שינוי פרדיגמה

כשהאמנות והחינוך מתפקדים כתכלית כשלעצמה הם הופכים לגולם, מנגנון, "מערכות חינוך" ו"מנגונוני אמנות". יש להתנער מתפיסת האמנות האוטונומית, שכן כפי שההנחה שחינוך הוא עניינה של מערכת החינוך בלבד היא מגוחכת, כך משונה ההנחה שאמנות היא בעיקר עניינה של מערכת האמנות.

* המאמר נכתב בגרסה מקוצרת לקראת "סיעור מוחות" על אמנות וחינוך שנערך בינואר 2011 בגלריה יפו 23 בירושלים.

שינוי איטי מתחולל בשדה האמנות ומחוצה לו. זהו שינוי תפישה וגישה. שינוי בדרכי הפעולה וההופעה של האמנות, בהנחות היסוד לגבי יצירה וידע ולגבי תפקידו, מחויבותו ואחריותו של האמן ושל האינטלקטואל.

שינוי מרתק מתחולל גם ביחס לאמנות, למקומה ולזיהוי המיידי של אמנות עם שדה האמנות או עולם האמנות. ההנחה המקובלת שאמנות שייכת בלעדית לשדה האמנות ונחווית ונדונה בעיקר בשדה האמנות ובמוסדותיו, משתנה אט אט כשמתבררות אופציות נוספות של פעולה וחוויה של אמנות ברשות הרבים. כפי שההנחה שחינוך הוא עניינה של מערכת החינוך בלבד היא מגוחכת, כך משונה ההנחה שאמנות היא בעיקר עניינה של מערכת האמנות.

יש החשים כבר זה זמן כי מתרגשת תנודה (1). יש שיחושו את השינויים הללו כמעין  אי נחת מסוימת. כבלבול,  אובדן כיוון והתמצאות. כך או כך, זהו בעצם שיקוף של משבר ערכים שמתחולל במקביל ובזיקה לפריחתה הכלכלית של האמנות, מיתוגה ושיווקה כסחורה נחשקת והפיכתה לחלק אינטגראלי של  המנגנון הקפיטליסטי, ניכוסה אל מכונת ייצור ההון והכוח. המשבר מתבטא גם דרך הניסיון לאמוד תהליכים, להכיל שינויים, להבין תפישות ופרספקטיבות חדשות באמצעות תפישות ומושגים מיושנים. השדה ומנגנוניו מתנהלים על פי הנחות יסוד של ייצור, שיווק וצריכה של אמנות מקצועית ומהוקצעת אשר הופעותיה וביטוייה נמצאים בשדה עם מרכז ברור והירארכי בתחומי שליטה מגודרים ותחומים. אולם במפגש עם הנחות חדשות המתייחסות לאמנות כדרך דמוקראטית ודיאלוגית, כזירה פתוחה ושוויונית של מפגש ושל ביטוי הרוח האנושית קורסות המערכות ההירארכיות ומתגדרות בתוך חומותיהן הבצורות. מתקיימת כאן תערובת של שמרנות קונספטואלית תפישתי עם רומנטיקה של התגלות ויצירה. בדלנות וטהרנות שמרנית המניחה "אמנות" כישות אוטונומית המתקיימת בפני עצמה, מנותקת ומתנשאת מעל החיים ומהבלי היום יום. ניתוק זה של האמנות מן המישור של האנושי אינו רטורי בלבד. הוא משקף התרחקות בפועל של האמנות מן החיים. במפעלי החניכה של האמנות עדיין מתייחסים לאמנות בדרך כלל כאל ישות אוטונומית, טרנסנדנטלית המורמת מעל מישור החיים.

חנוכת דרך הפנתרים השחורים ועבודות אמנות במרחב הציבורי, מוסררה, ירושלים. ביזמת עמותת מוסללה. צילום: יובל יאירי

חנוכת דרך הפנתרים השחורים ועבודות אמנות במרחב הציבורי, מוסררה, ירושלים. ביזמת עמותת מוסללה. צילום: יובל יאירי

עושים מקום

במקביל לשינויים מרתקים של המחשבה האנושית לגבי אמנות וחברה מתחוללים שינויים מרתקים באופני הפעולה המעשית שהאמנות מייצרת בתוך החברה והתרבות, תפקידה ומערך ההופעה שלה, כלומר המקום שלה,  והם מתרחשים דווקא מלמטה, מהשורשים. אמנים וקבוצות משנים גם את גבולות הגזרה של האמן ושל האמנות ופועלים בתוך היומיום, במישור החיים. השינוי מורגש גם במוקדי הקידוד, בלשכות הלגיטימציה של התרבות, המתחילות להגיב. מתהווה מרקם מחודש של משמעות ושל הקשר, מתבררים אפשרויות וחיבורים חדשים של האמנות לחיים. במקביל מתחוללת בחינה מחודשת של אסטרטגיות ודרכי פעולה עם אופני הבעה וייצוג אלטרנטיביים המנביטים נוכחות והופעות של אמנות במקומות שונים ובדרכים שונות ומרתקות. אמנים רבים, מוסדות וחללים אלטרנטיביים מרחיבים את אפשרויות היצירה והופעתה. צורך ותשוקה כמו גם מרד וביקורת אינם מחוברים דווקא להיכלי השן – לאותם מתחמים סגורים, שמרניים ומבוצרים של שדה האמנות. מתהווה מקום ללא מקומות, למופעים חדשים, לא ממוסדים, לאמנות המחוברת לחיים. נוצר שיח חדש בתוך שיח האמנות. שיח המחובר לשיחים ולעולמות מקבילים. מתוך השיח הזה, והופעתן של אפשרויות חדשות ואופני מחקר וביטוי חדשים, מתוך קצף הגלים ישקע ויישאר לבסוף העיקר. הזרם. הוא מתווסף לאותה זרימה ונביעה מתמידה של תשוקה לגילוי, של צורך ושל כמיהה, אותו צורך של ביטוי הרוח האנושית ואותה התרגשות אנושית המתרחשת בשעת המפגש עם אמנות, עם היצירה המהווה את החיבור בין הייחודי ובין המשותף, בין הפרט לבין החברה. האמנות משנה את פניה ואת ביטוייה. הצורך בה ותפקידה החברתי נשארים כשהיו. אין כאן מהפכה. יש כאן מרד עמוק, סירוב והתנגדות שקטים ומתמידים לשיטה עצמה. בחינה מחודשת של חוקי המשחק. שינוי השיטה, התפישה, מלמטה.

שינוי קונספציה אכן הכרחי. שינוי פרדיגמה. שינוי ערכי ומוסרי.  זהו שינוי משפה של מהפכות המשמרת אלימות ושלילת האחר לשפה של שינויים אישיים ולקיחת אחריות ומנהיגות אישית. התהוות. חינוך. דיאלוג. חנוכה של החדש. ברור שחינוך הוא תהליך התהוות. כתכלית בפני עצמה החינוך הופך לגולם ונהיה "מערכות חינוך", מנגנונים, בירוקרטיה חינוכית. כך גם אמנות כתכלית מקודשת כשלעצמה, כמהות אוטונומית, כמטרה, הופכת למנגנון ונעשית לגולם. המנגנון עצמו מכיל את השדה והשיח, מבנה את חוקי המשחק, חלוקת הכוחות והטריטוריות. המנגנון פועל כשדה בהתנגדות למה שלא שייך ומשויך. יש לו הנחות יסוד המבנות את עמדות השחקנים והדוברים. הנחות היסוד הללו משתקפות בעיקר במוסדות הקנוניים (המקודדים)  וכמובן במוסדות החניכה המנסים להבין ולהנחיל, תמיד בדיעבד, את מה שנחשב ראוי ולגיטימי.

מטרות החינוך הרבות והסותרות נגזרות מתפישת עולם של החברה ושל התרבות הספציפית אותה הוא משרת (3). מעניין להתבונן במוסדות החניכה של האמנות בישראל. איזו אידיאולוגיה הם משקפים, על פי איזה הגיון הם פועלים, את מי הם משרתים, מה הן הנחות היסוד המשתקפות מאופן פעולתם, מה הקשר של מוסדות החניכה למציאות החברתית בישראל. במחסן של סמינר הקיבוצים ראיתי ציטטה של א.ד גורדון התלויה על הקיר: "החינוך הוא הדרך, האדם – הוא המטרה". האם ניתן לנסח אמירה דומה בשדה האמנות? האם נוכל להסכים עם הרעיון שהאמנות היא דרך ולא מטרה. שהמטרה היא האדם. אז הפרספקטיבה היא מה האמנות מחוללת עבור האדם. אמנות כחינוך?

א.ד גורדון

מעניין לשאול האם תהליכי החניכה של אמנים היום מפתחים ומטפחים יחידים אינדיבידואלים, בעלי קול ועמדה ייחודיים וחד פעמיים, או שלמעשה משתכפלים עוד קולות דומים, עוד מאותו הדבר. האם המוסדות עוסקים בעיקר בהכשרה, בייצור ובשילוב של טכנאי מקצוע, בייצור סדרתי של אמנים טובים על פי סטנדרט ומתרכזים במשימת שילובם בשדה, או שמתקיים מאמץ של טיפוח ועידוד מחשבה חדשה, חניכה של אמנים ביקורתיים, שואלים, אשר יערערו על השדה הקיים וישאפו לנסח מחדש את השיח? מהי הצלחה? לשלב יותר ויותר אמנים בסדר הקיים או לטפח אלטרנטיבה והצעות לשינוי? האם המוסדות מחויבים כלפי כל הקבוצות וכל גווניה של החברה הישראלית או שהם עושים בעיקר לחיזוקה של קבוצה מסוימת באוכלוסיה?

האם נרצה שהאמנות תהווה סוג של בועה, הזדמנות קריירה, מקלט בורגני חם ונוח או שנשאף שתהווה גם חלק מהותי ומשפיע על החיים הציבוריים שמחוץ לעולם האמנות. שתשפיע על המרחבים המשותפים. שתהווה זירה למאבק. דרך להתהוות. לבניית ידע משותף ולשינוי החברה והתרבות. לשם כך עליה לצאת מתוך עצמה, לצאת מהשיח השגור והסגור. לחבר שדות ואופני פעולה (4). לחשוב מחדש על אידיאולוגיה. חינוך, חברה ואחריות אנושית. לחזור לתפקיד האוטופי של האמנות כפורצת דרך לנתיבי מחשבה ופעולה חדשים. להפתח לתפישות ולשפות של רב תחומיות ושיתוף פעולה. לחשוב מחדש על האמנות כמחוללת, כדרך לשינוי החברה.

האמנות מחוללת שינוי? אמנות כתנועה? האמן משפיע על החברה? האמן מעלה שאלות לדיון ציבורי? מעבר לאפשרויות האוטופיות הללו יש לאמן פוטנציאל חשוב אחר: עומד מנגד. מתנגד. אומר לא. האמן בפוטנציאל גם מנגיד: חושף ניגודים, דוחף אל הקצוות. חושף את הכוחות העומדים מאחורי המראית. האמן מרגיש את הכוחות העומדים מאחורי המחווה, האפקט. הוא גלאי של כוח. בכך הוא מתנגד פוטנציאלי לכוח. האמנות צריכה ויכולה להתנגד. לסרב ולמרוד. לדוגמא: האמן יכול לסרב לשיטה וליצור מקום לאמנות שלו, קהל לפעולה שלו. האמן אינו חייב להשלים עם השיטה. כך גם מוסדות החניכה ומסלולי האימון של האמנים, האם תפקידם להיות נציגיו של השדה, קונפורמיסטים ומשלימים או שהם מייצגים ומרחיבים את הפוטנציאל של האמנות בחברה ותפקידם לשנות את הסדר הקיים?

בכדי לטפח אמנים רב תחומיים, חושפים, מתנגדים ומורדים עלינו להיות פתוחים לשינוי ולחידוש. אם נתעלם מהמימד החינוכי של האמנות או מהמימד הפוליטי של עשיית האמנות נמשיך להתעלם גם מחוסר הצדק ועודף הפריבילגיות של האליטות המתקשטות באמנות. הבשורה ההומאנית, החברתית לא תגיח מהיכלי השיש המעוצבים, מגלריות הבוטיק ומאירועי היח"צ והספקטקלים הראוותניים.

אז זהו. שינוי קורה מסביבנו. כדאי להכירו וכדאי להבין אותו. השינוי הוא זרם. הוא תנועה. עם קריסתם של סיפורי העל, במקביל לקריסתם של גיבורי העל, משתלבת גם הופעתם של הלא-מקומות, הכול-מקומות. הרחוב, המרחב הציבורי והמרחב החברתי נתפשים כבר כזמן כמרחבים לגיטימיים של אמנות. אמנים ותנועות שואפים להרחיב עוד ועוד את גבולותיה של האמנות ולהכניסה אל תוך החיים. בשקט, בשטח, מתרחש שינוי כולל של ההנחות והתפישות לגבי אמנות, תפקידה ולמידתה. זהו שינוי פרדיגמה. השדה, כצפוי, ייאבק בשינוי וימשיך להלחם על הסדר הטוב והישן, על חומותיו ומגדליו.

שייח ג'ראח. עושים מקום לציונות בביתה של אום נביל. 2011

מה קורה? נתבונן על חלק מהשינויים המתחוללים בזמן הזה בהקשר של האמנות בארץ ובעולם.

1. היפוך פרספקטיבה. הרחבת המבט של האמנות אל שדות החברה, החינוך והפוליטיקה. נקודת המגוז, המוקד, הופכת או חוזרת להיות הומאנית. אחריותו של האדם על מרחב ראייתו. מתוך האדם, מתוך נקודת המגוז, ההכרה, משתרע המבט החוצה. על ואל העולם.

2. שינוי בתפישת תפקידו של האמן. מתפישתו כיצרן סדרתי של אובייקטים בעולם האמנות הגלובלי, משועבד אל הסדר הצרכני הקיים, לראייתו כסובייקט עצמאי (5), כבעל קול ייחודי, יצרן ביקורתי של תפישות ורעיונות, מעין אינטלקטואל חזותי ומחולל שינוי (6), חוזה.

3. שינוי מודל האמן בחברה ובתרבות. מעבר מתפישת "היוצר הגאון" לתפישת "האמן המעורב". או "האמן המחוייב" (7) האמן המשתתף בעולם. האמן כמנהיג וכדוגמא למחויבות, לצניעות, כאדם הפועל למען שינוי. הלימה בין הכרזות ויומרות לבין מעשים והתנהגות. אמן כיצרן של תרבות. אמנות כתרבות חזותית (8).

4. מייצור ליצירה. יצירה אינה ייצור ואינה מוצר. ליצירה אין צורה ומועד מוגדרים או צפויים מראש. המחשבה שיצירה מוגבלת לתערוכות ולאובייקטים מזוהים משקפת תפישות של תועלתנות ויעילות. של צריכה ושל שיווק. בדיוק כפי שמשקפת המחשבה שחינוך מוגבל למערכת החינוך.

5. שיתופי פעולה כמרכיב מהותי של אמנות. אמנות משותפת, משתתפת, משתפת את הקהל.  מרחב הפעולה ומרחב התצוגה כוללים כמעט כל מקום, בהתאם לאמן, ליצירה ולקהל.

6. שינוי בתפישה ןביחס לאמנות ולמקומה בתרבות ובחברה. בשונה מהתפישה שהאמנות היא עניינה של מערכת האמנות, תפישת האמנות כחורגת במהותה מעולם האמנות, כמבטאת צורך אנושי תרבותי. לא ניתן לצמצם אותה למערכת האמנות וממנגנוני האמנות בלבד, בדומה לחינוך שלא ניתן לצמצם אותו למערכת החינוך בלבד.

7. שינוי תפישה בהוראה. מעבר מדגש על הוראה לדגש על למידה. מעבר מתפישה פדגוגית של העברת ידע לתפישה של הנחיה ושל יצירת ידע, למידה משותפת, מעבר ממודלים הירארכיים של למידת חיקוי והוראה שיפוטית למודלים של למידת חקר, הנחייה ובנית ידע במשותף.  האמן הגאון, המורה הגאון יודעי הכול הופכים לשותפים לשאלה, למחקר, ללמידה

8. התמקדות בשאלת הידע (9). דגש על יצירת ידע ובנייתו. התמקדות באמן החניך כלומד ובתהליכי הלימוד. הפקת ידע, ההתנסות והניסוי, בשונה מקידוש התוצאה ותהליכי השיפוט של תוצרים. דגש על בניית הידע, רכישה של כלי חקירה וניתוח המלווים את העבודה. תכלית זו הולמת את צרכיה וערכיה של חברת הידע, שבה ידע הוא סוג של חומר גלם ומהווה את המנוע והמניע של הכלכלה. ידע מהווה את המפתח לשינוי. ידע הוא כוח.

9.  שינוי המוקד של מוסדות ההשכלה. ממוסדות מעבירי ידע למעבדות מחקר. מוסדות בוני ידע באמצעות עבודה על רעיונות כ"מוצרים מושגיים" של למידה. רעיונות, הם "תוצר" של תהליכי הלימוד. הם אינם נפרדים מן הכלים. על האמנים ל"ייצר" רעיונות, בעיות ואתגרים בתהליך חניכתם וללמוד לפתח אותם. רעיונות מתגשמים בצורות שונות בעולם, לאו דווקא כ"חפצי אמנות".

10. שינוי בתפישת מטרות החינוך. מתפישת מטרות החינוך כ"תירבות" שתכליתו להעביר את הידע הקיים לדורות הבאים, לאלפם בינה, או "שילוב" החניכים בתוך הסדר הקיים, לתפישת המטרה העליונה כחינוך בני אדם חושבים וערכיים אשר יהיו בידיהם הכלים לבניית הידע הדרוש, היכולת לגבש דעה ובמיוחד, יכולת ונכונות לחפש את הקול האישי, החד פעמי והמיוחד להשמעתה, בעולם מבולבל, חסר הירארכיות, מוצף ידע ומידע, ודימויים משוכפלים.

11. שינוי בתפישת הקהל. מי הוא הלקוח. מי הם הלקוחות של האמנות. האמנות משרתת ומקשטת של האליטות והבורגנות, או כשליחות ציבורית וכמחוללת שינוי חברתי.

12. מי הם הלקוחות של בתי הספר לאמנות. שינוי לתפישת האקדמיה כמציעה שירות מקצועי ומחויב לחברה ולתרבות הישראלית. שינוי לתפישה רב תרבותית. כרגע פרופיל הסטודנטים בבתי הספר לאמנות אינו מייצג את כלל החברה הישראלית.

בניית חומת ברלין. 1961. באדיבות ויקיפדיה.

ניסיתי לתאר את הצורך לצאת מתוך הפיקציה של עולם האמנות כשדה סגור. כתכלית. לצאת אל מרחבים ביקורתיים של חברה, תרבות, חינוך ופוליטיקה. האתגר הוא גם לחשוף כוחות גלויים וחבויים, להיאבק ולהתנגד וכך להעלות את הביקורת וההתנגדות ולהציבם במרחב הציבורי. האתגר של מוסדות ההשכלה לטעמי הוא לדמיין את האמן כמחולל של שינוי. לא לשרטט את דמותו רק כממשיך דרך, כמשכפל של קודמיו. להתוות את דימוי האמן דווקא כמחדש וכפורץ דרך. כוחה הפוטנציאלי של האמנות בהיותה דרך להתהוות, ליצירת שונות ולקבלתה. כוחה בהיותה תהליך מחדש. כוחה דווקא בהתמרדות, בסטייה, בהתנגדות, ביצירת דימויים חדשים של המציאות, של בני האדם, של החברה ושל העולם. לדמיין אפשרויות. לחזות. לנהל דיאלוג חזותי. לדמיין שיחים חדשים. האתגר של האמן הוא להשתתף במשחקים שונים ומגוונים במרחבים שונים. ליצור עם קהל, עם קהילות. למצוא, להמציא את קולו ואת הקהלים והקהילות שלו.
ומי ישלם את המחיר? כאן נחוץ שינוי פרדיגמה נוסף. שינוי כלכלי תרבותי.

הערות:
(1) "בשלב זה, דהיינו בשנים הראשונות של שנות האלפיים, מתרחשים רעד ותזוזה בתוך הקודים הלגיטימיים של התרבות".  חביבה פדיה. הארץ. מסה / הגיע הזמן לומר "אני" אחרת בשירה העברית.
(2)  עפרת. אמנות מינורית. 2010.
(3) צבי לם מנתח את שלושת ההגיונות החינוכיים בספרו "ההגיונות הסותרים בהוראה"(לם 1973) חינוך יכול להתכוון בעיקר לתרבת, לאלף, לשמר תרבות, תורה ומצוות. זהו חינוך מסורתי. אקולטוריזציה. חינוך יכול להתכוון בעיקר לשילוב  של החניכים בחברה ובתרבות. להעניק כישורי חיים. לחנך דרך מודלים של הצלחה. להנחיל הרגלים תרבותיים, להנחיל הביטוס. להעניק שפה, מפתחות כניסה אל השדה ואולי אף לשיח. סוציאליזציה. חינוך יכול להתכוון בעיקר לפיתוח היחיד. לתת כלים לצמיחה, לביטוי ולגילוי אישי. לשים את המתחנך במרכז. אינדיבידואציה
(4) בספרו "מודרניות נזילה", מתאר הסוציולוג זיגמונט באומן, את קץ העידן בו הזמן והמרחב היו ברורים וקבועים, את תום פרק "המודרניות המוצקה" של הקפיטליזם הקלאסי, את העידן החדש בו נזילות, דינמיות, ארעיות – הם יסוד החיים. העבודה, הקהילה, חיי האישות ותפיסת-העולם של הפרט הם נזילים. ארעיים ודינאמיים. התהוות של מגמות חדשות, מדיות חדשות, סוגי ידע חדשים וטכנולוגיות חדשות בעולם הנזיל. (באומן 2007)
(5) גם האמנות נכנעת לחוקי הגלובליזציה והקפיטליזם, על פי פרדריק ג'יימסון, מתקיים תהליך של חיפצון האמנות עצמה והפיכתה למותג בידי כוחות השוק והיגיון כלכלת הצריכה. (גיימסון 2007)
(6) ג'וזף בויס ראה באמן מחולל של שינויים חברתיים ותרבותיים, בעל תפקיד של אינטלקטואל מעורב ומתערב בחברה
(7) בוריס גרויס מצמצם את הבחירה. לדעתו בתוך ההתניות של המודרניות ישנן רק שתי דרכים לייצר עבודת אמנות ולחשוף אותה בציבור. כסחורה או כמכשיר של תעמולה פוליטית. גרויס מקצין וטוען כי רק 2 אופציות עומדות בפני האמנות: או לסחור באובייקטים של אמנות, ולהיכנע בכך לכוחות השוק, לחפצון של האמנות ושל האמנים, או לפעול באופן פוליטי, חברתי, כתעמולה, על פי אידיאולוגיה. (גרויס 2009)
(8) המונח תרבות חזותית משמש את אירית רוגוף בכדי "ליצור מקום מפגש בין תיאוריה ביקורתית לאמנות עכשווית, ולעסוק בתנאים ובדחיפויות של חיינו". היא סבורה כי "מה שעומד לדיון הוא השאלה הפוליטית: למי מותר לדבר ועל מה". לייצר מודעות למערכי הכוח ולפוליטיקה של הנראות. מה רואים, ואת מי רואים, מי רואה, מי מראה, ומי לא.
(9)  ז'אן-פרנסואה ליוטאר מעלה את שאלת התוקף (לגיטימציה) והתקפות של הידע. הנרטיבים הגדולים התפרקו. אין מערכת כללים אחת. אין מצב אחד המגדיר ידע. ליוטאר דן בחוסר יכולתו של הייצוג להציג משמעות אחת או קבועה. מבקש למצוא אופני ייצוג חדשים, להתנגד להשתלטות הקפיטליזם והשיח הקפיטליסטי. (ליוטאר 1979)

3 תגובות על שינוי פרדיגמה

    מזדהה ומזהה מהנאמר בכתבה. ברייש גלאי. הייתי רוצה להאמין כי המוסדות האקדמיים אליהם פונים אלו בעלי הזיקה ליצירה ואמנות ישאפו בתשוקה גדולה להכיל את הדברים ולהפנימם.. באחריותנו היודעים בדבר להיות חלק בהתפשטת הדבר הזה. (שולחת את הלינק לכל המרצים)

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *



המלצות מרחבי הרשת