אירנה גורדון

  • להקשיב לגוף מקשיב לעולם

    לא תמצאו באמנות של רביב ייצוגים של פציעה, החלמה, טראומה, מלחמה. החוויה ההיא אינה נראית, ובוודאי אינה ליטראלית, מימטית, נרטיבית. היא בוקעת מבעד לבחירה של רביב להצטמצם לכדי פרוצדורות ואובייקטים פוסט-מינימליסטיים במהותם". גלעד מלצר על "חדר בריחה", תערוכתו של עמי רביב בסדנאות האמנים בירושלים

  • כל דבר שהיה שלנו

    ״פעולות האריגה, התפירה, התלייה, כמו הטקסטילים עצמם, לוכדות את הטקסט הלא כתוב והלא נאמר, את הזיכרון, את הגוף האנושי, כְּאֵביו והתרפקויותיו״. אירנה גורדון בקטלוג עבודתה של דבורה מורג.

  • על דרך השלילה

    בהיסטוריוגרפיה של האמנות הישראלית נעשו ניסיונות רבים לבחון את האמנות הנוצרת במרחב המקומי מתוך פרספקטיבות "יהודיות". אלא שעולם היהדות הוא מרחב עצום, והוא כולל בתוכו לעיתים קרובות השקפות עולם והיפוכן.

  • קוסטא דחיותא

    פרויקט "סטודיו משלך" מהווה ביטוי לאקטיביזם פמיניסטי החותר לשדה אמנות פתוח, בין-תרבותי ושוויוני יותר.

  • "והשמיים האדימו וכהו"

    "כולך אדומה, וכל-כך לבנה" – מיצב של אתי אסתר נאור המוצג בגלריה פלורנטין 45 – יוצר תחושה עזה של הפקעת פרטיות בסצנה בה מעורב דמו של אדם שאנו נחשפים לפתע אל "פנימיותו" באמצעות נוזלי הגוף הסמויים שלו.

  • לסגת עד לדבר עצמו

    הדר גד מביטה במהותם של הדברים מולה. ציוריה הריאליסטים הם תקריבים דקדקניים של פריטים ומראות המרכיבים את חיינו בשתיקתם ונושאים את עקבותינו בתוכם. הציורים דוברים את הרבים מתוך קולו של היחיד, קולה של האמנית, קול פרטי ושקט שעולה ומתהווה בעקבות המבט. בתנועה אטית עובר מבטה מפרט אל פרט: מסלע לעלה, מצינור נשכח לשורש עץ עתיק-יומין, […]

  • על האוביקט – מתוך שיחות עם אתי אברג'ל

    מיצביה של אתי אברג'ל  עברו שינוי קריטי ביחס לאובייקטים שהם מכילים: המיצבים מסוף שנות התשעים ומתחילת שנות האלפיים תחמו מרחב ארכיטקטוני, שהיה מבוסס על הפרדות וחלוקות באמצעות מחיצות וסבכות שנבנו מקרטונים ומבדים, אך למרות ארעיותו יצר שלמות חומרית אחת. אולם בשנים האחרונות, בעיקר מאז המיצב "מובלעת, סדנתו של בונה הקונכיות", נראה שלתוך המרחב הזה נוספים […]