קו המשווה של הנשיות

דברים שאמרתי בשיח גלריה בתערוכה “מעבר לקו המשווה” של דנה חרס ולילך ירון
קודם כל, תודה לדנה ולילך על ההזמנה להשתתף בשיחה הזאת ולתת את הטייק שלי על התערוכה. הכנתי לי כמה נקודות שנעבור דרכן באיזשהו רצף משמעות אסוציאטיבי.

*

כשנפגשנו לקראת השיח, לפני מלחמת 12 הימים, לילך ודנה סיפרו לי על הרעיון הראשוני שכונן את התערוכה, והשתמר במלואו בעיקר בכותרת: טקס המעבר של ימאים בפעם הראשונה שהם חוצים את קו המשווה. בטקס הזה יש שתי התרחשויות, אחת אישית, מעין אובדן בתולים של הימאי הצעיר, והשניה קולקטיבית – הספינה כולה חוצה קו שלפחות היסטורית סימן את גבולות הטריטוריה המוכרת והממופה, זו שמעבר לה מחכה הלא נודע.

האימה של הימאים גדולה, ושארית ממנה ממשיכה להתקיים בכל יציאה לים. ברגע של חציית קו המשווה, האימה מתועלת לפעולה תיאטרלית־טקסית. פנייה אל הכוחות הגדולים יותר דרך גילום שלהם – כמו התחפשות של ימאי בכיר לנפטון למשל – מאפשרת לצוות הספינה להתעלות מעל הפחד, ולהכתיר את הימאים הצעירים לבעלי ניסיון. זהו טקס שמאפשר בראש ובראשונה הרחבה של מעגל האמון, סימון שעברנו את זה ביחד.

דנה חרס ולילך ירון, מראה הצבה מתוך התערוכה, צילום: טל ניסים

מאז שלילך, דנה ונטע התחילו לעבוד על התערוכה, עוד לפני השבעה באוקטובר, הספינה הקולקטיבית שלנו חצתה קווי משווה רבים. אנחנו בימים של סף שמוביל לסף, גבול הלא נודע לא מתרחק אלא נחצה כל פעם מחדש ומתחלף בגבול אחר, כמו משחק מחשב שחשבנו שהגענו בו ל״בוס״ אבל בכל פעם מופיע עוד ״בוס״, נורא יותר.

כנגד הציווי הבלתי נסבל ״ביחד ננצח״, ונוכח התחושה שלא מרפה ש״ביחד הפסדנו״, אני רוצה לגייס כהתחלה את פעולת הרחבת מעגל האמון. את זה, כלומר, גם את זה, עברנו ביחד איכשהו. התחלתי מהמצב הקולקטיבי, כדי להזיז אותו מהשיחה על ההתחלה. ועכשיו אפשר לשאול, מה לגבי קו המשווה האישי?

אני מתנצלת בפני מי שעשוי להפגע, אבל מסורתית, אין שוביניסטים גרועים יותר מימאים. לפני הרבה שנים החיים הביאו אותי לבקר בספינת טילים של חיל הים. היינו קבוצה מעורבת, עם רוב גברי, ואסרו על הבנות בקבוצה להיכנס לחדר המכונות. הורשינו רק להעיף מבט מהמפתן. שנה מאוחר יותר פגשתי בקוסטה ריקה חובל ישראלי בטיול אחרי צבא, והרגשתי צורך עז לשאול אותו על המסורת המגוחכת הזאת, ויותר מכך – למה זה משנה בכלל אם הספינה עוגנת, היא אפילו לא במהלך הפלגה. השנה הייתה 2011, ימים של מודעות דלה לאפשרות שנשים הן סובייקט, ובכל זאת ציפיתי שהוא לפחות יגיד לי ״שמעי, כן, סורי… זאת אמונה טפלה ממש מטופשת״, אבל במקום, הוא אמר לי בעיניים פעורות, ״מה זאת אומרת, אז מה שלא הייתם בהפלגה? אם בחורה תכנס לחדר מכונות… לא יודע, כנראה ש… שהספינה תטבע בנמל״.

ובאמת, כשחושבים על טקס חציית קו המשווה המקורי, הוא גברי במובהק. גם הצד ההיתולי, בואו נתבזה ביחד במקום להכיר באימה המשותפת שלנו, וגם הצד ה״זובורי״, המשפיל, שמזכיר לצעירים את מעמדם. לכן מעניין לראות מה קורה כשההשראה הגברית הזאת מתגלגלת לתוך אמנות של שתי נשים.

דנה חרס ולילך ירון, מראה הצבה מתוך התערוכה, צילום: טל ניסים

אפשר לחשוב על ההפיכה לאם בתור קו משווה של הנשיות. באופן קונבנציונלי, אישה עוברת בחייה מגוון רגעי מעבר קודמים. אם סביב תקופת הנעורים המוקדמת, התבגרות מינית, וסת ראשונה, בת מצווה; אם סביב המעבר מהתא ההורי להקמת תא משפחתי חדש עם בן הזוג, שמסומל בטקס החתונה.

הלידה היא קו משווה שמחבר ומפריד בין דנה ולילך. לילך היא אם צעירה, ודנה בהריון מתקדם, אמא עתידית. ההתרחשויות האישיות האלו מחלחלות לתוך העבודות, שעוסקות גם באופן שבו שתי נשים בסביבה חילונית מייצרות ומדמיינות מרחב טקסי חדש בעיצומה של תקופת הטרנספורמציה שלהן. זה מרחב מומצא שהתהווה מתוך הנמצא, הוא נטוע בטבע ובחומריות המקומית, מנכס אותה לצורך פעולה מלאכותית, woman made. מדובר בניכוס עדין, עדין כמו כריתה של עלי דקל מיובשים ומחזור שלהם בתוך תערוכה, עדין כמו עלה קעור מנחושת שמגיש מים בלתי נראים או מתנופף בקלות לא מתכתית ברוח.

בנוסף, יש בתערוכה עוד מימד של חניכה נשית. דנה מגיעה מפרפורמנס, לילך מגיעה ממיצבים ופיסול, אבל זו לא תערוכה שבה המיצב הוא של לילך והפרפורמנס הוא של דנה. היתוך המדיומים, חניכה של האחת לתוך המדיום של השנייה, ההזמנה של נשים נוספות פנימה, הפעולה הזאת של חציית קו בליווי הזולת היא, אני רוצה לטעון, הגרעין של חניכה נשית.

דנה חרס ולילך ירון, “קץ כל הקוצים, סוף”, פרפורמנס נעילה

בואו נשהה עוד קצת בקשר שבין פרפורמנס ומיצב. אלו שני מדיומים שחולקים מכנה משותף עמוק: הזמניות. מיצב, בניגוד לפיסול ״פרופר״, לא באמת יכול להישאר כאובייקט אוטונומי מעבר לפרק זמן מוגבל. הוא נועד לפירוק, לעתים להשלכה ולעתים להרכבה מחדש בסביבה אחרת. גם פרפורמנס, עם או בלי תיעוד, מתרחש בחלון זמנים מצומצם, אפילו אם זו עבודת משך שאפתנית. למיצב יש את יתרון הזמינות, הוא ממשיך לעמוד ולהחזיק בתוכו את המשמעויות של הפעולות שבוצעו עליו לכל אורך התערוכה, בעוד לפרפורמנס יש את היתרון של החיים, הכוח של ההתרחשות, תנועה שמכניסה רוח בתוך חומר ״מת״.

אם נרחיב את הצמד הזה אל מחוץ לשפת האמנות, אפשר להעתיק את המחשבות הללו גם אל הקשר שבין טקס לחפץ. האובייקטים סביבנו הם אובייקטים של מעבר בין מצבים. הענפים היו ענפים חיים, הם קמלו ויבשו, נקטפו, נתלו על המתלה, וברגע אחד ביום חמישי האחרון קיבלו גם מעמד של עקבות, עקבות של פעולה גופנית שהתבצעה באמצעותם ועליהם. תיבת העץ הפתוחה בעבודה ״רגל בדלת״ ולוחות העץ התעשייתי בעבודה ״אקוויפר״ היו מתישהו עצים חיים, וכעת התיבה מעוטרת בעלי דקל ממתכת מרוקעת, ודרך הלוחות עובר הזיכרון של המים כעמוד מתכת אחד ארוך ומכופף.

באופן פרדוקסלי, הגלגולים האלו מזכיר לנו שטקס מעבר הוא לא באמת פתיחה של דף חדש. אם לחזור לספינה החוצה את קו המשווה, קו המשווה הוא קו דמיוני, כמו, האמת, כל קו ישר. יש ציטוט מצחיק של אלן וואטס, הפילוסוף הבריטי שעסק בזן ובודהיזם, שכדאי להתעכב עליו:

The physical world is wiggly. Clouds, mountains, trees, people, are all wiggly. Only when human beings work on things they build buildings in straight lines and pretend that the world isn’t really wiggly. But here we are, sitting in this room all built out of straight lines, but each one of us is as wiggly as all get-out.”

בפרפרזה, וואטס בעצם אומר: קווים ישרים הם המצאה אנושית. וגם הקו שאותו עוברים בטקס המעבר, או לפחות הפרשנות המערבית שלנו אותו, הוא קו מומצא: כמו שהספינה שחצתה את קו המשווה נשארה אותה ספינה, ואפילו המשיכה להפליג בים בתנאים פיזיים די דומים, ככה גם טקסי המעבר לאורך החיים שלנו. משהו מהותי משתנה, אבל הרבה דברים נשארים ממש אותו דבר. נקודת החיתוך החד משמעית היא החלטה אנושית, שעוזרת לארגן מציאות שהיא עצמה wiggly.

דנה חרס ולילך ירון, אקוויפר, צילום: טל ניסים

ובכל זאת, ההתפתחות שלנו תלויה בקווים כאלו, ולו בגלל המשמעות החברתית של החצייה שלהם. כל ״דרגה״ מוסיפה אפשרויות מסוימות וגורעת אחרות. אנחנו הופכים למשהו חדש, מתקדמים במשחק, מעלים את רמת המורכבות, האחריות.

זה מה שהופך את רגע חציית הקו לרגע מעורר יראה, ולעתים ממש מעורר אימה, מה שמוביל אותי למחשבה אחרונה על האסתטיקה והחומריות של התערוכה, שהתגלתה לי רק אחרי שביקרתי בה. יש דברים שאי אפשר לדמיין כשרק ששומעים תיאור של עבודות מתוכננות, ואפילו כשרואים סקיצות או דימויים ראשוניים, ובביקור הראשון שלי בין האלמנטים נחשפה מולי מערכת הקשרים חדשה שדנה ולילך לא בהכרח ידעו לתכנן: האימה של הרגע הנוכחי נכנסה לתוך התערוכה דרך הצחיחות המדברית.

נלך לרגע לניטשה, ולפרק האיקוני על שלושת הגלגולים ב”כה אמר זרתוסטרא”. הגלגול השני מתרחש במדבר: זהו הגלגול מפְּרט שנושא את עול הציוויים החברתיים לישות אוטונומית־מורדת, מגמל לאריה. בתערוכה, הסביבה המדברית היא הטריטוריה המתבקשת לטרנספורמציה. כמו האריה אצל ניטשה, המדבר המקומי הוא מדברו של האריה הישראלי: הכוחני, הצבאי.

דנה חרס ולילך ירון, רגל בדלת, צילום: טל ניסים

המים ב״אקוויפר״, ההבטחה לחיים, הופכים למתכת. העלים התלויים ב״קץ כל הקוצים״ מיובשים, מתים. עלי הנחושת הנמזגים מתוך תיבת העץ ב״רגל בדלת״ לא נדמים, בניגוד לתכנית המקורית, לנוצות קלות, אלא מתחילים להזכיר שרשרת קליעים של מאג. מערך האסוציאציות המפתיע הזה נמצא בתוכי, הוא יוצא מתוך זיכרון טקסי המעבר המדבריים שאני עברתי: טירונות בזיקים, קורס קצינים במצפה רמון. אלו טריטוריות של הכשרה, כלומר של חניכה, שהן גם טריטוריות של אלימות פוטנציאלית.

כעת, כשמערכת ההקשרים הבלתי נמנעת הזאת צפה, עולה גם הדחף החזק להיחלץ ממנה, לטעון גם אותה באנרגיה מחודשת, לא להיכנע לאלימות המדברית. אם לקבל את התנועה שניטשה מציע, בשביל תרגיל ההיחלצות הזה נצטרך לגרום לאריה הזועם להפוך לילד משחק: ״הילד, תום הוא ושכחה, התחלה חדשה, משחק, גלגל המתגלגל מתוך עצמו, תנועה ראשונה, אמירת “כן” קדושה״.

פתאום אנחנו לא במדבר, אלא על חוף הים. עוד כמה צעדים בחול הלוהט, ו(אולי?) נגיע אל המים הכחולים והצוננים.

*

מעבר לקו המשווה / דנה חרס ולילך ירון

אוצרת: נטע נחתומי

התערוכה הוצגה בגלריה P8, תל אביב