אדישותו של "בעל הבית"

"כדי שהמדינה הנאצית תשגשג לא נדרשו האזרחים אלא לשתף פעולה ולהקפיד על הכרה ברורה באינטרסים האישיים שלהם ועל אדישות עמוקה לסבלם של אחרים". על ספרו של ההיסטוריון איאן קרשו "היטלר, הגרמנים וה'הפתרון הסופי'".

שלושה סיפורים היסטוריים שונים מוצגים בספרו של ההיסטוריון הבריטי איאן קרשו "היטלר, הגרמנים ו'הפתרון הסופי'", שפורסם לאחרונה בתרגום לעברית. הסיפור הראשון, הגלוי ביותר וזה שמתואר כבר בכותרת הספר, הוא סיפורה של גרמניה בימי שלטון הנאצים בכלל ומלחמת העולם השנייה בפרט. השני הוא סיפור התפתחות תחום חקר השואה וההיסטוריוגרפיה של גרמניה בעת המודרנית, המוצג בזכות חלוקת הספר לארבעה שערים לא כרונולוגיים העוסקים ב"היטלר והפתרון הסופי", "דעת הקהל והיהודים בגרמניה הנאצית", "הפתרון הסופי בהיסטוריוגרפיה" ו"ייחודו של הנאציזם", ומבחירתו של קרשו לנהל במאמריו המאוחרים דיאלוג הן עם עמיתים והן עם עבודתו שלו, תוך התייחסות לכמה מחשובי החוקרים דוגמת הנס מומזן, לוסי דווידוביץ, כריסטופר בראונינג, דוד בנקיר, אוטו דב קולקה ואחרים. נסיונו הרב ומידת בקיאותו בנעשה במחקר במשך ארבעה עשורים, כמו גם כתיבתו הבהירה ויכולתו להתפלמס עם עמיתיו ומבקריו בג'נטלמניות בריטית, מסייעים לקרשו להציג את טיעוניו ואת טיעוני מבקריו בענייניות לא מתלהמת, להסביר את עמדתו ביחס לכל אחד מן ההסברים החלופיים ולתקן או להרחיב טענות שהציג בעצמו בעבר ונמצאו חלקיות או טעונות תיקון לאור התפתחויות במחקר וגילוי ממצאים חדשים. הפולמוס העצמי הוא גם עדות לסיפור ההיסטורי השלישי שמוצג בספר, ונובע מן העובדה שקובץ המאמרים שנכתבו במשך כמעט ארבעים שנות מחקר, פורשים בפני הקורא את התפתחותו המקצועית של ההיסטוריון הידוע, שהביוגרפיה המקיפה והמפורסמת שחיבר על אדולף היטלר היא רק פרק אחד בעבודתו.

קרשו, שהחל את דרכו בהתמחות בהיסטוריה של אנגליה בימי הביניים, מקפיד להתייחס אל עצמו כאל היסטוריון של גרמניה ולא של השואה. אין זו רק הבחנה סמנטית, שכן היא מבטאת את תפיסתו של החוקר את השואה לא כאירוע יחידאי או "פלנטה אחרת", כפי שנטען לא פעם בעבר, אלא כנקודה על ציר היסטורי שמסרב להפריד בין השואה והתקופה הנאצית לגרמניה שלפני ואחרי תקופה זו. בימינו יתכן שהדבר נשמע מובן מאליו, אולם לא כך היה בשנות השבעים, כשקרשו החל את דרכו המקצועית ובאוניברסיטאות פעלו חוקרים רבים שהקפידו להציג את היטלר והנאציזם כ"מחלה" שתקפה את האומה הגרמנית, ולא כתוצר שלה. קרשו היה שם כשגישה זו הותקפה ע"י הגישה הפונקציונאליסטית שהטילה אחריות רבה על מנגנוני הממשל ולא רק על ההנהגה, והמשיך ללוות את המחקר בתקופת וויכוח ההיסטוריונים בשנות השמונים, בפתיחת ארכיוני מדינות הגוש הקומוניסטי לשעבר בתחילת השנות התשעים ובתגובות החריפות שעורר ספרו השנוי במחלוקת של דניאל יונה גולדהאגן "תליינים מרצון בשירות היטלר" בסופן. כיום, לאחר שפרסם עשרות ספרים ומאמרים ובשנת 2002 אף קיבל תואר אצולה ממלכת אנגליה, הוא נחשב לאחד מבכירי חוקרי השואה וההיסטוריה הגרמנית בעולם.

עטיפת הספר

דרכו המחקרית של קרשו מזכירה פירמידה. בשנות השבעים חבר לצוות מחקר בראשות ההיסטוריון מרטין ברושאט שישב במינכן וחקר את הלכי הרוח של החברה הגרמנית, מידת מעורבותה וידיעותיה על מעשי חייליה בשנות המלחמה. בשנות השמונים פנה קרשו מחקר החברה לחקר המוסדות השלטוניים והאזרחיים בגרמניה בשנות ה-30 וה-40, ובחן את אופני פעולתו של המשטר שחולל את השואה. בשנות התשעים, לאחר שחקר את החברה האזרחית ומוסדות השלטון, פנה לבחון את דמותו והשפעתו של העומד בראש הפירמידה, וחיבר את הביוגרפיה המונומנטלית של אחד הצוררים הגדולים בהיסטוריה העולמית, ששני כרכיה עבי הכרס פורסמו גם הם בהוצאת "עם עובד".

כצפוי משמו של הספר הנוכחי "היטלר, הגרמנים ו'הפתרון הסופי'", הסוגייה המרכזית שנבחנת בו היא יחסם של היטלר והחברה הגרמנית לתוכנית להשמדת העם היהודי. אף שאנטישמיות היוותה מרכיב מרכזי בתפיסת עולמו ובנאומיו של היטלר, אין כל עדות לפקודה מפורשת שלו להקים את תאי הגזים ולהשמיד את יהדות אירופה. למעשה, עיון בנאומיו והתכתבויותיו אפילו מעלה עדויות למידה של "פשרנות" בנושא. לעיתים מבקש היטלר לגרש את היהודים מגרמניה ("לטאטא אל מחוץ למולדת במטאטא ברזל", בלשונו), ובנאום משנת 1928 הוא אף טוען, בסגנון שמזכיר את קמפיין "ישראל ביתנו", כי יש רק להבהיר לכל יהודי "שאנחנו בעלי הבית; אם יתנהג יפה יוכל להישאר". לכאורה, קשה לעמוד על הפער בין אנטישמיות מחליאה אך לא ייחודית לזמנה, ובין מכונת ההשמדה המשומנת, הקרה והיעילה שפיתחו הנאצים בהמשך דרכם.

את הפער בין היעדר פקודה מפורשת לביצוע המוקפד והמשוכלל מסביר קרשו באמצעות כמה גורמים. הראשון הוא סגנון השלטון ו"לשון הסתרים" של היטלר, שבניגוד לסטריאוטיפ הגרמני (או לסגנון השליטה של סטאלין, שמושווה אליו לא אחת), סלד מבירוקרטיה וממנגנונים ממשלתיים. אי הסדר המנהלי והתפוררותן ההדרגתית של מערכות השלטון המסורתיות בגרמניה הנאצית, הותירו סמכויות רבות בתחומי הפרשנות הפתוחה. ההסבר השני עושה שימוש במושג "סמכות כריזמטית" שטבע הסוציולוג מקס וובר. קרשו מאבחן את הפוליטיקה המבוססת על דמות כריזמטית ככזו הנתונה לסכנה תמידית של כניסה לשגרה. במילים אחרות, כדי שלא לאבד פופולריות במהירות חייב השליט הכריזמטי לספק עוד ועוד הצלחות לאומיות, וההכרח שלא להפוך אפור ויומיומי מדרבן אותו להחריף את הטונים יותר ויותר ולנקוט בצעדים לא רציונליים ואף אובדניים היוצרים הקצנה מתמשכת.

השילוב בין פקודות עמומות מחד והקצנה מאידך, מוביל את קרשו ליחס חלק מן הצעדים המרכזיים בדרך ל"פתרון הסופי" למערכת היחסים הסבוכה בין מפקדים בכירים שהתחרו זה בזה בפרשנויות, יוזמות ואלתורים המבוססים על הוראותיו הלא-ברורות של הדיקטטור, לצד אילוצי שטח שהכתיבו פתרונות קטלניים הנובעים מרוח הדברים גם אם אינם מעוגנים בפקודה מפורשת. "מי שהפכו את החזון השטני לתופת עלי אדמות לא היו הקנאים הגזעניים דווקא, אלא מארגנים שאפתניים ומנהלנים יעילים", הוא כותב. גישה זו אינה מסירה כהוא זה מחלקו המוסרי של היטלר בהשמדת היהודים, אולם היא מרחיבה את האחריות ומטילה אותה גם על חיילים, קצינים ואזרחים פשוטים, שלאחר המלחמה טענו ששימשו רק כ"ברגים קטנים במערכת", שלא הייתה להם ברירה או שכלל לא ידעו על המעשים.

שאלת הידיעה מעסיקה את קרשו לא מעט, שכן העדויות על המידע הרב שהיה לגרמנים אינן עולות בקנה אחד עם חוסר האכפתיות האזרחית המופגנת שמוצגת בסקרים, דיווחים ותעודות שונות מן התקופה. הוא מראה כיצד גם המחאות המעטות נגד גירוש היהודים הושמעו לרוב בשל נזק כלכלי שספגו מי שניהלו קשרים עסקיים עימם, או בשל ה"פגיעה בסדר" שהציקה למקצת מבני המעמד הבינוני. המסקנה שמסיק קרשו מן המצב יפה לכל מקום וזמן, שכן היא מסבירה כיצד טרדות היומיום והדאגות לקיום נוח ומבוסס גוברות לרוב על דילמות מוסריות, ובתנאים מסויימים יכולות להוביל להשלמה עם מעשי זוועה ואף סיוע לביצועם. "היעדר העניין באפליה כלפי מיעוט לא אהוד, יחד עם האיבה ההרדומה שהתקיימה אפילו בתנאים דמוקרטיים קודם שנוצרו הקשיים הגדולים בהרבה יותר שבהבעת דעה במשטר רודני, היו תנאי היסוד לתהליך רצח העם", כותב קרשו. "כדי שהמדינה הנאצית תשגשג לא נדרשו האזרחים אלא לשתף פעולה ולהקפיד על הכרה ברורה באינטרסים האישיים שלהם ועל אדישות עמוקה לסבלם של אחרים".

הציטוט האחרון מסביר מדוע חשיבות עבודתו של קרשו חורגת הרבה מעבר לדרישה למציאת אשמים או לסקרנות אינטלקטואלית, וכמה חיוני חקר העבר עבור החיים בהווה. את מחקריו הוא מסכם בטענה כי "הדרך לאושוויץ נסללה בידי השנאה, אבל רוצפה באדישות". שישים ושש שנים מתום מלחמת העולם השנייה, בעידן של נשק להשמדה המונית, מנגנונים בירוקרטיים סבוכים ותקשורת סנסציונית ומקהה חושים, יתכן שזה הלקח ההומניסטי והגלובלי החשוב ביותר שניתן ללמוד מן ההיסטוריה.

איאן קרשו – היטלר, הגרמנים ו"הפתרון הסופי"
עם עובד, ספרית אופקים ויד ושם
תרגום: יוסי מילוא
389 ע"מ, מחיר קטלוגי: 98 ש"ח

5 תגובות על אדישותו של "בעל הבית"

    הלקח מכך ש"טרדות היומיום והדאגות לקיום נוח ומבוסס גוברות לרוב על דילמות מוסריות, ובתנאים מסויימים יכולות להוביל להשלמה עם מעשי זוועה ואף סיוע לביצועם" צריך להיות למידה לעבוד עם הפרגמטיזם האנושי הזה, ו/או לדבר בשפתו. התפיסה המוסרית/הומניסטית/רציונלית נידונה לעמוד מחוץ להוויה האנושית במובן זה ומחזיקיה חייבים להיות מודעים לאאוטסיידריות הזו אם ברצונם להשפיע ולמנוע פשעים וזוועות. האאוטסיידריות הזו היא במקרים רבים חברתית ומנטלית ולפיכך בלתי נראית ברדאר ההומניסטי וכך אנו נשארים עם לקח שדוף וריק שתקוע בלופ, מוכן לשחק את תפקידו הצפוי באסון הבא.

    זה בולט מייד בהקשר של הדיון על 'הפלנטה האחרת'. הגישה ההיסטוריציסטית, כפי שמעיד הטקסט לעיל, הפכה היום למובנת מאליה. זה בדיוק הרגע להפנות אליה חשד וביקורת ולחזור לבקר בתובנות שאבדו עם זניחת אתוס הפלנטה האחרת. לטעמי שתי הגישות יכולות להיות משלימות ולא סותרות. מסה קריטית של אירועים מוסברים היסטורית יכולה להוביל להתרחשות שמתנתקת מרצף מוסבר. מעבר לכך, אני מתקומם נגד הזלזול בשם הנכונות הפוליטית האנליטית בעדויות הניצולים, שהרי המונח פלנטה אחרת נטבע על ידיהם. זה שהם היו שם וחזרו עם הדיווח הזה לא מתאים לאופנה המחשבתית השמאלית העכשווית אז העדות שלהם פשוט מודרת שיטתית מהשיח. הלקח האמיתי והצעד הרציני קדימה לדידי יהיה חזרה לעדויות האלו ונסיון אמיץ וחף מאג'נדות לשלב את החוץ היסטורי בהיסטורי, את השבר בזמן במחשבה הלינארית. כדי להסביר את השואה אנו זקוקים לאינטגרציה של הגישות וסינתזה ביניהן

    אבי, נראה לי שאתה מסתובב יותר מדי עם שמאלנים. מה שאתה מנסח כביקורת חריפה על "השמאל" די מובן מאליו בעיני ומתעלם מהעובדה שהאינטגרציה שאתה מבקש כבר מתנסחת במשך שנים. ההיסטוריציסטים התנגדו למגמה להתעלם מחלקם של המנגנונים המודרניים בגרמניה בשואה וסירבו להתייחס אליה כאל שד שאחז בגרמנים (וכמובן להשלכות המוסריות של תפיסה כזו), אולם למעט לא יותר מבודדים אף חוקר אינו מתנגד לטענה שהשואה היא אירוע חסר תקדים ובעל מאפיינים ייחודיים, ולמעלה משלושים שנה אחרי תחילת ה"מתקפה ההיסטוריציסטית", ברור שהזרמים משתלבים ומשפיעים זה על זה בדרכים שונות.

    גם הטענה על זלזול והדרה לכאורה של חווית הניצולים נשמעת לי, לפחות מנקודת מבטי פה בארץ, כביקורת על איזשהו "שמאל" דמיוני שמתעלמת גם מהיקף המחקר הגדול שנעשה מאז שנות השמונים בעדויות בכלל ובעדויות של ניצולי שואה בפרט (דומיניק לה-קפרה, שושנה פלמן ודורי לאוב, סידרה אזרחי, עמוס גולדברג ועוד רבים), וגם מן ההבנה של חוקרים כי עדויות, לא אחידות ורב-משמעיות ככל שלא יהיו, מציגות צדדים ששום ראיה חותכת לא תוכל להציג.
    יחד עם זאת חשוב להכיר בהבדלים בין החומרים. עדויות של ניצולים יכולת ללמד על החוויה שלהם במחנות, אך אין באפשרותן להסביר את המנגנונים שאיפשרו אותם, בדיוק כפי שראיות ועדויות על פעולת המנגנונים והאנשים שעשו אותם יכולים ללמד על המנגנונים אך לא על חוויותיהם של הקורבנות שלהם. כדי להבין את המכלול צריך, כפי שהצעת, לשלב את הגישות. אני רק לא חושב שבימינו זו עדיין הצעה מהפכנית.

    בדבר אחד אני מסכים איתך לגמרי – אסור לדברים להפוך ל"לקח שדוף וריק שתקוע בלופ, מוכן לשחק את תפקידו הצפוי באסון הבא". אני לא בטוח שיש לי פיתרון בשליף עבור זה.

    הביקורת שלי מתבססת על טווח רחב למדי של חוויות ונסיון, לא רק בארץ – אכן, נסיון שטח בעבודה ודיאלוגים, פחות על בסיס מחקרי ואולי יש לי חורים. חשוב יותר, אני לא דיברתי בכלליות על ההכרה בייחוד של השואה אלא ספציפית על תפיסת הפלנטה האחרת שהיא בעיני אמירה יותר קשה ומאתגרת להתמודדות. ברמה של תיאור חוויה סובייקטיבית היא איננה מטאפורה גרידא ואישית אני סבור שגם ברמה אובייקטיבית זו לא רק מטאפורה. אני מבקר ספציפית את הסברה הרווחת (שאתה הרגע העדת על שייכותה אליה) לפיה מי שאומר שאחז שד בגרמנים הוא רק ובהכרח מישהו שמחפש מוצא מוסרי קל מהתמודדות עם אשמה היסטורית וכו וכו. אני מבקש לחזור ולבדוק מה זה יכול לומר במונחים מציאותיים שאוחז במישהו שד, ודיון על כך קיים בפסיכולוגיה, באנתרופולוגיה ובסביבות מחקר פרינג'יות יותר. האינטגרציה עליה אני מדבר היא לנסות להגיע עד קצה פי תהום האפשרית של חקירת הנסיבות ההיסטוריות בזווית שתאפשרת בקירוב מקסימלי קפיצה אל הלא ידוע של איזו מסה קריטית של נסיבות מייצרת את ה'אחז שד' הזה. זה קצת כמו חישובים מתמטיים שמנסים לחזות התנהגות קאוטית וכו.

    בקיצור, טעית באבחון של האינטגרציה אליה אני מכוון. להרחבה אני מציע שתעיין במאמרי 'הבריחה מהפלנטה האחרת' במגזין פרוגראמה, או בבלוג שלי

    שוב, עקרונית אני מסכים איתך, אבל דברים ברוח זו נאמרים ונכתבים ע"י לא מעט חוקרים בשנים האחרונות. סביבות המחקר ה"פרינג'יות" שאתה מתאר כבר מזמן נכנסו למחקר המרכזי, ולכן אני לא חושב שזו מהפיכה גדולה (אם כי גם ההתנסות שלי מוגבלת, בעיקר לקריאה וכתיבה באוניברסיטה, כך שגם לי יש חורים).

    אני אשמח להכוונות אם כך, כמו גם לבירור לאיזה סביבות מחקר פרינג'יות אתה מתכוון כי אני עדיין לא משוכנע שאנחנו מדברים על אותו דבר. למשל, חוץ מנייג'ל גודריק-קלארק וספריו המאלפים אני לא מכיר חוקרים רציניים שמתייחסים לנאצים שהאמינו באתוס הפלנטה האחרת – מכיוון שונה לחלוטין לזה של הקורבנות – כמו מיגואל סראנו וסוויטרי דווי שפיתחו אזוטריקות היטלריסטיות פרועות. בשורה התחתונה אני מעדיף להיווכח שמה שיש לי להגיד איננו מהפכני שהרי זה אומר שהמצב טוב משסברתי וזה מחזק את ידיי…

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.