גליה יהב

  • כחול-לבן-אדום: הניב המקומי של אמנות גוף רדיקלית

    איזו משמעות פילוסופית ניתן לאתר בתופעת הפגיעות העצמיות כמעשה של אמנות, ואיזו מורכבות מגולמת בפגיעה עצמית באמנות גוף ישראלית (או בהעדרה)? פרק מספרה של ד"ר חנה פרוינד-שרתוק "למה הם עושים את זה לעצמם: פגיעה עצמית באמנות גוף רדיקלית"

  • גליאנה

    "המלים האלו, גליה, בוגדות בבדיחה פרטית בחייך? בנעיצת המבט בשמש? בהתרסה הלשונית (בילבי חורצת לשון)? אני מבקשת לראותן כחוט מתוח בין העוגנים שהותרת, בעוד כתמים עיוורים רבים ממשיכים לרחף על פני המים"

  • המוזיאון שאיננו

    "ב'קופסה במזוודה' יוצר דושאן מוזיאון נטול קירות, ללא מיקום בטוח, חסר יצירות אמנות 'אותנטיות', משמע – מוזיאון עם אחיזה רופפת ביותר במוזיאוניוּת. הוא אינו מאושש את המוזיאון וגם אינו מחריב אותו; הוא מכפיף את הרעיון, את הכללים ואת המוסכמות התפעוליות של המוזיאון לסדרה של שאלות ולחצים". מאמרה המכונן של אלנה פיליפוביץ' בתרגומן של גליה יהב ויוענה גונן

  • הצגה מידתית

    יפה עשה גדעון עפרת כשבחר להיפרד ממבקרת האמנות גליה יהב באמצעות ויכוח, אך התנגדותו לביקורת שלטון ההון באמנות הישראלית מוצגת באופן שטחי ומשמיטה מן התמונה פרטים הכרחיים

  • "לא באתי לכאן לעבוד. באתי למות"

    "ביצירותיה, באוצרותה ובכתיבתה היא לא התבלבלה ולא שתקה ולא התכנסה ולא מכרה את נשמתה". הדס קידר נפרדת מחברתה גליה יהב, שנפטרה לפני ימים אחדים

  • מבקרת חסרת מנוח

    "היא היתה מבקרת חריפה של ההון, אך ידעה לזהות גם את תרומתו לאמנות ולדיון בה. סלדה ממנגנונים ציבוריים מסואבים, אך התעקשה על חשיבות פעולתם. נזהרה מרומנטיזציה של מיתוסים, פרסונות אמנותיות סמכותיות וקידוש-יתר, ובה בעת התייחסה אל האמנות בתשוקה של רומנטיקנית חסרת תקנה". פרידה מגליה יהב

  • איש עומד מאחורי אשה יושבת – סיפור על ציור

    "הרב-משמעיות העמוקה שדגה שקד עליה כמפעל חיים נועדה לפרק את מבני המיון הגסים מבפנים, לאתגר ערכים חברתיים ומוסכמות ציוריות ומורליסטיות". גליה יהב יוצאת למסע בעקבות "תפנים (האונס)", יצירתו האניגמטית של אדגר דגה מ-1868

  • ליקוט סמרטוטים

    ״השיירים מתעלים מעל שפע הפסולת והצרכנות של המאה ה-20 ומעל הנטיה הא-חומרית של אלה במאה ה-21. הם מייצגים עמידות והתנגדות, מסרבים להתמיין לקטגוריות של פסולת או של חוסר-תכלית ומפגינים קיום עצמאי״. קירסטי בל ממגזין ״פריז״ שואלת מדוע זכתה הבְּזוּת לתפוצה מחודשת באמנות

  • בשורת התלקחות – סיפור של ציור

    "המסעות הגיאוגרפיים של 'השביתה' שזורים בגישות הפרשניות כלפי הציור. הוא עבר מהרפרודוקציות השמרניות של ה'הרפרס' לתהילת עולם, מרכישה על-ידי האליטה של מיניאפוליס לאלמוניות המרתף, מגילוי-מחדש על-ידי רדיקלים בארה"ב לקליטה מאוחרת בגרמניה". גליה יהב בעקבות "השביתה", ציורו של רוברט קוהלר.

  • פמיניזם או פורניפיליה? המקרה של אלן ג'ונס

    "יצירותיו אמנם סווגו כפורנו-שיק, אבל האם הן מדגימות ומגלמות אכזריות מגדרית, או שהזיקה שלהן לעולם ה-BDSM פותרת אותן מאחריות חברתית כלפי דיכוי נשים משום שהן מרפררות לקהילה ולפרקטיקה מובחנות, שמתקיימים בהם יחסים מגדריים שונים מן המקובל?". גליה יהב על האמן הבריטי אלן ג'ונס.

  • מטילה יהבה

    "במקום להיות 'אקט של ניצחון של הייצוג האמנותי-הרפלקסיבי, המסורתי, על הייצוג העצמי הקומפולסיבי ברשתות החברתיות', במקום להכריז על 'נצחונו של הדיוקן על הסלפי', זהו נצחונו של הסלפי על הדיוקן. התערוכה חוטאת לעצמה, ומייצרת סלפי של סלפי". על התערוכה "גליה יהב – דיוקן עצמי" של רינת שניידובר.

  • נערה לא חומרנית

    ״במינימליזם, הריק מעצים את התיאטרליות של המעט המוצג לפנינו והופך אותו לנוכחות בימתית בוערת, דחופה אפילו. בפעולה הרדיקלית קורה בדיוק ההיפך – מעט השאריות והעקבות הנוכחות בחלל מסמנות דווקא את כל מה שסולק ממנו״. יוענה גונן וגליה יהב מקדימות דברים לתרגום מאמרו של בוב ניקאס על האמנית לורי פארסונס.

  • "אני כופה על השדה שיחת יחסינו-לאן מתמדת"

    "ככל שהתרבות כאן הולכת ומתבהמת, נשלטת על-ידי לאומנות לצד מסחור והפרטה, כך היא נוקטת משטר של מתק שפתיים, דורשת 'לבוא בטוב' ו'לפרגן', קוראת למבקריה מרירים ומתוסכלים. לא רוצים יותר להיות שיח, אלא שוק. ומבקרי תרבות לא עובדים בשוק". גליה יהב על תפקיד המבקר המשתוקק-תמיד

  • אבוד בקומפלקס הגלריות התעשייתי

    "אם תבקרו בבתי-ספר לאמנות ובגלריות אכן תקבלו את הרושם שחלק ניכר מעולם האמנות מוכן לשמש צוות התמיכה של מעמד השליטים הגלובלי. המציאות היא שבמישרין או בעקיפין, בדרכים ראשיות או צדדיות, מנגנון השוק הנוכחי מעצב כל היבט של האמנות בעיר: לא רק איך אמנים יחיו, אלא גם איזו אמנות תיעשה וכיצד האמנות תוצג במדיה ובמוזיאונים". גליה יהב תירגמה את המסה הקודרת והאקטואלית של הולנד קוטר, שנבחרה ב"Artnet News" לראשון מעשרת המאמרים החשובים של 2014.

  • הצלחה, לא מצליחנות

    ״הדבר החשוב כיום הוא כשלון, היסוס, הישמטות ואי-הסתדרות במערכות הגדולות. חשובים האקספרימנטים של אוצרים שהתערוכות שלהם לא מביאות קהל מתרגש ומשתאה, אלא כאלה שעונות על מצוקה של קהילה שמוכנה לדון בתנאי הפעולה הסוציו-תרבותיים שלה באופן כן וביקורתי״. דברים שנאמרו בכנס ״אמנות ישראלית – כיצד ממנפים הצלחה?״ בבית לאמנות ישראלית.

  • התחביר לצרכן

    התערוכה ״טובין״ עוסקת בצריכה ובכלכלת חוב. חפצי האמנות המוצגים בה מתפקדים כבעלי הבית, ואילו היוצרים כדיירים המבקשים להבין כיצד מתגוררים יחד ומנהלים משק בית משותף.

  • שחקנית מחייכת ואופס – אפה מתקלף

    תערוכתו של יורם קופרמינץ "אוקטובר" מתמודדת עם טראומת המלחמה באמצעות סרקזם חד עין, הניחן ביכולת לזהות נקודות תורפה בדימויי שלמות והבטחה ולהפוך אותן ללב העניין.

  • בסדר

    "יותר מעקבות מוות, שהישראליות ממילא מלאה בהן, יש בתצלומיו של יורם קופרמינץ עקבות של פאניקה פרטית, תחושת החיים כשחיטה מתמשכת, המציגה עצמה כעולצת, בשריות מדממת, המיוצגת בפרוטזות, צרחות כאב בתדר כה גבוה, שהוא בעצם דממת המרחק מן האנושות הנינוחה".

  • מדוע ירידי אמנות עושים לאמנות שירות דוב?

    "יריד 'צבע טרי' אמנם מביא עימו תועלת מסיימת לאמנות, אולם בטווח הרחוק הוא גורם לכך ששדה האמנות הוא זה הפועל בתוך שוק האמנות במקום שהשוק יפעל בתוך השדה". תשובה לשגיא רפאל.

  • כיצד ירידי אמנות מועילים לאמנות?

    "ההתייחסות הדיכוטומית שלפיה הצלחה מסחרית מביאה עימה אמנות רדודה וקלה לעיכול, בעוד שיצירה אינטלקטואלית לעולם תיפקד מהזירה המסחרית-ירידית – אינה עומדת במבחן המציאות". תשובה לגליה יהב וליונתן אמיר.

המלצות מרחבי הרשת