לא על המופשט לבדו

"הגריד נועד להקל על העין לזהות את התבניות של קבוצות הכוכבים. זה גם מילא את הצורך לתת שם – עגלה, הדובה הגדולה. רצו לעשות סדר בשמיים, והתוצאות שמכילות את הפיצול הזה הן המעניינות בעיניי". שיחה עם ליהי תורג'מן.

ליהי תורגמן, בת 28, ילידת פתח תקווה, גרה ועובדת בתל אביב ולומדת בתוכנית לתואר שני בבצלאל. תערוכת היחיד שלה "פרדה לבנה" מוצגת בימים אלה ברוטשילד 69, באוצרות נועם סגל. תורג'מן היא גם קולגה וחברה לספסל הלימודים.

"עברתי לגור בבניין ברחוב ברנר לפני שלוש וחצי שנים, בשנת הלימודים האחרונה של התואר הראשון במחלקה לאמנות בבצלאל", מספרת תורג'מן. "הבניין היה נטוש, מוזנח ומזוהם ואטום בבלוקים ללא פתחי אור ואוויר. בתחילה רק עבדתי כאן ולאחר שסידרתי את המקום מעט גם התחלתי לישון כאן. מאחר והמקום היה גדול והרוס לקח לי לא מעט זמן לתפוס ולהבין את הפונטציאל שלו ואת השפעתו על עבודותיי. תהליך העבודה המתמשך בבניין הוביל לגילויים וממצאים שהפכו לחלק משמעותי מהעבודה שלי. קילפתי וחפרתי בקירות שכבות של שפכטל, צבע סיד וטיח, נתקלתי בצדפים, חול ים, ברזלים חלודים וקרעי עיתון משנות השלושים. כל אלו עוררו והפעילו אותי למחשבה ולעשייה, וחשוב מכל – השפיעו על הציור פיזית, מאחר והבדים ספגו והטמיעו בתוכם את כל הסימנים האלו לפעמים ללא שליטה ולעיתים במקרה".

ליהי תורג'מן בסטודיו ברחוב ברנר. צילום: אריאל רייכמן

ליהי תורג'מן בסטודיו ברחוב ברנר. צילום: אריאל רייכמן

תארי את תהליך העבודה שלך.
אני מתחילה מעבודה על הקיר. בעזרת שפכטל אני מקלפת שכבות מהקירות הישנים, ויוצרת בהם צורות שונות באופן רנדומאלי שמושפע כמובן גם מהחומרים מהם עשוי הקיר. לאחר מכן אני מתבוננת בצורות שנוצרו, רושמת אותן, מצלמת, מכניסה למחשב ועובדת עליהן. כל זה בכדי לנסות להבין את הפונטציאל שלהן ולראות לאן, אם בכלל, הן אמורות לקחת אותי ומה הן אומרות או מספרות לי. לאחר מכן אני גוזרת בד כמידתו של הקיר ופורסת על הרצפה, מורחת ג'סו ומשתדלת ללכלך אותו מעט. בשלב זה אני לעיתים מתחילה לרשום דבר מה שמתקשר או שיתקשר לצורות שיצרתי על הקיר, ולפעמים מבצעת מחווה רישומית אינטואיטיבית מחוסרת הקשר כביכול. אז אני מותחת את הבד על הקיר המעובד ומתחילה להעביר את הצורות שעל הקיר בכמעין פעולת הדפס.

יש אצלך מעין פיצול בין הפעולה המקרית, האקספרסיבית, שנותנת לחומר לגלות את עצמו, לבין הצורך שלך לדייק אותו, לבסס אותו, לסדר אותו. למה הצורך הזה לעשות סדר בכאוס?
כן, יש פיצול כזה  מקדמת דנא, או תנועה בין מראות שמורכבים ממוזרויות ומאמורפיות וגם מדברים מזוהים וסטרוקטורות שמאכלסות את כל חסרי הצורה. פעם היו מתבוננים בשמים, עושים תצפיות ומשרטטים מפות בכדי לנווט. סימנו קווים שיחברו בין כוכבים והתקבלו פיגורציות בשמיים (אלים, סוסים משולשים), בלי שיהיה קשר או איזה עוגן מדעי לצורניות הזו. הגריד נועד להקל על העין לזהות את התבניות של קבוצות הכוכבים. זה גם מילא את הצורך למלל ולתת שם – עגלה, הדובה הגדולה. רצו לעשות סדר בשמיים, והתוצאות שמכילות את הפיצול הזה, חושפות אותו ומאפשרות לו להופיע, הן המעניינות בעיניי. המופשט לבדו לא עונה לי על הצרכים.

אני תוהה אם את לא מגבילה את עצמך מלהגיע לכאוס מוחלט ולשהות במצב הזה. מתי את עוצרת? מתי מתעורר הצורך לסדר?
אני מכירה כמה רגעים של עצירה ואני בטוחה שיש המון, אבל הכי מובהק אצלי הוא צורך פיזי כמו דחף. עייפות יכולה לגרום לי להתיישב ולהתבונן, ואז התבוננות היא גם שיפוט והשהייה של הפעולה. גם כאב יכול לעצור אותי.
בעבודות האחרונות יש איזו הקצנה של פעולת היד. היא מתפקדת כמו מכבש למרות שהיא לא, וזה יכול ליצור בעיות. אני עושה עכשיו קצת דברים ביד שמאל וזה משנה את האינטנסיביות של העבודה של הקו, של הג'סטות הציוריות. אני עובדת עם חומרים שצמודים ליד או עם היד עצמה כמו מכבש. תנועות היד עוקבות אחר הרגישות של הקיר הנמצא מתחת לשטח של הבד. גרפיט, פחם, מגבונים לחים – חומרים בסיסיים, קרובים ככל האפשר ליד – מחלצים ממני רגישות פיזית מקסימלית. אני חייבת שהיד שלי כמעט תיגע בבד. לפעמים האצבעות הן הכלי.

בזמן חילופי הסטודנטים שלי בבוז ארט בפריז, היתה לי חברה ציירת שעברה באיזה שלב לעבוד עם צילום וסאונד וזנחה את הציור. היתה לנו שיחה שלא אשכח. שאלתי למה היא הפסיקה לצייר והיא ענתה במשפט אחד: "ליהי אין לי כוח לדבר על זה, צייר צריך תמיד לחשוב את הנושא שלו, עזבו אותי מזה".

ליהי תורג'מן - שדים (מראה הצבה נוסף ברוטשילד 69), 2012, 215x 310 ס”מ (סה”כ טריפטיך 645x310), גרפיט פחם ופסטל על בד.

ליהי תורג'מן – שדים (מראה הצבה נוסף ברוטשילד 69), 2012, 215x 310 ס”מ (סה”כ טריפטיך 645×310), גרפיט פחם ופסטל על בד.

למה הכוונה ב"לחשוב את הנושא"?
יש תמיד את שאלת הנושא. קורה שהציור הוא הדבר עצמו והנושא רק מפריע. זה מה שמזמין אמנים להיטפל לתופעות ומתוכן לגעת בהכל. עובדה היסטורית, משפט סתום, אירוע קונקרטי, מיתולוגיה, כל דבר הוא מן נקודה בזמן שאפשר להצמד אליה ודרכה לצאת לדרך. בסופו של דבר זה המקום הזה עבורי – כמו כפפה ליד. חומר גלם – נקודת מוצא.

הפעולה שלך חשפה את הנושא. הפעולה שלך היא מאוד פנימית וסובייקטבית אך היא מתייחסת לעולם ולמקום בו היא נעשית. את לא רק חושפת במעין אקט ארכיאולוגי את המקום, אלא גם נותנת פירוש חדש לגילוי. את משכתבת למקום היסטוריה חדשה. זה המקום של הסדר בתוך העבודה.
ציור הוא עדות שמורכבת מהרבה דברים: מצב נפשי, תודעת זמן ומקום, פיזי ומטאפיזי. כלומר הכאן והעכשיו של הפעולות האלה, שמתקפלות אל תוך עצמן והופכות לציור, מקנה להן קיום עתידי. פעולת הארכיאולוגיה היא החפירה. מתוך החפירה הארכיאולוג חושף גילויים על ההוה והעבר. כאמנית אני לא מעוניינת ללמוד רק על ההיסטוריה. האמנות בעיניי צריכה לא להסתפק בגילוי. האמנות מתחילה באפשרות לומר משהו על העתיד.

למשל גיליתי פתאום חלון זעיר שהוא לא בגובה של אדם ולא פונה החוצה, והמידות שלו לא מוכפפות לקטגוריה מובנית באדריכלות. זה פותח עולם של שאלות ומגרה את הדמיון. יש פתאום רצון לקבע אלמנט בציור – למה? ככה. זה העניין עם חוקים או קודים ואני מחפשת אותם. זה לא רק להשען עליהם כדי לצייר או כדי שיהיה דימוי. אני מאמינה שדברים עוברים החוצה לעולם כשהם נובעים מאיזו אמת פנימית. גם אם היא לא איזו עובדה מושכלת ורוויה בלוגוס. "אמת הקיר הישן הזה" (פיסארניק). הרגע בו אני מגלה צורה של סוס בקיר הוא רגע אינפנטילי. אני רוצה להביא את הצופה למקום הזה.

אני רוצה להתעכב שוב על הצורך שלך בסדר ובצורך לתת מסגרת לגילוי כזה ולא להשאיר אותו תלוי באוויר.
לא יודעת, סוג של ריסון או איפוק. זה כמו ללכת לאיבוד לעומת לתעות בדרך. אני מאמינה בתבונה ובאקוטיות שלה בקיום שלנו. הגיאומטריה למשל, נולדה מצורך להתמודד עם פחד עתיק מהחלל הריק. זה אבסורד אבל הוא הכרחי!

את חיה במבנה מתפורר ומפורק. את אומרת שבמהות שלך את בעד כאוס ובכל זאת חייבת לחוקק חוקים?
לא בעד כאוס. אי אפשר לחיות בתרבות ובציוויליזציה במצב של כאוס. הפורמט הגדול מאפשר לי לעבוד עם כל הגוף. הוא גם מאפשר לי לפגוש אותו. אני רוצה להציע לך להיות בתוך העולם שהתקבל על הבד בדיוק כמו שהוא נעשה.

ליהי תורג'מן - לוח, 2012, 300x400 ס”מ, פחם גיר ושמן על בד

ליהי תורג'מן – לוח, 2012, 300×400 ס”מ, פחם גיר ושמן על בד

אני רוצה לדבר על הפער בין הסטודיו לחלל המסוים של גלריית רוטשליד 69. הלבשת על הקיר הלבן הנקי וחסר האופי את ה"לכלוך" הזה שלך ופתאום הוא כבר לא נראה מלוכלך. הוא מאוד יפה. יש לו מקום בעולם. לדעתי הציור עובד טוב יותר בחלל הגלריה מאשר בסטודיו. בסטודיו זה המקום הטבעי שלו וההבנה וההקשר של הציור למקום מאוד ברורים ומיידיים. אנחנו גם נשבים ברומנטיזציה של המקום הנטוש. בגלריה את מנתקת את הנרטיב המסוים של הציור ומשחררת אותו מהיותו לכלוך או דבר שמתכלה. אם זה היה מוצג ברוטשילד 12 כפי שתוכנן לדעתי החלל היה מזיק לעבודה. גם את התלבשת אחרת בגלריה. נראית אחרת.
חששתי מהמעבר של הדברים לגלריה. יש פער קשוח עבורי. אבל מה שאתה אומר מרגש אותי. זה מדגיש את המקומות שבהם אני טובה ואת המקומות בהם אני נופלת. התהליך התחיל מהתאהבות בחלל של רוטשילד 12, שדומה לסטודיו ובנוי גבוה, לא כמו קוביה לבנה. כשנועם סגל חשבה שזה פשוט לא נכון לשתול את הציורים במקום שדומה להם או לברנר,  פתאום חשבתי שאולי אני לא יודעת מה נכון לעבודות שלי ולחשוב. על הסף בין המציאות היום יומית לבין חווית התבוננות ברוטשילד יש כמה איכויות שפירקו את האנמיות של החללי תצוגה הקונבנציונלים. עמוד בטון חשוף במרכז החלל הוא כמו פצע ואני מחפשת את זה, רצפה אפורה סדוקה עם סימנים של מה שהיה קודם – אלו חומרים לעבוד איתם ואני אוהבת את מה שנועם עשתה כשהצליחה לגרום לעבודות לדבר ביניהן ולתפקד יחד.

זה מזכיר לי ריטואל דתי. כאשר אדם בונה בית הוא חייב להשאיר ריבוע קטן בקיר חשוף, זכר לחורבן בית המקדש. הבית לעולם לא יכול להיות שלם. זה רגע של צלקת.
זה גם אומר שלמרות שאנחנו חיים פרטיים, הצטרפנו ל ממשהו גדול יותר. זו תזכורת גשמית  לחסר גדול. היעדר.

מה קורה אחרי ברנר (הבניין עתיד להיהרס בקרוב)?
ברור שהיתה בהלה ויש פחדים מאיבוד החוקיות. לשחרר את המוכר, לעזוב בית. אבל  אני לא מרגישה צורך לחשוב את זה יותר כי זה בלתי נמנע, ועד רגע ההריסה אני מאוד כאן.

3 תגובות על לא על המופשט לבדו

    תורג׳מן את אני בדרך!

    קשוב וחכם ומרגש. תודה.

    ראיתי היום בחלל ברחוב ברנר.
    ליהי, את מדהימה!
    התרגשתי מאוד.
    רק שלא יקלקלו אותך ושלא יסתובב לך הראש ושתישארי נאמנה למוח שלך המייצר גם רגש וגם שכל בשילוב מדהים!
    איה

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.