשה את זה), אך כאן אעיר הערה אחת חשובה לענייננו : לגבי היהודי, יכול אתה שלא להימצא ב"המקום" אך לעולם אל תשכח אותו, אחרת אתה אבוד, ובכך גזרת על עצמך כרת. השאלה מעניינת בפני עצמה היא האם בכך לא עמדה היהדות על אמיתה אנושית אוניברסאלית שעל בסיסה נולדה ה"אוטופיה", והעירה עליה הערה חשובה: כל מקום-אדם זוכר מקום "אחר", אבל האדם היהודי זוכר רק את "המקום", וממילא רק את "המקום" האבסולוטי, כלומר, את הקדוש ברוך הוא, מקומן של כל האוטופיות כולן. הטוטם הממשי, ירושלים, הוא שדואג לכך.

טאבו

הטאבו נובע מן המשתמע מהגדרתו האבסולוטית של הטוטם, ובמילה אחת משמעו: נבדלות מוחלטת. שהרי מרגע שאנו מניחים "המקום" אחד יחיד ומיוחד בלבד, ממילא כל המקומות האחרים אינם אפילו סתם "מקום", אלא "לא-המקום". צריך לרדת טוב טוב לסוף דעתו של הטוטם המיוחד הזה: מנקודת מבטו של "המקום" אין בשום פנים ואופן, לכל דבר לכל אדם ולכל מקום, את הזכות להגדיר את עצמו ככזה, אלא לעולם הוא מוגדר מתוך "המקום" בלבד, כקרוב או רחוק, בחוץ או בפנים, קדוש או טמא, וכן הלאה. הטאבו החולש על הכל בכל מכל כל הזה אינו מונאדה חלילה, "לבדד ישכון", אלא בעיקר "בגויים לא יתחשב", מניה וביה. זה הוא טאבו בשרותה של הטרוטופיה מקודשת של סדר ומשמעת המנהלת מלחמת חורמה, רגועה וסבלנית יחסית, בהטרוטופיה החוצנית המייצגת את התוהו ובוהו. ממילא כל מצוות עשה וכל מצוות  לא תעשה כמעט ללא יוצא מן הכלל, המצוות על ידי "המקום ברוך הוא" שאיווה לו את "המקום" למושב, אוצרות בחובן את עיקרון הנבדלות האקטיבית הזו. החוק הבינלאומי והישראלי, האוסר עליה לקיים את מוסדות הענישה שלה, "ארבע מיתות בית דין" על הפרות טאבו חמורות, עושה לה רק טוב בכך שהפך את מערכת הטאבו שלה לכר פורה וחיוני ביותר של הדת היהודית. לכן, כל תקנות הנביאים והמנהיגים הרוחניים שאחריהם, והחכמים שבכל הדורות כולם, וכל המנהגים ומנהגי המנהגים שבאו אחריהם עד עצם היום הזה, הינם הרחבות אין סופיות ומעגלי מעגלים של אותה נבדלות.

קדושה

כאמור, מושג הקדושה שלהלן אינו אותו "חיל ורעדה" יהודי נוצרי השמור ליחידי סגולה. הקדושה שכאן הינה חינגה ציבורית ספונטנית ומתענגת של הדת העכשווית, המשוחררת סוף סוף מעול זרים במובן של העולם הישן. כשם שעמך היום כולם "צדיקים", כך כולם בירושלים בני גוי קדוש העולים ומעלים את "המקום" במעלות הקדושה בכל אתר ואתר, בכל נדל"ן ונדל"ן, ובכל מני טקסי רחוב קטנים וחדשים שסוציולוגים טרם קלטו אותם. שכן, כל אחד נחרד לזהות את הקדושה העממית כחוק מוניציפאלי לגיטימי המאפשר לאזרח הירושלמי הפשוט לתבוע מהעירייה לבנות גדר מפרידה מכספי הציבור הקדוש במקום שזרוע תינוקת בת שנתיים נחשפה לעיני תינוק בן שלוש והפכה אותה לאבק טאבו. נכון לעכשיו העירייה נסוגה, אך לעתיד לבוא אני יודע בוודאות שאלה הם חוקי יהודה הנובטים כבר עכשיו. החוכמה היא לראות את הקדושה העממית הזוחלת תחת מכבסת מילים של הפוליטקלי קורקט והאקולוגיה העירונית הירושלמית. צריך להבין, הקדושה היא זיכרון חריף, מאוים, אבל פרדוקסלית גם מרגש ומרגיע, של הטאבו, הקדושה היא אבק טאבו שמתפזר על החיים כולם עד אין קץ ועד האבסורד שבאבסורד.

נועה חרובי - בלוז, 2010 שמן על בד 91.44x91.44

אדגים זאת במקרה פשוט אחד : בהיותי חייל, כשהלכתי יום אחד למתחם השירותים הופתעתי לגלות שלט חדש וחגיגי שקיבל את פני: "והיה מחנך קדוש". הייתה זו עוד אחת מפעולותיו של הרס"ר הדתי במחנה שהחליף פשוט את השלט "חייל, שמור על הניקיון". מעבר לבעייתיות של כניסת סיסמאות דת למחנות צבאיים בהקשרים פוליטיים ולאומיים אחרים, ברי לי הקשר שבין ניקיון לרגשות אשמה באמצעות הקדושה בעולם הדתי, אך מה לי ולזה בשעה שאני משתין? לך תתווכח, אפילו מפקד הבסיס לא מעז. אז אין לך ברירה, הקדושה שורה לה על מתחם השירותים וקונה לה שביתה במוחך בשעה שאתה משתין כמו סיסמת פרסומת עקשנית שאתה ממזמז על כורחך.

קדושת השבת הזוחלת בירושלים היא הדוגמא הטובה ביותר לכך. אפילו חילונים גמורים שטופים בהיתממות הירושלמית באשר לחיבוק הקדושה שלה. החילוני הירושלמי השב לביתו בערב שבת מתל-אביב חש כמי שנכנס לעיר זרה. הכרזה הדיגיטלית המורה את שעות הכניסה והיציאה של השבת בכניסה לעיר מבהירה לו שהוא לא "בזמן", לא "בסדר", ומרמזת לו על חסד זמני, על עוד חוק של בירת יהודה לעתיד לבוא: שערי העיר יסגרו בשבת על פי חוק. לקול צפירת השבת המקדשת את המרחב גם באזני זה המסתגר בחדרי חדרים ומעבירה בו גם רטט חגיגיות מדכדכת שאינה שלו הוא עומד ברחוב השומם עם עוד כמה אומללים, תיירים ועובדים זרים בעיקר, וממתין בהיסוס. אוטובוס? מיניבוס? מוניות שירות? שום דבר. מוניות גוי של שבת מאטות לידו (שכן מוניות יהודים מסכנות את פרנסתן במשך השבוע) מספסרות בחסות מצור הקדושה. 22 ₪ מתל-אביב לירושלים, 45 ₪ מהכניסה לבקעה, מחיר קדושה, לא יקר. הוא מחליט לצעוד כמו זומבי ברחובות השוממים. אבל, לעזאזל, אין לו סיגריות וגם קפה וסוכר אולי אין בדירה, אז הוא יצטרך לתכנן היטב את המסלול, למצוא משהו פתוח. בינתיים החל מצעד ערב שבת, משפחות אדם מציפות פתאום את הרחובות, אלה עולים ואלה יורדים, רחוצים, מסורקים, לבושים היטב. הוא מרגיש מוזר, מילא שהוא לבוש בג'ינס ונראה פרוע, אבל הם פוסעים בניחותה על הכביש והוא מתנשף עם התרמיל על המדרכה. מכוניות מאטות, רובן אפילו אינן צופרות, עוצרות או עוקפות בזהירות. הנה אחד מעז, מתפרץ עליהם בצפצוף וגידוף חנוק, אבל פה זה לא מאה שערים, פה זה רחביה או הפלמ"ח, לא מחזירים בצעקות ולא צועקים "שאבעס!". הם מביטים בנהג בתימהון ובסקרנות, וכשהוא מסתלק בזעם מישהו מנפנף בידו בביטול וכולם פורצים בצחוק לבבי. עתה, הם מציצים בו לבחון את תגובתו ל"אירוע" מתוך ניקיון כפיהם האזרחי והחביב. הנה עוד נשמה בודדה, אולי הם מהרהרים, אומללה, שאין לה איפה שתסעד את נפשה בשבת, דומה שרק בגלל טקט מאופק הם נמנעים מלהזמין אותו לחסות אצלם בצל כנפי השבת. אבל גם זה עוד יבוא, אם הוא לא יצליח לחמוק מהחסידים החביבים והבלתי נלאים שגרים בסמוך אליו. אז הוא מאט את צעדיו, מביט בכל עשרות הבניינים המהודרים המחודשים, החשוכים, שפעם היו מלאים בסטודנטים ועתה הם עומדים שוממים, ובחג הקרוב הם בטח יתמלאו שוב בעשרות משפחות שיזמרו מתוכן תפילות ושירי נשמה במבטא כבד. בתוך כך הוא מהרהר במבט הרב משמעי של האמריקאית חשופת החזה והמנוזמת, שפרצה עם חבריה מאחד הבניינים המהודרים הללו לבר השכונתי ושאלה את הברמן הנדהם בהתרגשות קולנית, "אייזה!!! כשרררות' ייש לך?" (בתל-אביב היא בטח כבר הייתה נרגעת), ואת פניה הנרעשות עוד יותר כשהשיב לה "מאדאם, ווי גוט דה-כשרות אוף דה-ג'וד, נוט אוף דה-חמאס". הוא מצחקק בעצבנות, ואומר לעצמו, כן כן, השבת בירושלים כל כך יפה, כל כך שקטה ומשעממת עד שהיא יכולה להוציא עכבר עיר חילוני ותפרן מדעתו, ומהרהר בכך, שלא רחוק היום שבו המאבק על שחרור ירושלים יהיה דומה למאבק הימין להרחבת ההתנחלויות בשטחים, או שמצעד הגאווה בירושלים ידמה לתהלוכות הימין בכפרים ובישובים הערביים בישראל. הוא חש את עצמו זר ובלתי מובן, תקוע בספירה לא לו, במקום לא לו, מקלל את עצמו ומנסה להבין איך זה קרה, מתי כל זה התחיל, ואם שוב הוא ימצא את עצמו בשבת הבאה בירושלים למרות שכבר נשבע כבר כמה וכמה פעמים שזו תהיה האחרונה.

המאמר נכתב במסגרת "שישה ימים ביוני – מסע לשחרור ירושלים" – שיתוף פעולה בין "הרשות העצמית" והאמן גיא ברילר לעורכי "ערב רב" רונן אידלמן ויונתן אמיר, המשלב מסע ומגזין מודפס הכולל עבודות אמנות ומאמרים בעברית וערבית.
בשידורים, תצלומים ועבודות וידאו מהמסע ניתן לצפות כאן. מאמרים נוספים ניתן לקרוא גם כאן.

אלברט סוויסה הוא סופר ומבקר.

1. המאמר התפרסם כמבוא לקטלוג התערוכה "שברי פנים" שהתקיימה בדצמבר 2008 בבית האמנים בירושלים, במסגרת סדרת תערוכות גדולות המתקיימות אחת לשלוש שנים שנושאן הוא בעקיפין בדיוק זה: מצבה של ירושלים דרך עבודות עכשוויות על ירושלים מתוך יצירתם של אמנים החיים ופועלים בירושלים. המאמר השני שהתפרסם במגזין "ארץ אחרת", מנסה לדון בשאלה איזה סוג של אמנות תהיה בירושלים לאור מסקנות המאמר הראשון.
2. הטרוטופיה (הטרו – שונה, טופוס – מקום), מושג אותו טבע מישל פוקו (Foucault), בספרו המילים והדברים (Les mots et les choses, 1966), לתיאור האופן שבו מרחבים מוגדרים המקיפים את הסובייקט (האדם בתוך החברה, לדוגמה) מביאים לפגיעה בכוחו של הפרט, ולשלילת כוחו ולעתים גם זהותו. הטרוטופיה הנה האופן בו התרבות והחברה, שהן בעלות כוח מצד אחד ואינטרס מוגדר לממשו מצד שני, מגדירות את הסובייקט, הפרט, דרך הבחנה שלו מהחברה הכללית. בתחילה, שימש המושג לתיאור מרחב מילולי בלתי-ממשי, ומאוחר יותר פוקו הרחיבו בהתייחסות מרחבית (פיזית ולא-פיזית כאחד)

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.