גינה של ציורים

"הם יעמדו כעמודים בחלל, כשהרגליים שלהם טובלות בבריכת הדיו. זו אסוציאציה על הגנים התלויים בבבל, שאף פעם לא היו קיימים והם בעצם סוג של פנטזיה קולקטיבית. תחשוב על המעבר הזה, מציור הנוף הקונקרטי של ארץ-ישראל לגנים התלויים". יהונתן ה. משעל משוחח עם הציירת קרן ענבי על "אוטופיה", הפרויקט החדש שלה בברוקלין, ניו-יורק

קרן ענבי, שלום. אנחנו נפגשים לקראת הצגת הפרויקט-בתהליך שלך, "אוטופיה". אנא הציגי את עצמך.

"אני ציירת, ועובדת בתפר של היחסים בין תרבות לטבע, בשנים האחרונות גם דרך היחסים ל-Site, כלומר למקום הספציפי שהדברים מוצבים בו או נעשים בו. זאת השנה השנייה שלי בניו-יורק, במקביל אני גם עובדת בישראל. עד לאחרונה היה לי סטודיו בדרום תל-אביב, אז יש איזו מערכת כזאת שעושה שיקוף של שני הדברים. אני עוסקת בנושא של 'מקום'. מה זה מקום, מה זה נוף שמשקף את המקום, שמשקף את התרבות. עם השנים זה עבר תהליך של הפשטה. היום העבודות נמצאות במקום די אבסטרקטי, אבל נקודת המוצא עדיין קונקרטית. אני קוראת לזה ׳מפוליטי לאסקפיזם׳. אולי אסקפיזם זאת מלה חזקה מדי".

 Valerie Green/Dance Entropy וקרן ענבי, מתוך המיצב/ריקוד "אוטופיה", 2018

Valerie Green/Dance Entropy וקרן ענבי, מתוך המיצב/ריקוד "אוטופיה", 2018

העבודות שלך היו פוליטיות?

"התעסקתי בדימוי של כאפייה ודימוי של טיגריס. אלו דימויים שמזוהים עם ייצוגים פוליטיים, ובהתחלה ראו את הדימויים האלו מאוד בבירור בעבודות שלי".

כאפייה אני מבין, טיגריס אני לא מבין.

"עבדתי באותה תקופה הרבה לפי תצלומים מהעיתונות. נתקלתי בדימוי של כאפיות שנורא מוצא חן בעיני, וציירתי את העבודות האלו בזמן הלימודים לתואר השני, אבל הן אף פעם לא הוצגו. רק עכשיו הן מוצגות לראשונה במוזיאון חיפה לאמנות בתערוכה שנקראת 'מאבק, מחאה – אביר, מסכה' במסגרת אשכול התערוכות של 'אמנות מסוכנת'. עיניין אותי להיכנס לדוגמה שעל הכאפייה, והבנתי שהעיצוב הושפע מדפוסים כמו הפרווה של הטיגריס. יש קשר פורמליסטי בין שתי הדוגמאות, יש צורות שממש מועתקות, וגם מעבר לזה, יש קשר גם בהיבט של התוכן. הכאפייה הפכה מדימוי חיובי ונאיבי של הפלאח למשהו מאיים שמזוהה עם התמרדות והתנגדות ורעולי פנים, שהם בעצם לוחמים. גם הטיגריס זאת חיה מסוכנת, ועבור שניהם הפרווה וגם הכאפייה משמשים להסוואה, כשמישהו לא רוצה שיראו את הפנים שלו, או כשהחיה נמצאת בטבע. בעיני זה עדיין דימוי יפה וחושני, של הבד שעוטף את הפנים, של הפרווה של החיה המרהיבה והמסוכנת הזאת. והעניין הזה, של למצוא דימויים שחוקים שכולם מכירים, שיש בהם מסר של יופי ואימה, זה מושך אותי. חיברתי בין שני הדימויים, והתחלתי לבנות נופים מהצורות החדשות שבניתי. זאת הפכה להיות צורה שאני עובדת בה, גם היום".

את מזהה את הדוגמאות האלו בנוף כשאת מסתכלת עליו, או שזה נוצר?

"לא, אני בונה את הנוף מתוך הדוגמה, חשוב לי שהנוף יעבור דרך הפילטר של התוכן הזה. משם נולדו עבודות במגזרות נייר. רציתי עוד משהו שעוטף, שהוא גם כמו מפות. לא הייתי בכלל מגיעה לטכניקה אם לא הייתי מתחילה עם הכאפיות".

ללא כותרת, 2017, דיו ועפרונות צבעוניים על מיילר שקוף 118X36 אינצ׳ כל אחד

ללא כותרת, 2017, דיו ועפרונות צבעוניים על מיילר שקוף 118X36 אינצ׳ כל אחד

את עושה גם מגזרות נייר.

"היום פחות. הטכניקה משרתת את התוכן. עשיתי שתי הצבות גדולות של מגזרות נייר עד היום, ואני לא יודעת מתי תהיה הבאה. הבסיס הוא ציור. נקודת המוצא זה ציור ורישום. אני תמיד מתחילה משם, ולא כסקיצה. זה מנגנון שמפעיל אותי בסטודיו. יכול להיות שבסוף התהליך, בתערוכה, לא יהיה שום ציור, אבל זה יושב שם בבסיס של העבודה, כמו שבתערוכת יחיד 'בית וגן' שהצגתי לאחרונה במוזיאון יאנקו-דאדא בישראל, כל התערוכה היתה מגזרות נייר, לא היה אף ציור. אבל אני הרגשתי ציירת".

מי שרואה את זה לאו דווקא מבין את זה.

"יותר חשוב לי התהליך, אני מרגישה שהאמנות שלי נעה על הציר שבין פוליטיקה לערכים אמנותיים".

גם עכשיו?

"גם עכשיו. אולי פחות, כי נעשתה דרך. השיא היה במוזיאון אשדוד לאמנות ב-2014, בתערוכה בשם 'עד שתצא מקולי', שזה היה גם שיא שלי בעיסוק בשני הדימויים האלו וגם הוביל אותי לעסוק במה שאני עושה היום. הצגתי מיצב רצפה מאדמת חמרה שרופה, בחלל 'קובייה לבנה' שהיה בו חלון פנימי לתוך המוזיאון, שיצרתי לו מגזרת מתכת של הטיגריס והכאפייה. עדיין רואים אותם שם. בשעות מסוימות של היום הצל מהחלון מוטל על עבודת הרצפה של החול השרוף, שנעשתה לפי ההיטל של האור. בשעות אחרות הדוגמה טיילה על הקיר. אדמת החמרה היא בשבילי סימון של הארץ, וגם של העובדים הפלסטינים, פועלי הבניין, כוח העבודה שבנה את הארץ. החול היה פשוט מונח שם. זה היה ברור שזה זמני. החול נאסף, הנייר לא יכול להישאר לעד. כמו נמר של נייר".

בואי נדבר על מקום.

"אחרי התערוכה באשדוד התחלתי להתבונן בחלל אחרת. היתה לי אז התערוכה בינקו-דאדא, והצגתי דוגמאות של יהלום במגזרות נייר, דימויי שהתעסקתי בו הרבה, וגם של חלון הרוזטה, שלקחתי מכנסייה גותית וחיברתי ליהלום. המצאתי היבריד משלי, כמו הכאפייה והטיגריס, מבחינת מהלך פעולה. קראתי לזה 'המשרבייה שלי', כי זה נולד מהאלמנט של המשרבייה מאמנות האסלאם, שבדרך כלל מפרידה בין החלל הפרטי לציבורי ומחורצת בדוגמאות מסורתיות, יוצרת הצללות מעניינות וגם מקלה על החום. המשרבייה שלי מערבת את הרוזטה מהכנסייה, את היהלום של תרבות המערב, זה מיקס של תרבויות. מן עשה-זאת-בעצמך. כל אחד יכול לעשות מיקס מהתרבויות".

אולי זה לא "עשה זאת בעצמך", אלא יותר "נכס זאת לעצמך".

"ל'לנכס' יש משמעות חזקה מדי, היא באה  משיח של כיבוש. אני רואה את זה כאפשרות להיות יותר פתוח לתרבויות האלו. אפשר ללמוד עליהן".

את לא חושבת שאפשר להגיד שמה שאת עושה זה ניכוס תרבותי?

"אתה רואה? אלו בדיוק המקומות של האמנות לפעול בהם. היא בכל מקום. אחד הדברים שאני לא מסכימה איתם זה שיש מונופול על דימויים. יש אינסוף דימויים. מותר לי לקחת ולחבר אותם, ודרך זה גם ללמוד על התרבויות האלו. אני מקווה שגם הצופים, כשהם נתקלים במערך כזה עשיר ומפתה, ישאלו מה זה בכלל הדברים האלו, שלא נתקלו בהם לפני כן. ובאופן אישי, אותי זה פשוט מאוד מעניין. אני נמשכת לתרבות הזאת, היא מאוד-מאוד מעניינת אותי".

את מכוונת לאמנות שנויה במחלוקת?

"תראה, אני לא מכוונת לאמנות שנויה במחלוקת, אני מכוונת לאמנות שמעניינת אותי, ויש בה גם חלקים שהייתי רוצה שאנשים אחרים יתעניינו בהם. כשלמדתי לתואר הראשון היה לי מוזר שרק דרך לימודים רציניים בתולדות האמנות אפשר ללמוד על הברית-החדשה, על הקוראן ועל תרבויות שלמות שחיות בישראל. זה היה נראה לי פתאום שאלה, למה לא כולם יודעים את הדברים האלו? למה שלא כולם יכירו את המרחב התרבותי הזה? כשאני עושה אמנות, אני לא מכוונת בצורה דידקטית, כמו שאתה אומר, לכיוון משהו מסוים. אלו דברים שמעניינים אותי, וחשוב שהאמנות שלי תעניין אחרים ואז שהם יוכלו ללמוד על הדברים האלו. אבל אני גולשת פה. אני חוזרת לתערוכה 'בית וגן'. שתי התערוכות, גם באשדוד וגם בינקו-דאדא, הביאו אותי להתעסק בטבע, בחיבור של מה זה טבע ומה זה תרבות. בסיום הפרויקטים האלו נסעתי לניו-יורק והתחלתי מחקר על גנים, דווקא כאן, בעיר הכי אורבנית בעולם".

ניו-יורק מתפארת בגנים שלה.

"נכון. שני הפרויקטים האלו לקחו אותי למקום של לחקור מה זה גנים בוטניים במערב לעומת גנים בוטניים באסלאם. ניו-יורק היתה מקום וטוב להתחיל בו, גם כי יש פה שפע של גנים בוטניים, וגם בגלל שיש פה עושר ארכיוני שנמצא במטרופוליטן ובספריות. בניו-יורק יש 'כיסים של טבע' שמנהלים דיאלוג מעניין עם ההתנהלות הדינמית של העיר. הגנים הבוטניים אמורים לעשות איזה קטלוג של הטבע, לעשות לו אינדקס, לצרכים של שליטה. ואם אני צריכה להגדיר מלה שמאפיינת את האמנות שלי, זאת שליטה. איך אני שולטת בחלל, איך אני שולטת במסלול שאני רוצה שהצופה ילך בו. איך אני שולטת בחומרים, אני עובדת הרבה עם דיו, למשל".

זה מעניין שאת אומרת את זה, כי האמנות שלך משדרת שבריריות וחוסר שליטה.

"נכון. כשאתה בא עכשיו לסטודיו, אתה רואה את העבודות, אבל אתה לא רואה את המיצב, שזה מה שחשוב לי. כי זה יצירת עולם יש מאין, אתה בונה עולם מחדש. מקים אותו, והמקום של שליטה זה יותר עמוק, בגלל זה אני מתחברת לדיו. יש משהו בדיו שמנהל מערכת יחסים של שליטה וחוסר שליטה עם מי שיוצר אותו, ועם הדף והמשטח. בגלל זה זה חומר שמאתגר אותי, אולי לפעמים יותר משמן על בד, שתמיד אפשר לתקן או להתחיל מחדש.

"עם הזמן גיליתי פה מקומות יותר מעניינים מהגן הבוטני. מצאתי את ה׳Low Line Lab׳: התכנון של לעשות גינה קהילתית מתחת לכביש בלואר איסט סייד, שזה האזור הכי צפוף בעיר. מה שהם עשו במעבדה הזאת זה דוגמה לתוכנית להפוך את המנהרה התת-קרקעית הזאת לפארק. שמש טבעית נכנסת דרך צינורות מבחוץ ומתפזרת על תקרה מלאכותית. עיניין אותי החיבור בין מה שאמיתי למה שלא, וההתעקשות הזאת של האדם ליצור את הטבע בצורה 'טבעית', אבל בתנאים לא טבעיים".

זה נכון לגבי כל הגנים בניו-יורק.

"זה נכון גם לגבי הסנטרל פארק, שגם בו הביאו את הסלעים וזה לא באמת היה שם. אבל הלו-ליין היה בו קסם שהיה מאוד דומה לאמנות מבחינתי, כי הם יצרו שם את העולם המלאכותי הזה".

כמו שאת עושה.

"כן. יש שם חיבור לאמנות, לדבר שהוא פחות הגיוני לעשות, שהוא חסר תכלית. כשהפארק יוקם ויפעל מתחת לכביש, הוא יהיה פחות הגיוני מהסנטרל פארק. לכן הוא כל-כך קסם לי. התחלתי לחקור גינות קהילתיות. הן נראות כמו גנים בוטניים, אבל הן לא גנים בוטניים. כמו למשל Wave Hill , שנמצא בברונקס. אלו בעצם פארקים יפהפיים שהיו אחוזות פרטיות, והבעלים תרמו אותם לעירייה. הם מתפקדים כפארקים מאוד יפים עבור הקהילה. המקומות האלו עיניינו אותי, זה כמו חממה. איך אפשר לעשות טבע בתוך מקום ששומרים עליו".

וזה נושא שכבר עסקת בו בעבר.

"נכון, עשיתי תערוכה משותפת עם טל פרנק בגלריה דן לאמנות עכשווית, שההשראה שלו היתה החממה של אביטל גבע בקיבוץ עין-שמר. החממה שלנו היתה חממה לשתי אמניות שמשתפות פעולה ולתהליכי אמנות בכלל. גם חממה שייצרה יהלומים וארכיטיפים לא-טבעיים. לגן במזרח, שהוא מאוד שונה מהגן במערב, יש תפקיד של שליטה בטבע. במזרח, כמו בדוגמאות של שטיחים ארוגים, הגן משקף גם את העולם הבא. בין אם אלו המוגולים בהודו או השליטים הפרסים, הגנים היו דוגמה של השליט לעם על האופן שבו הוא שולט בטבע. ואם אני יכול לשלוט בטבע בצורה כל-כך חיובית במדינה שאין בה הרבה מים, אז גם לכם אני יכול לתת את החיים הטובים. זה היה כלי פוליטי. וככה אני רואה את כל הגנים האלו".

ללא כותרת, 2007, שמן על בד, 150x95 ס״מ

ללא כותרת, 2007, שמן על בד, 150×95 ס״מ

גנים הם כלי פוליטי?

"היום גנים מנהלים דיאלוג פוליטי מעניין עם הקהילה שבה הם נמצאים, אבל אם אני עולה דרגה, הם עדיין עוסקים ביחסים שבין אדם לטבע. כשבאתי לכאן ראיתי באחד הגנים חממה קטנה עם קקטוסים, שבישראל לא מקדישים להם יותר מדי חשיבות. ופה הם נשמרו כמו יהלומים. זה נשמע פשוט, אבל כשראיתי את זה בעיניים הייתי בתוך החוויה, וזה נראה מוזר. ופתאום אתה מבין את התזוזה, שהצמחים האלו הם גם שיקוף של זהות ושל תרבות.

"בסופו של דבר התחלתי לעבוד עם דיו צבעוני בעקבות השוטטות שלי בכיסי הטבע, והתחלתי לתרגם את הטבע, והפריחה והפרחים ואת כל הדברים שאני רואה בצבעים. אין לי עיניין באיך שהם כמו שהם, אלא בתרגום שלהם לצבעים. התחלתי לעבוד על אור, צבע, צורה. חזרתי למקורות".

וכאן אנחנו מגיעים לעבודות החדשות שלך, שיוצגו השבוע. ספרי מה את עושה.

"אני מציירת על חומר בשם מיילר, שטבול באמבטיה של דיו שמטפס לאט-לאט למעלה. הדיו על המיילר, בניגוד לנייר, שט במרחב ואין לו אחיזה. הוא מאפשר התמוססות של הדימוי ומעבר ממציאות קונקרטית חיצונית לקונקרטית פנימית. זה מתחיל לשקף הלך רוח פרטי שלי יותר ממה שהיה נראה בעבר".

ואין פה גנים.

"אבל תהיה פה גינה של ציורים".

המהלך היה מלצייר את הגינה ללעשות את הגינה.

"בדיוק. כשציירתי אותם חשבתי על עמודים בחלל. הם יעמדו כעמודים בחלל, כשהרגליים שלהם טובלות בבריכת הדיו. זו אסוציאציה על הגנים התלויים בבבל, שאף פעם לא היו קיימים והם בעצם סוג של פנטזיה קולקטיבית. תחשוב על המעבר הזה, מציור הנוף הקונקרטי של ארץ-ישראל לגנים התלויים. התחלתי לעבוד פה עם הכוראוגרפית ואלרי גרין ולהקת המחול שלה Dance Entropy. היה לנו שיתוף פעולה לפני שנה, והחיבור היה שחלק מהתנועות היו כמו התנועה בתוך מגזרות הנייר. מה שרציתי שיקרה בעבודה החדשה זה שהאמנות תהיה חלק בלתי נפרד מהריקוד. לא כתפאורה. אי-אפשר יותר לנתק ביניהם. רציתי כבר הרבה זמן להכניס לעבודות שלי תנועה, ואני רוצה לעשות את זה דרך ריקוד. הציורים הם ציורים, אבל הם גם עמודים שרוקדים איתם ויוצרים איתם מבנים שאפשר לפרק ולהרכיב מחדש. 'אוטופיה', שם פרויקט, שהוא זמני. אוטופיה היא רק חלק מתוך השלם".

קרן ענבי, ואלרי גרין ולהקת המחול אנטרופיה מציגות: "אוטופיה"
מיצג/ריקוד
סאונד ומוסיקה חיה: קאתי מולינס Katie Mullins
19.1.18, ב-19:30
 NARS Foundation
201 46th St Fl 4
 Brooklyn
New York 11220

קישור לאיוונט

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.