על הקולות שמאחורי שער מנדלבאום

"מבחינתנו, העובדה שלפני המלחמה המקומות הקדושים לא היו תחת ריבונות ישראלית – לא היה בה לבטא שהם לא שלנו”. שיחה עם שני פעילים בולטים בציבור החרדי האנטי ציוני בירושלים.

"מבחינתנו, העובדה שלפני המלחמה המקומות הקדושים לא היו תחת ריבונות ישראלית – לא היה בה לבטא שהם לא שלנו”. שיחה עם שני פעילים בולטים בציבור החרדי האנטי ציוני בירושלים.

בשנים 1948-1967 היה שער מנדלבאום מעבר הגבול היחיד בין שני חלקי ירושלים – הישראלי והירדני. המעבר מוקם בצומת הרחובות שמואל הנביא ודרך סנט ג'ורג', שנחצה ונחסם על ידי "הקו העירוני" – הגבול בין ישראל לירדן. המשך רחוב סנט ג'ורג' שנותר בצד הישראלי (מהמעבר עד פינת רחוב מאה שערים), הוסב להמשכו של רחוב שבטי ישראל.
תושבי העיר שהתגוררו בסמיכות לשער מנדלבאום היו נתונים כל השנים, עד לשחרור מזרח ירושלים, תחת איום מתמיד של ירי צלפים מן הצד הירדני. מלחמת ששת הימים הסירה באחת איום זה. חלק ניכר מן התושבים שגרו שם אז, כמו גם היום, הם אנשי "מאה שערים" – יהודים חרדים בעלי תפיסות אנטי ציוניות מובהקות, הנמנים עם ה"עדה החרדית". ה"עדה החרדית" (להלן: "העדה") היא המסגרת המאגדת את אותן קבוצות חרדיות שעד היום אינן מכירות בלגיטימיות של מדינת ישראל כמדינה יהודית. במסגרת זו בולטות החסידויות "סאטמר", "תולדות אהרון", "תולדות אברהם יצחק" ו"מונקטש"; אנשי נטורי קרתא; קהילת דושינסקי ועוד. מתפיסותיהן האנטי ציוניות של קבוצות אלה נגזרת בין היתר התנגדותן לכיבוש שטחים מעבר לקו הירוק, ובכלל זה גם למלחמה על שחרור ירושלים.

נוכח זאת, תהיתי על יחסו של ציבור זה למלחמת ששת הימים ולשחרור ירושלים בעקבותיה. כדי ללמוד על תפיסותיהם בנושא, פניתי לשוחח עם שני גורמים בולטים בציבור החרדי האנטי ציוני, שחיו רוב שנותיהם באזור מאה שערים, סמוך לשער מנדלבאום. האחד, הרב קאופמן (שם בדוי), מזקני אחת הקהילות המרכזיות במאה שערים. השני, שמואל-חיים פפנהיים, איש חסידות "תולדות אהרן", עורך לשעבר של ביטאון "העדה החרדית" ודוברה הבלתי רשמי של ה"עדה". שמואל-חיים נולד שנים ספורות לאחר מלחמת ששת הימים.

מהי ירושלים בעבורכם?
שמואל-חיים: "ירושלים מבחינתי היא מושג קדוש. המילה ירושלים מבטאת קדושה עילאית, וכך גם החיים בירושלים מחייבים התנהגות יותר ערכית ורוחנית. כל מי שגר בירושלים, הן יהודי והן לא יהודי, צריך להבין שהמקום הזה דורש התנהגות יוצאת דופן. אינך יכול לעשות בעיר הזו מה שבא לך, כפי שתנהג בפריז, ברומא, או אפילו בתל אביב. לפי ההשקפה שלנו יש מצווה על שמירת ירושלים ושמירת הר הבית ולכן אנו יוצאים במאבקים לשמור על קדושת העיר".
חרף דברים אלה, שמואל-חיים והרב קאופמן, כמו גם יתר אנשי "העדה", אינם מכירים בירושלים כבירתה הרשמית של המדינה היהודית, שהרי הם אינם מכירים במדינת ישראל כמדינה יהודית. "כדי להסביר לך את השקפתנו ביחס למלחמת ששת הימים ולשחרור ירושלים", אומר הרב קאופמן, "עלי לפתוח תחילה בגישתנו ביחס לקום המדינה הציונית, שהרי האחד נגזר מן השני. מלחמת ששת הימים היא המשך ישיר של הקמת המדינה הציונית, ואנו רואים בציונות זיוף של היהדות".

מדוע?
"הרצל, חוזה המדינה, לא מל את בניו; נורדאו חברו, איש הציונות המדינית – חי עם גויה;  ז'בוטינסקי טען שהמצוות נועדו לשמירה על ייחודו של עם ישראל בהיותו בגלות, ולפיכך בארץ ישראל כבר אין צורך בקיום מצוות". לדידו של קאופמן, החילון ואורח החיים המנוגד ליהדות שאפיינו את הדמויות המרכזיות בתנועה הציונית, היוו את אחת הסיבות המרכזיות לגישתם האנטי ציונית. על סיבה נוספת לשלילתם העקרונית את הציונות ניתן ללמוד מהמשך דבריו. "הרבנים הראשונים של ה'עדה החרדית', הרב זוננפלד והרב דושינסקי, רצו שרבים יעלו לארץ ישראל, אבל מדינה לא רצינו. הגישה שלנו היא שישמעאל יהיה בארץ ישראל עד ביאת המשיח".

במילים אחרות טוען קאופמן כי הגאולה לעם ישראל תגיע בצורה ניסית, הכרוכה בהמתנה פאסיבית עד בוא המשיח, מבלי שעם ישראל ינקוט צעדים אקטיביים להשגת ריבונות יהודית על ארץ ישראל. תפיסה זו, הוא מסביר, נשענת על "הדרש בגמרא שלפיו הקב"ה השביע את עם ישראל שלא יעלו ישראל בחומה – להימנע מעלייה המונית לארץ ישראל בכוח הזרוע; שלא ימרדו באומות העולם –בגויים; ושלא ידחקו את הקץ. שלא יזרזו את מועד סיום הגלות והשעבוד והתחלת הגאולה". מאחר שהציונות והקמת המדינה מהוות פעילות אנושית אקטיבית, הרי שיש בכך דחיקת את הקץ, בניגוד לשבועות שהשביע האל את ישראל. "רבני 'העדה'", ממשיך קאופמן ומדגיש, "אהבו את ארץ ישראל ורצו שיהודים יעלו, אבל לא רצו ש'יעלו בחומה', שיפעלו בכוח הזרוע. לכן, עם קום המדינה ההכרה של היהדות החרדית במדינה היתה דה-פקטו ולא דה-יורה. קרי, לא מכירים במדינת ישראל מבחינה אידיאולוגית אבל בפועל מכירים, כי ראו בכך ברירת מחדל".

"מטעמים אלה", כמו ממשיך את דבריו שמואל-חיים ומסביר, "בעת קום המדינה, רבני 'העדה' ביקשו וייחלו שירושלים תהיה במעמד בינלאומי. אך האו"ם לא הכיר בירושלים כעיר בינלאומית ובן גוריון הכריז על הקמת המדינה וכלל בה את מערב העיר".

האם מלחמת ששת הימים הובילה לשינוי כלשהו בגישה שלכם? האם שחרור המקומות הקדושים – הר הבית והכותל – השפיע עליכם? שהרי הניצחון במלחמה וכיבוש מזרח ירושלים יכלו להיתפס וגם בפועל נתפסו בקרב חלק ניכר מן הציבור הדתי כנס של ממש, כהתגלות אלוהית.
שמואל-חיים: "לפני המלחמה, כאשר ירושלים המזרחית היתה תחת השלטון הירדני, היתה לנו שאיפה להגיע למקומות הקדושים. מבחינתנו, העובדה שהשטחים הללו לא היו תחת ריבונות ישראלית – לא היה בה לבטא שהם לא שלנו כי אף אחד לא יכול לקחת מאתנו את השטחים הקדושים. ארץ ישראל שייכת לעם ישראל, ולא משנה תחת איזו ריבונות היא נמצאת. אנחנו לא רואים כל ערך מוסף בקדושת ארץ ישראל אם היא נמצאת בידי הציונים. בדיוק להיפך, לעיתים זה דווקא מגביר את הקושי שלנו כי אנו מרגישים בגלות בין יהודים".

מה זאת אומרת ב"גלות בין יהודים"?
שמואל-חיים: "מבחינתנו, למרות שאנו חיים בארץ ישראל, אנו עדיין במציאות של גלות, כי לא הגענו לגאולה. הגאולה תהיה כאשר ישבו איש תחת גפנו ותחת תאנתו ויקדישו את כל זמנם לתורה. כיום המציאות אינה כזו. אנו לא במצב של גאולה – הן מבחינה דתית, הן מבחינה ערכית והן מבחינה ביטחונית. אנו בגלות בין יהודים מבחינה זו שבמדינת ישראל יהודים מכתיבים את דרך החיים בשונה מן הדרך שאנו מאמינים בה".

אנשי "העדה", אם כן, לא היו שותפים לתחושת האופוריה שלוותה לניצחון מלחמת ששת הימים בקרב הציבור היהודי בישראל ומחוצה לה. קאופמן: "הרב יואל טייטלבאום, הרבי מסאטמר, שהיה קנאי גדול והפיץ את האידיאולוגיה האנטי ציונית, יצא נגד אופוריית הניצחון שפשטה בעקבות ניצחון ששת הימים. הוא זעק לא לראות בניצחון נס שלא כדרך הטבע, אחרת יהווה הדבר ביטוי לצדקת דרכה של הציונות. בהתאם להשקפה זו הוא גם אסר להגיע לכותל, מאחר ששחרור הכותל מסמל בציבור הרחב את גאולת עם ישראל, ומבחינתו הגאולה עדיין לא הגיעה".

בדומה, הרחיב שמואל-חיים, "הרבי מסאטמר טען שהניצחון הזה הוא עוד ניסיון לעם ישראל. הוא המליץ לרבים מחסידיו לעזוב את הארץ, ואכן כך עשו רבים מהם. אצלנו, ב'תולדות אהרון', הרבי טען לחשיבות שבמצוות ישוב הארץ ולערך המיוחד שיש בחיים בארץ ישראל – חיים יותר רוחניים וערכיים. הוא אמר שמצד אחד אם נשאר בארץ, אנו עשויים להדבק באבק הציונות, ומצד שני אם נעזוב, נחמיץ את קיום מצוות ישוב הארץ ונחשף לעולם הגויים בחוץ לארץ. בסופו של דבר החליט שראוי להישאר בארץ ואסר על החסידים לעזוב".

הרב קאופמן ושמואל-חיים אמנם אינם שייכים לחסידות סאטמר, אך הם ומנהיגיהם דבקו ברבי מסאטמר ובהשקפתו האנטי ציונית. הרב קאופמן מספר כי "מיד עם שחרור הכותל, כששמעתי שהרבי מסאטמר עומד להכריז על האיסור לבקר במקום, רצתי מיד לכותל כדי להספיק לבקר בו לפני הכרזת האיסור. מרגע שהרבי אסר – נמנעתי מכך. אני נמנע בגלל שאני מבין את ההתייחסות של הרבי לחוויית האופוריה ושכרון החושים שפקדה את עם ישראל עם ניצחון מלחמת ששת הימים, ואני מבין שהוא צדק. הוא חזה את העתיד באורח בלתי מובן: מיד לאחר המלחמה הוא אמר שיש להחזיר את השטחים הכבושים, כי לאחר מכן עם ישראל לא יוכל להחזיק בהם אך גם לא יוכל להחזיר אותם וזו תהיה בכייה לדורות. זה בדיוק מה שקורה עכשיו".

שמואל-חיים: "הרבי מסאטמר, שהרבי שלנו היה מחסידיו, הדגיש את האיסור להגיע לכותל עד ביאת המשיח. מאחר שהכותל הפך סמל לריבונות הציונית, הוא ראה בביקורים בו תמיכה בתעמולה הציונית. הרבי שלנו, ר' אברהם יצחק קהאן (האדמו"ר הקודם של חסידות 'תולדות אהרן' – ס.ז.), נמנע מללכת לכותל. רק פעם אחת, מיד לאחר שחרור העיר, הוא יצא לכותל עם תלמידיו, אך ראה בנים ובנות נוהרים לשם יחדיו והחליט לסטות מן המסלול המקורי. אבי, כחסיד מובהק של הרבי, לא הלך לכותל, וכך גם אני שהלכתי בדרכו עד השבוע האחרון שבו ביקרתי בכותל בפעם הראשונה!".

השבוע! איך קרה הדבר?
"כנהג אמבולנס [בהתנדבות] נשלחתי כמה פעמים למסגד אל אקצה ולרחבת הכותל, ובכל הפעמים הללו מעולם לא ניגשתי לכותל והתפללתי. הגעתי, טיפלתי ועזבתי. בשנים האחרונות החתן שלי מאוד אוהב את הרובע היהודי ומרבה להסתובב שם, ולעיתים בשבתות אני מצטרף אליו אך איני נכנס לרחבת הכותל, כמו שמרתי על האזור המקודש הזה. לפני כשבועיים אמרתי לחבר שלי באופן פתאומי: 'זהו זה, השבת אני הולך לכותל'. לא יודע למה. החלטתי. אולי זה בגלל שאני כבר מגיע לעוד מקומות שנתפסים אצלנו כ'מחוץ לתחום' , כמו האוניברסיטה הפתוחה שבה אני לומד, אז אמרתי לעצמי, 'אם כבר אני מגיע לאוניברסיטה איך לא אגיע לכותל?'".

ואיך זה היה?
"ריגש אותי מאוד לעמוד מול הכותל ולהתפלל אחרי כל כך הרבה שנים. אנשים הסתכלו עלי וראו איך שאני מתייפח, ומן הסתם חשבו שפקד אותי איזה אסון. עד עכשיו אני מתרגש, וכשאני מדבר אתך ההתרגשות חוזרת. זו היתה בשבילי התעלות רוחנית! חוויה אדירה של קדושה! מצד שני, ראיתי שיושבים שם אנשים שמדברים דברי חולין – והרגשתי דקירה בלב. למעשה, הביקור שלי השבוע היה הפעם השנייה שלי בכותל. כשהייתי בגיל שלוש ביקרתי שם בפעם הראשונה. סבי מצד אמי נהג להגיע לכותל כל ליל שבת ופעם אחת, לפני למעלה מ-30 שנה, לקח אותי אתו, והביקור הזה עימו היה בשבילי שיעור באיך לבכות ולהתרגש בכותל". ואולם, מספר שמואל-חיים, לא עבר זמן רב וסבו חדל מביקוריו בכותל. "לסבי היה מפעל תפילין, וכאשר שמעו בחסידות סאטמר כי הוא נוהג להגיע לכותל הם חדלו לקנות אצלו".

מעבר לפולמוס סביב סוגיית הביקור בכותל, היה לשחרור חלקה המזרחי של העיר השלכות נוספות על חייהם של אנשי מאה שערים. הרב קאופמן: "מבחינה פרקטית החיים נעשו קלים יותר, מפני שעד מלחמת ששת הימים היו כאן ממש צלפים, כך שבודאי שהניצחון היטיב עימנו. מצד שני, בניצחון גם היתה גלומה הסכנה שאנשים משלנו ימשכו לציונות". זאת, בשל הקושי לעמוד מול הסתירה, או הסתירה לכאורה, בין התפיסה שהציונות היא דחיקת הקץ ובין המציאות שנגלתה בפניהם בצורה של חוויה ניסית. "היום", הוא ממשיך, "כולנו יותר ציונים מהציונים האמיתיים כי לא עזבנו את השכונה, את אזור הגבול במלחמה. יתרה מכך, יש לי ילדים, נכדים, נינים ואף בני נינים, ואף לא אחד מהם גר מחוץ לארץ ישראל. כך גם אצל אחי ואחיותיי, מה שאין כן בקרב צאצאיהם של מנהיגי הציונות".

שמואל-חיים: "חיינו כל השנים על הגבול, ספגנו יריות, חיינו בפחד מתמיד, והיום יש תחושה של חופש וביטחון שאי אפשר להתכחש לה. אולי אסור לי לומר, אבל אם אני רואה לידי ג'יפ צבאי, אז כן, אני מרגיש הרבה יותר טוב, וזה אבק הציונות שאנו נתקלים בו כל הזמן".
בה בעת, ממשיך הרב קאופמן ומדגיש: "את לא תוציאי ממני את המילה שאני מברך על שחרור ירושלים או חוגג את יום ירושלים. זה אינו יום חג בשבילי. הגישה שלי היא to make the best of it. מבחינה פרקטית, עלינו לנהל חיים נורמאליים כי איננו יודעים מתי יבוא המשיח. אני מקווה שהוא יבוא עוד הלילה, אך יתכן שזה ייקח עוד עשרות שנים ועלינו לדאוג שנוכל להישאר בארץ ישראל ושיהיה שלום יחסי. אני מאוד מקווה שמבחינה אידיאולוגית לא חלו שינויים בתפיסות של האנשים שלנו, ביחס לירושלים ולמדינת ישראל".

חרף תקוותו של הרב קאופמן, שמואל-חיים מצביע על אי אלו שינויים. לדבריו, "היום יש בחסידות שלנו הנהגה חדשה. הרבי שלנו, ר' דוד [בנו של הרבי הקודם], אמנם לא מתפלל בכותל אך מרבה לשהות מול רחבת הכותל. יש לו חדר בישיבת 'אש התורה' ברובע היהודי, עם חלון המשקיף לכותל והוא יושב שם כל שבוע, מיום חמישי ועד כניסת השבת, יושב ולומד תורה כשמבטו פונה לעבר הכותל. ההתנהלות הזו של הרבי נתנה יותר לגיטימציה לחלק מחסידים לבקר בכותל והיום יש יותר חסידים שמגיעים לכותל".

איך אתה מסביר את ה"התקרבות" של הרבי ה"חדש" לכותל, את הלגיטימציה שנותן לחסידיו לבקר בו? הרי אביו כל כך התנגד לכך.
שמואל-חיים: "חשוב לי להדגיש שהרבי לא נותן לגיטימציה באופן ישיר להגיע לכותל, וברמה העקרונית הוא ממשיך בדרכו של אביו. אבל הרבי רואה את מה שקורה היום ברחוב, את הקנאות והאלימות שבאה בעקבותיה, שאחראים לה בריונים קיצוניים, והוא מאוד מסתייג מזה. הוא רוצה לשדר שכל הקנאות הזו, הפגיעה באחרים וההפגנה המוגזמת של אנטי ציונות – שההימנעות מהליכה לכותל מהווה ביטוי סמלי שלה – אינם העיקר. העיקר הוא אהבת ה' והמחויבות לקיום מצוות. הרבי שלנו רוצה להדגיש שקנאות המלווה בשנאה ובפגיעה באחרים אינה הדרך שלנו. ההשקפה שלנו ביחס לציונות ולחילונים אינה נובעת מהאידיאל לשנוא אלא מהאידיאל לשמור על הצביון שלנו, שלא נפזול לכיוונים אחרים. כשהרבי שלנו רואה בריונים המזדהים עם חסידי סאטמר שנטולים כל ממד רוחני, שמתבהמים וצועקים כל הזמן 'השיטה הקדושה' 'השיטה הקדושה', כשבפועל ההתנהגות שלהם מבטאת את ההפך הגמור, הוא בוחל בכך, מתנגד לזה ורוצה לשדר שעיקר הדרך שלנו הוא חיזוק עצמנו ואהבת כל יהודי באשר הוא".

מסר דומה עלה גם מפיו של הרב קאופמן, אשר לאורך כל השיחה עימו חזר והדגיש כי על אף התפיסות האנטי-ציוניות בהם אוחזים אנשי "העדה", "אכפת לנו מכלל עם ישראל, מהעם היושב בציון, וזו גם היתה גישתו של הרבי מסאטמר". מבחינתם, ישראל, אף על פי שחטא, ישראל הוא. כדוגמא לכך, סיפר הרב קאופמן כי "ר' ליפא שוורץ, שהיה מן הדמויות המכובדות ביותר בחסידות סאטמר בירושלים, הגיע בעת המלחמה לרבי בניו יורק ואמר לו: 'באתי להירגע'. הרבי גער בו ואמר: 'נשפך דם יהודי ואתה בא להירגע'"!

בתום הדיון על התפיסות ביחס לירושלים בעקבות מלחמת ששת הימים, איני יכולה לסיים את השיחה מבלי לשאול על תפיסותיהם לגבי עתידה של עיר הקודש. "מהי עמדתך לגבי סוגיית מעמד ירושלים וחלוקתה", שאלתי את הרב קאופמן.
"השאלה הזאת כלל אינה מעניינת אותי ואינה רלוונטית לנו, משום שגם כיום, לפי ההשקפה שלנו אנו לא נמצאים במדינת ישראל כמדינה יהודית. מה שמנחה אותי בשאלת החזרת שטחים או חלוקת ירושלים הוא ההימנעות משפיכות דמים ולא אידיאולוגיה או הלכה. אני בעד החזרת שטחים או חלוקת העיר רק אם יש בכך למנוע שפיכות דמים". בסופו של יום, טוען הרב קאופמן, "אני חושב שאין כרגע פתרון לשאלת ירושלים. הדבר היחידי שיש לעשות הוא 'תשובה'. שהרי בהלכות תשובה כתוב: "אין ישראל נגאלין אלא בתשובה".

ד"ר סימה זלצברג היא מרצה במחלקה ליהדות זמננו באוניברסיטת בר אילן.

המאמר נכתב במסגרת "שישה ימים ביוני – מסע לשחרור ירושלים" – שיתוף פעולה בין "הרשות העצמית" והאמן גיא ברילר לעורכי "ערב רב" רונן אידלמן ויונתן אמיר, המשלב מסע ומגזין מודפס הכולל עבודות אמנות ומאמרים בעברית וערבית.
בשידורים, תצלומים ועבודות וידאו מהמסע ניתן לצפות כאן. מאמרים נוספים ניתן לקרוא גם כאן.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.