האקדמיה החופשית

יצירותיה של סיגל פרימור שואבות את ההגיון הפורמליסטי שלהן מההיסטוריה של האמנות והפיסול המודרניים (קונסטרוקטיביזים רוסי, מינימליזם וקונספטואליים), אך התחביר שלהן מצטיין בהבעה בארוקית פוסט-מודרניסטית בעליל.

שבעה פסלים שאפתניים וביזאריים, סדרת רישומי הכנה סוריאליסטיים וסרט אנימציה המורכב מאותות מלחמות ישראל מרכיבים את התערוכה "לא כשורה" המתפרשת על פני שלוש הקומות של החלל החדש של גלריה שלוּש. סיגל פרימור, שסיימה את לימודי האמנות באקדמיה בצלאל בשנת 1987, ביססה לעצמה במהרה מעמד מובחן כיוצרת מקורית, אניגמטית וטורדת מנוחה, בעלת שפה פיסולית ייחודית, סטרילית ומוקפדת. יצירותיה הניחנות באסתטיקה ועיצוב גבוהים במיוחד שואבות את ההגיון הפורמליסטי שלהן מההיסטוריה של האמנות והפיסול המודרניים (קונסטרוקטיביזים רוסי, מינימליזם וקונספטואליים), אך התחביר שלהן מצטיין בהבעה בארוקית פוסט-מודרניסטית בעליל. אחד הדברים המיידים העולים מיצירותיה בעבר וכיום הוא אותו דחף ליבידיאני להגיע לרמת ביצוע וגימור מדוייקים. תכונת ההליכה הקיצונית אל הגימור המושלם של כל פרט ממרכיבי הפסל מתחרה במופרכותו, באופיו ההיברידי, העמום, המסתורי והאידיוסינקראטי.

הפסלים שלה כה מורכבים ומושכים את העין עד שמלאכת ההתחקות אחר מקורותיהם יכולה להוביל את הצופה סחור סחור כאילו נקלע אל מדבר בורחסי שגם אם נדמה חד-גוני ושומם, הנה הוא מתגלה כמבוך המבוכים. השבילים החוליים מוליכים אל דיונות המתבררות כחיות פרהיסטוריות נטולות ראש, ואל מכונות מלחמה שקפאו בעיצומו של פרפורמנס יהיר, ואל מסלול אופנה מופרזת נוסח כריסטיאן דיור. אבל הכל מתחיל מכסא שהוא גם שולחן בית ספר, פריט אספנות תקופתי ומסוגנן העשוי עץ וברזל, יצור שלוכד בתוכו סדרת הפכים ופרדוקסים. הוא בעצמו, כפי שהוא נתון, מציע גם חזית וגם עורף. גם קדימה וגם אחורה. גם עבר, היסטוריה וראשוניות וגם עתיד. מראהו של הכסא המעוצב מקרין חום וקור. זהו אובייקט מפרה וגם מעקר. זוהי פלטפורמה לחינוך ולמידה, בסיס לקניית ידע, מכשיר אוטופי של קידמה ומודרניזם, וגם סד המגביל את עולמו של התלמיד, צר עליו ומדכאו, עד שהוא מבקש להימלט מתוכו אל הפנטסטי, אל "ההיעשות מכונה" או אל ה"היעשות חיה".

סיגל פרימור - ללא כותרת, 2010

סיגל פרימור - ללא כותרת, 2010

צבא והשכלה, דינוזאורים ושמלות נשף. אלה נישאים על פלטפורמות פלדה, עץ ופורמייקה ומחוברים אל פריטי נירוסטה גיאומטריים. הפסלים הגדולים יחסית מציעים הבעה גמלונית, כמעט מסורבלת, ואיזו אדישות לחלל סביבן. מרחבי המחיה והזמן מוכלים/כלואים בתוכם כמו בתוך אבן. הצופה הנכנס אל מושבת היצורים הדמיוניים שפרימור מפתחת מצירוף של חומרים, מבנים, דימויים וצורות, עשוי לחוש פליאה המעלה על הדעת מפגש רענן עם חיות/מכונות הרובצות דוממות כאילו קפא הזמן מלכת. המתחים וההתנגשות בין איזו לוגיקה פנימית משוערת לבין מופעי מופרכות וחריגוּת מוטמעים היטב בפיסול זה, ועדיין, כל קו ותו מבקשים לזעוק כי משהו באופן בו הדברים מתלכדים במציאות זו מייצר מצבי אבסורד, גיחוך, פחלוץ וסירוס… משהו כאן "לא כשורה".

קדימה!

אסטרגון: אז מה, הולכים?
ולדימיר: קדימה. (הם לא זזים).
בקט, מחכים לגודו

עשרים וארבע שנים פלוס כמה חודשים עברו מאז נחת כריש ענק על גגו של בית ויקטוריאני בהדינגטון, פרוור עתיק יומין של אוקספורד, אנגליה. כמו טיל מונחה, עם הראש קדימה, צלל הכריש מן השמים אל תוך גג הרעפים ונתקע כשמרבית שמונת המטרים של גופו מתנוססים אל על. הפַסל הריאליסטי-סימבוליסטי ג'ון באקלי (Buckley), הקפיד להציב את הפסל בדיוק ב-9 באוגוסט, היום בו הוטלה פצצת האטום על נגאסקי ביפן. דריכות וחרדה, אפוקליפסה והידור אלגנטי מזדקרים מן הכריש הענק מהרינגטון. אך, ללא ההומור, ספק אם היה הופך לאטרקציה רעננה בפרוור עתיק היומין של אוקספורד.

הידור מוקפד, גופים דרוכים, חרדה וקטטוניה שורים על חטיבת הפסלים המונוכרומטים של פרימור. למרות הבעתם המשתלחת, החבר'ה האלה לא הולכים לשום מקום. זרימתם נבלמת באיבה. נוקשות מוזרה פשטה באיבריהם. ראשם תקוע בסרבנות גורפת של בת–יענה, אולי כאלגוריה למצב המדיני בישראל כיום. המראה הספרותי מתעתע ושום תוכן אינו ודאי. מלת המפתח במחזות שלי, אמר פעם בקט, היא "ייתכן".

אם זכה מי מהיצורים של פרימור לזנב קוקטי הנה הוא משתבלל לו לשובל "מגולף" בבד לֶבֶד, כסרח-עודף של שמלת הוט-קוטור מפוארת; כקצהַּ של הגזמה פראית שנבלמת בכל פעם מחדש על ידי מבנים מתכתיים — לעיתים טור יורד של בתים מינימליסטיים ממתכת בוהקת המזכירים את הבתים הקטנים, הדחוסים, של ג'ואל שפירו שכמו נוצקו על פי ההגיון הסדרתי של דונלד ג'אד. המבנים המרוכזים והסולידיים בעלי הפריזמה הטרפזית — אטומים מכל עבר, בלתי חדירים. הם נדמים כבונקרים המציצים מעל פני האדמה, כאמבלמה של הצורך בבטחון והגנה.

סיגל פרימור - ללא כותרת, 2010

סיגל פרימור - ללא כותרת, 2010

לא ניתן ללמוד דבר על החיים המתנהלים בתוך בתים אלה. בעבודה אחת לפחות, נמתחים מהם מיתרי פלדה המתחברים אל מטוס שעושה פירואט באוויר בזמן שראשו תקוע עמוק במושב הכסא. הזיקה בין מטוס לשכונת מגורים מעלה על הדעת התקפה מלחמתית הרחק מהחזית, או את החיים בצל המלחמה. רעיון זה מקבל ניסוח חד משמעי בעבודת האנימציה של פרימור, המשתעשעת בפסים צבעוניים ההולכים ומתארגנים לכדי יצירה אופטית, מעין ציור מופשט גיאומטרי בעל גבולות חריפים שמתברר כאותות שונות ממלחמות ישראל.

מחזה אבסורד

צירופים בדויים אלה מצטברים למשפחת מפלצות מפוחלצות, שאיכשהו, כנגד כל הסיכויים, שרדה את האבולוציה, בניגוד מוחלט להגיון הדארוויניסטי שנטע בנו את הפנטזיה על יעילותו של הטבע. גופים נפחיים וחטובים, פה ושם קו מפותל כשל גוף אורגני (חיה?) בנויים משלד של צינורות נחושת דקים, מחופים בבד תעשייתי שעיר בצבע חולי. לגופים אלה יש איברי מתכת שמתיימרים לחקות מכונה פשוטה, לואו-טקית. הם מחוברים ליצור שהוא כבר היברידי, רדי-מייד שהוא כסא/שולחן לימודים. כל זה מוצב על מין במה, שנדמית לעיתים כנושאת מטוסים בלב ים ולעיתים כמזחלת הפוכה. כל במה תוכננה ועוצבה בהתאם לאמביציות של כל אחד מהגופים הנפחיים או המז'וריים. הסינתוז המפונטז הזה, פרי-רוחו של הפסטיש הפוסט מודרניסטי, אינו קל לתיאור. כולו אומר התקפה גרוטסקית על גבולות, תיחומים ומיון — מיני, מגדרי.

פסלים פרגמנטריים אלה יוצאים ונכנסים אל תוך ומחוץ להיסטוריה של האמנות בחמישים השנים האחרונות כשהם לוטים בוודאות של כוחם ומתלבטים בשאלת יופיים, מסובכותם. זוהי אלגוריה לפיסול שהוא נחוש ומתלבט כאחד. פיסול בלום המבקש לשעוט קדימה. ובכל זאת, מי לא ראה לפחות בתמונה, זני ציקדות (tree-hoppers) מרהיבות ובעלות גוף זערורי שגידלו קסדות הגדולות פי שלוש מגופן מבלי שיועד להן כל תפקיד הישרדותי. נדמה כי עקרון ההכבדה הוא אחד מסימניו של הפיסול הפרימורי. וכן, הוא בהחלט מתנגש, ראש בראש, עם המשמעת חמורת הסבר, המינימליסטית, הסדרתית, הגברית, שאף אליה קשורה פרימור בעבותות של משיכה/התנגדות. כלומר, מקורקעוּת.

סיגל פרימור - ללא כותרת (פרט), 2010

סיגל פרימור - ללא כותרת (פרט), 2010

אין בנמצא פסלת אסוציאטיבית כמו סיגל פרימור, יש מין תו "פרימורי" שעליו איש מלבדה לא ניגן. גם לא ג'וזף בויס, שאיזכורו, אגב לֶבֶד, גלילי לבד, מטוס, מזחלת ובעלי חיים אכן מתבקש כאן. ועדיין לא מדובר בפיסול חברתי ולא הירואי ולא באובייקט בעל פרופורציות הרמוניות או טוטמיות. זהו פיסול פגיע המורכב בסרבול אלגנטי מסויים מאיברים שלא לגמרי חיים בתואם אחד עם השני.
העובדה שלכל פסל יש במה ולעיתים אפילו שתי במות המונחות זו על גבי זו מעלה על הדעת מחזות אבסורד, שבהם אין לדימויים התיאטרוניים חיים מחוץ לבמה והם אינם מבקשים לחקות את המציאות שבחוץ אלא להדגיש את מצבו של האדם בעולם חסר סדר או משמעות. הנה הקרנף של יונסקו מבקש לדהור בחוצות העיר בתגובה להשפעתן האלימה של התרבות ושל ההשכלה, אך נתקע או הסתבך במצב חסר התרה.

טבולה ראסה

זה מתחיל מעובדה אחת: רהיט ישן, ומשם זה מתפתח בפני עצמו. כסא בית ספר שאל משענתו מוצמד שולחן. השולחן נועד לשמש את התלמיד שיושב מאחור בשורה עורפית. כסאו של תלמיד זה מציע שולחן לתלמיד הבא בתור, וחוזר חלילה עד סוף הטור או השורה. בשנים הראשונות לשהותה בניו-יורק רכשה סיגל פרימור אוסף קטן ומעורר חמדה של כסאות/שולחנות אלה שהועמדו ברחוב. תריסר שנים עברו עד שידעה מה ניתן להפיק מהרהיט המסוגנן, פרי עיצוב וייצור המוני משנות ה-30 באמריקה. האוסף הגיע אל הסטודיו החדש שהקימה עם חזרתה לתל אביב. שם הוא הופקע ממעמדו הסדרתי, צולם, נסרק והתחיל להתגלגל על נייר הסקיצות ולצבור מעוף.

אט אט חברו לו חיות קדמוניות כדינוזאור או דרקון, אליהן נוספו מכונות מלחמה כטנק, זחל"ם, משחתת או מטוס ואיזכורים של מדי חייל, בעיקר החומר ממנו עשויות כומתות, וקצת אופנה עילית. כל אלה שורטטו ואויירו ואחר-כך פורקו לרכיביהם ועברו הפשטה יחסית. ואז חולקו הרכיבים על פי חומרים, בתי ייצור ופרקטיקות: חיתוכי פלדה, נגרות, צביעה בתנור, גזירה, הלחמה, ריתוך, תפירה, ריפוד וצורפות. ועכשיו הם מתגודדים מחדש ככיתה המפגינה חירות מסויימת ביחס לתלבושת האחידה: חום בהיר ואפור; לֶבֶד תעשייתי, עץ, פורמיקה ומתכות. הכל במינונים ומשקלים משתנים.

זה מתחיל מעובדה אחרת: בסטודיו החדש ורחב הידיים, אור צפוני נופל על רהיט בית-ספרי מכמיר לב, עשוי עץ וברזל קצת מפורזל. זהו כסא סדרתי אך טעון בזהות פרטית שמגבו צומח מדף המשמש שולחן. השולחן עטוי פטינת שומן וחריטות וניכרות בו אותות הזמן וזהותם המשתנה של מאות תלמידים שרכנו עליו, למדו, קראו ושרבטו סימני חיים. נראה כי זהותם המצטברת של פרטי הריהוט שספגו רקמות גוף ומחוות, לא אפשרו לפרימור להמריא מהם והלאה. משהו בהם הקרין סיפוק עצמי מלא תוכן ואולי אפילו איזו זחיחות בעייתית. על כל פנים, עד שפרימור לא העבירה אותם תהליכי שיוף וניקוי יסודיים, תהליכים שחידשו את ימיהם כקדם, השיבו אותם למצב צבירה המקביל לזה איתו מגיע התלמיד הממוצע אל הכיתה הראשונה שלו, מצב המוכר כ"לוח חלק", לא היה ברור לה הכיוון האבולוציוני.

סיגל פרימור - ללא כותרת (פרט), 2010

סיגל פרימור - ללא כותרת (פרט), 2010

כלומר, אקט מחיקת זהותו של הרהיט, עם כל אלימותו, היה חיוני לתחילת התהליך הפיסולי של פרימור, תהליך שמאז ומתמיד שאף ל"פיניש" נטול רבב או דופי. ה"פיניש" המושלם, כאמור, מסימני ההיכר של הפיסול הפרימורי, הוא חיוני לא פחות מנקודת המוצא שלה כ"לוח חלק" ויש לו תפקיד משמעותי ב"איטום" האובייקט הפיסולי ו"אריזתו" במעטה המסתורי שמסרב להסגיר ולו בדל של עיסוק במקרה הפרטי, הבודד, האישי, הביוגרפי. הגימור, אם כן, "מאחד" את האובייקטים לכדי כיתה או קבוצה. כלומר, קולקטיב או חברה. ההאחדה משרתת את הצורך של פרימור לנסח היגד כולל על מצב חברתי-פוליטי, מקומי ואוניברסלי: משהו כמו "צבא העם", או "כל העם צבא", רושם שהתחדד עם חזרתה לישראל. הנוכחות הצבאית שבה והתבלטה בעיניה על רקע שגרת היומיום. בייחוד הדהימה אותה פַלֵטת הצבעים הנרחבת של הכומתה הצה"לית והזיקה הלא מוסתרת, יחסי הגומלין עתיקי היומין בין צו האופנה, טרנדים של עיצוב, מדי צבא ומכונות מלחמה.

הילד חולם

"אתה הולך ונהפך לפינגווין, הפסק זאת"
דאגלס אדאמס, מדריך הטרמפיסט לגלקסיה (דבריו של ארתור לפורד)

עתה, כשהחיה הפרהיסטורית שרקמה עור וגידים ותפירות כפולות ממריאה כרוזנת היוצאת לגלות ונוחתת מתוך ואל תוך הריהוט המצוי , ייתכן כי מדובר בפנטזיה של תלמיד שאיבד את הריכוז בעת השיעור. הילד מפליג אל "המרחב הפוטנציאלי" של דונלד ויניקוט, אותו רופא ילדים בריטי שהפך לפסיכואנליטיקאי, שטען כי היכולת לשגות בפנטזיה מהווה את הבסיס ליצירתיות של האדם. המרחב הפוטנציאלי הוא התחום בו מתקיימת החווייה התרבותית, על הגבול הדמיוני והאשלייתי שבין האובייקטיבי לבין הסובייקטיבי, והוא מתפתח כבר מגיל הינקות המוקדמת.
הילד החולם של פרימור רואה בעיני רוחו איך הוא, בעודו כבול בכסאו, נעשה גמל המושיט ראשו למטחנת בשר המולידה מנגנון גלילי–לבד להברקת נעליים, או מטוס מודולרי, ואיך שלושה משוטים דו כיווניים מקובעים אל גב מושבו כשהוא עצמו רוכב על גבי מזחלת הפוכה. המשוטים עשויים עץ, כפותיהם מגולפות כסנפירים, והם עטופים למשעי בבד לבד הסותר את פוטנציאל התפקוד שלהם ומשבשו. שני צידי המושב, העשויים ברזל, נפרדו להם ונאטמו אף הם בבד לֶבֶד והנה הם ניצבים על זוג רגליים כחיה קטנה וחמורית. כסא אחר עבר פירוק רדיקלי יותר. מקטעים שונים מתוכו מפוזרים כבמחצבת פרגמנטים, חבושים פה ושם בלֶבֶד, במרכז מין ציפור גדולה, שאת מקום הזנב שלה מחליף לוח–מדף–שולחן נירוסטה.

סיגל פרימור - ללא כותרת (הדפס), 2010

סיגל פרימור - ללא כותרת (הדפס), 2010

Whether East or West,
Rockets must rust!
ג'וזף בוייס, מתוך שיר פופ מחאתי שביצע בהופעה חיה 
בוועידת מפלגת הירוקים, 1982

הפאזה הנוכחית של הפיסול הפרימורי מחזירה אל הזירה, גם אם על דרך הניגוד, את ג'וזף בויס כגדול אמני המאה העשרים. פרימור אינה אקלקטית מבחינה חומרית כמוהו וגם אינה מעזה לג'נגלר סלוגנים סימבוליסטים והרי-משמעויות פוסט-טראומטיות כמוהו, ובכלל היא משתייכת יותר לגיבורו המסוייג של הרמן מלוויל, לברטלבי וחבורתו, לאלה שמעדיפים שלא (ברור שגם דושאן בחבורה). לפחות לזמן מה. אגב, גם אי-עשייה זו עשויה להצטייר כפוסט-טראומטית. הנה היא העדיפה להימנע מעשיית אמנות משך פרק זמן ארוך למדי. למעלה מעשור. לדבריה, היא פשוט חדלה לחוש בנוח עם האוסף הגדל של הנוכחויות הפיסוליות, והיתה גם מועקה של החלל הפיזי אותו הן תופסות. אבל, הנה היא שבה, ונדמה כאילו מעולם לא השעתה את עשייתה.
כמו בעבר, גם עתה היא מעניקה לשימוש בלֶבֶד תפקיד מרכזי. אם פעם, למשל בתערוכת היחיד שהציגה במוזיאון ישראל, הלבד נועד להוליך תחושות והקשרים של מועדון הימורים יוקרתי, הפעם הלבד מחליף את עור גופה של חיה פרהיסטורית שהופכת גם למטוס. האופן בו הלבד נמתח על גוף החיה או המטוס, עוטף אותו כחומר מבודד אך גם קורן איזו חמימות אורגנית, מעלה על הדעת את פסנתר הכנף העטוף בלבד אפור והנושא עליו את הצלב האדום — יצירתו המונומנטלית של בויס, זו עם רגלי הפיל המקומטות. החומרים והדימויים, כל החומרים בהם השתמש בויס, לעולם לא היו מקריים או ניטרליים. הלבד, כמו השומן והנחושת והשעווה והפלדה נבחרו בשל היכולת הטרנספורמטיבית שלהם להגיב לחום וקור ועל מנת להעביר אסוציאטיבית אירועים מעברו, בין השאר כטייס שהתרסק בקרים במלחמת העולם השנייה וניצל על ידי שבט נוודים טאטרי. מלחמה, הוא אמר פעם, היא דבר חיוני, ויטאלי, אנרגטי, המפגיש בין שני כוחות מלאי עזוז.

מכונות מלחמה, עם זאת, מוכרחות להחליד, לצאת מכדי שימוש, הוא שר, בעודו שש אלי-פרדוקס. הפסנתר המושתק והחבוש של בויס הנושא עליו תווית חירומית כפצוע באמבולנס מעביר תחושה חרישית אם גם אלימה של סתימת-פה לתרבות הגרמנית המפוארת, זו של בטהובן או ווגנר. לפרימור אין כזה חשבון לאומי, מיתי ואוטוביוגארפי לסגור. כסות הלבד החום שעוטות יצירותיה בתערוכה זו נועד כאמור להעביר תחושה אורגנית, אם גם ניטרלית, ובכל זאת טעונה בהקשר הבויסי, על כל רובדיו. אחד מרבדים אלו מחזיר אותנו לתפיסתו הרחבה את הפעולה האמנותית כמכשיר לשינוי המבנה החברתי, שינוי שמתחיל בחינוך. ב-1972 הוא הכריז על כינונה של "האקדמיה הבינלאומית החופשית ליצירתיות ומחקר בינתחומי". אל האקדמיה התקבלו דווקא תלמידים שלא עברו את מבחני הקבלה, שכן, כשלונם העיד כי מוחם עדיין לא נשטף על ידי מוסדות התרבות המסורתיים וכי יש סיכוי לחלץ מהם הבנה ואינטואיציה בריאים ולא מנוונים. בויס הפך את הרצאותיו לאקט אמנותי-פוליטי. לוח הכיתה הירוק והגיר הלבן הצטלמו איתו בלא מעט מפעולותיו הפרובוקטיביות בדיוק מפני שגם הוא העדיף להתחיל את החינוך לאמנות ולחיים מלוח חלק, טבולה ראסה.

טקסט נלווה לתערוכתה של סיגל פרימור "לא כשורה" בגלריה שלוש, ת"א
אוצרת: נעמי אביב

הערות:
1: תחבולות מילוט קפקאיות המתוארות בספרם של ז'יל דלז ופליקס גואטרי, קפקא לקראת ספרות מינורית, תרגום מצרפתית והקדמה: ד"ר רפאל זגורי–אורלי ויורם רון, רסלינג, 2005.
2: Samuel Beckett, Waiting for Godot: Tragicomedy in 2 Acts, Grove Press Books, New York, 1994, p .109.
3: ג'ון באקלי, כריש על גג בית בהדינגטון, אוקספורד, אנגליה, 1986
4: ג'ואל שפירו, ללא כותרת, 1989
5: בהנחה שקיים אלטרואיזם טהור בטבע או באדם, ניתן להסבירו על יד עיקרון ההכבדה, מונח שטבע הזואולוג והביולוג האבולוציוני הישראלי אמוץ זהבי בשנת 1975 . זהבי, שעסק בפער בין תיאוריית הברירה הטבעית לתיאוריית הברירה הזוויגית חקר את עצם קיומן של תכונות מורפולוגיות והתנהגותיות המכבידות על הישרדותן של בעלי חיים מסויימים. להשערתו של החוקר, עצם ההתהדרות המסכנת את הישרדותם של בעלי חיים מסויימים נועדה להפיץ בקרב בני מינם את יתרונם הרבייתי הנובע מיכולות גבוהות במיוחד, עד כדי כך שהם מסוגלים להרשות לעצמם מין בזבוז ראוותני שכזה. ראה טווסים , אלטרואיזם ועקרון ההכבדה, אמוץ ואבישג זהבי, הוצאת החברה להגנת הטבע, 1996.
6: ד.ו. וויניקוט, משחק ומציאות , 1995 , עם עובד, מאנגלית: יוסף מילוא. המונח "המרחב הפוטנציאלי" הינו מרחב נפשי של מעבר הנמצא באיזור הביניים בין חויית האומני–פוטנטיות הסובייקטיבית של הילד )התחושה שהוא שולט ומפעיל את הסביבה( לבין המציאות האובייקטיבית. במרחב משמעותי זה יכול הילד )וגם הבוגר( להרחיב את החוויה הקונקרטית היומיומית ביותר, להשהותה, ולשקוע במשחק אשר בו הפרט האובייקטיבי אליו הוא קשור )לדוגמא, שולחן וכסא בית–הספר( עובר טרנספורמציות )הופך לאתר התנגשות עם חיות או מטוסים(.
7: Enrique Vila-Matas, Bartleby & Co, translated from Spanish by Jonathan Dunne, Vintage, Random House, 2005.
8: סיגל פרימור, אתגר אנטרטיקה, מוזיאון ישראל, ירושלים, אוצר: יגאל צלמונה.1992,
9: ג'וזף בוייס, חדירה הומוגנית לפסנתר, 1966

3 תגובות על האקדמיה החופשית

    תודה שהעלתם את הטקסט.

    אני לא חושב שהפסלים "ביזאריים" כדברי האוצרת-כותבת אביב.
    אני חושב שהם מאוד סטנדרטים (וארטיים) בכל מובן אפשרי.

    כל כך הרבה מילים יפות לעיוורים שלא רואים את הכיעור וחוסר הטעם המשתלט על כל החלל. למי איכפת מזה שהיא- במקום לשכוח זוכרת איזה אמן שכולם כבר שכחו שעשה פעם עבודות עם החומר המעצבן הזה? מה הקשר בין העבודות לכל המילים הגבוהות – תראה איזה קשקוש: "מרחבי המחיה והזמן מוכלים/כלואים בתוכם כמו בתוך אבן. הצופה הנכנס אל מושבת היצורים הדמיוניים שפרימור מפתחת מצירוף של חומרים, מבנים, דימויים וצורות, עשוי לחוש פליאה המעלה על הדעת מפגש רענן עם חיות/מכונות הרובצות דוממות כאילו קפא הזמן מלכת. המתחים וההתנגשות בין איזו לוגיקה פנימית משוערת לבין מופעי מופרכות וחריגוּת מוטמעים היטב" – מישהו מבין מה כתוב פה? יש קשר בין זה לעבודות המאולצות והמפוחלצות?

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.