פריחת מוחות 20 – אבי פיטשון, לונדון

גיל: 42 מצב משפחתי: אין גדל והתחנך ב: תל-אביב ורעננה השכלה: קמרה אובסקורה, מחלקה לקולנוע 89-92, הסמינר לתרבות וביקורת 95-6 גלריה: ביקרתי בכמה. תחומי עיסוק/עניין: אמנות כשדה גמיש המאפשר פעילות באזור האוטונומי יחסית שבין הפואטי לאקדמי, תוך התפרשות בין-תחומית. הבין-תחומיות איננה לשם עצמה אלא הכרחית כדי לעסוק בשאלות גדולות ומקיפות. העיוורון לתמונה הגדולה שנוצר כתוצאה […]

גיל: 42
מצב משפחתי: אין
גדל והתחנך ב: תל-אביב ורעננה
השכלה: קמרה אובסקורה, מחלקה לקולנוע 89-92, הסמינר לתרבות וביקורת 95-6
גלריה: ביקרתי בכמה.

אבי פיטשון

אבי פיטשון. צילום: ג'ט


תחומי עיסוק/עניין:
אמנות כשדה גמיש המאפשר פעילות באזור האוטונומי יחסית שבין הפואטי לאקדמי, תוך התפרשות בין-תחומית. הבין-תחומיות איננה לשם עצמה אלא הכרחית כדי לעסוק בשאלות גדולות ומקיפות. העיוורון לתמונה הגדולה שנוצר כתוצאה ממומחיות הכרחי ונחוץ להשגת מטרות נקודתיות, ומה שמשלים את התמונה זה אוטודידקטים בלתי-מחויבים וחסרי סבלנות שכמותי שמאמצים ידע של מומחים ממקורות שונים להרכבת הצעות מעניינות, כאמור בתחום השיח האמנותי, תחום המאפשר לעסוק בתמונה הגדולה תוך הסבת נזק מינימאלי לציבור. כמה נושאים שמעניין אותי לעסוק בהם בקונטקסט הנ"ל: החשיבות של ההיענות לנוכחות התמידית והמזמינה של המיתוס, האינטגרציה בין ביקורתיות/חתרנות לקשב והיקסמות שמתאפשרת דרך הפריזמה המיתית, והמובן בו מערכת יחסים עם המיתוס חורגת ממונחי זמן ליניארי; מחיקת הפערים בין עתיקות/מסורת והתקוממות/אוטופיה; הפגשת הקווים המקבילים של שאיפת הימין לשייכות ובטחון ושאיפת השמאל לחופש ושוויון; עליונות הצורה על תוכן ועליונות החוויה האסתטית המונומנטאלית באשר היא מאז ולתמיד על הרגע הפאשיסטי; תפקיד התודעה בשמירת האיזון הפיזיקאלי-קוסמי בין סדר ואנתרופיה; ההמשכיות האינטואיטיבית, במסגרות של תת-תרבות ותרבות-נגד ישראליים, של הבוהמה האוונגארדית היהודית שפעלה טרם ובין מלחמות העולם, והחשיבות של המעבר מאינטואיציה למודעות בכדי למצוא קונסטלציה חדשה לקיום היהודי בישראל ומחוצה לה; נאצים.

אמן/ית שאתה מעריך במיוחד:
ז'אן פייר ז'נה ומארק קארו, דיויד לינץ', טרנס מאליק, לארס פון טרייר (אבל בעיקר בזכות אנטיקרייסט), מ. נייט שיימלאן, טרי גיליאם, ג'ון לאנדיס, אוון רייטמן, ג'ון יוז, אלברט שפר, לני ריפנשטל, גבריאל דנונציו, אומברטו בוצ'יוני, וינדהאם לואיס, קזימיר מאלביץ', מאן ריי, ג'ון וויליאם ווטרהאוס, ג'ון סינגר סרג'נט, דומיניק סקוטצקי, פרנק פראזטה, יעקב רכטר, יצחק דנציגר, אפרים קישון, ג'אנט קרדיף וג'ורג' מילר, אמילי מקמאן, מרקוס קואטס, קרן ציטר, סיגלית לנדאו, תמי בן-תור, ענת בן-דוד, יואב בן-דוד, פיל וגליה קולקטיב, ליטל לב כהן, קרן רוסו, תנועה ציבורית, לאיבאך, אירווין.

דימויים מתערוכה בגלריה D&A (יחד עם רן סלוין ואהד פישוף)

דימוי מתערוכה בגלריה D&A (יחד עם רן סלוין ואהד פישוף)

ספר בקצרה על האמנות שלך:
העשייה מוגדרת רעיונית פר פרויקט, ואחד הפרמטרים עליהם אני מחליט הוא מה המדיום האמנותי עצמו. רוב הפעמים בהן הצגתי היה מדובר בצילום סטילס, אם כי לא תמיד במובן המהוקצע והמקובל. הצגתי צילומים ביתיים, בלואו-אפים של צילומים ממצלמת פוקט מהאייטיז, צילום אובייקטים ועוד. חוץ מצילום עסקתי בזירוקס ארט, וידאו, פרפורמנס, מוסיקה, תקלוט. מעבר לכך אני כותב ואוצר.

למה לונדון?
לונדון תמיד הייתה יעד מפונטז בגלל המוסיקה, תת-התרבויות, סדרות הטלביזיה והנוף האפור-ירוק שמישראל ההבילה נראה מלכותי ומשרה שלווה. גם עשר שנים אחרי שעברתי לכאן, אני עדיין הולך להופעות ומרגיש שמתמלא לי חסך מהנעורים, וכל פעם שאני חוצה את הנהר בדרך מדרום לונדון למרכזה אני אומר לעצמי בלב, 'שיט, אני גר בחו"ל!'. ברלין יפה ומרגשת יותר ברמה היומיומית אבל עדיין מרגישה כמו עיירה ביחס ללונדון. שתי הערים הן חלק מהדי.אנ.איי שלי בצירוף לתל-אביב ולכן לא משנה היכן אני, חלקים ממני נותרים מאחור במקום אחר. אבל שזו תהיה הבעיה הכי גדולה שלי.

איך אתה חווה את הישראליות ו/או היהדות שלך בלונדון?
יש לי אג'נדה מוסדרת בנושא. אני מצדד בפוסט-ציונות שמרחיבה את הישראליות אל מחוץ לגבולות המדינה. 'בריחת המוחות' לא רק שאיננה בעיה, היא חיונית להמשך קיום התרבות בישראל (ועל בסיס זה למשחק המלים של כותרת מדורך יש בעיני תוכן קונקרטי). אני לא אומר זאת ביוהרה אלא מתוך מבט לאחור על כמה ההתרחקות מישראל חידדה, הבהירה, העמיקה, ריבדה והרגיעה את נקודת המבט שלי כישראלי. מכיוון שאני מאמין שמה שעבר עליי מייצג עוד ישראלים גולים, נראה לי לפיכך שהשיח בין היושבים בציון והגולים הוא פורה ומשמעותי. המונח 'יהודי' היה ריק לחלוטין בשבילי לפני שעזבתי את ישראל, שזה גם דרמטי. הייתי צריך לעזוב את סיר הלחץ בו הרגשתי שאני שרוי בדפנסיבה מתמדת כדי לגלות בכלל שיש מסורת יהודית בוהמית דיסידנטית אירופאית שבעצם המשכתי אותה כישראלי בלי לדעת מכך. רק בברלין קראתי למשל על הסצנה של אורי צבי גרינברג בוורשה וברלין בין מלחמות העולם ולא האמנתי כמה זה דומה לאנדרגראונד התל-אביבי. ברמה היומיומית, בשנים בהן חייתי בברלין נדרשתי באופן טבעי הרבה יותר לדבר על ישראליותי ועל יהדותי, וכפי שאתם רואים תמיד שמחתי לעשות זאת. בלונדון זה לא מי יודע מה מעניין מישהו.

דימויים מתערוכה בגלריה D&A (יחד עם רן סלוין ואהד פישוף)

דימוי מתערוכה בגלריה D&A (יחד עם רן סלוין ואהד פישוף)

אתה מתגעגע לישראל?
לדברים מסוימים מאד, לדברים אחרים ממש לא. כמו כל גולה

.

האם אתה חושב לחזור בעתיד לישראל?
יותר מעשי נראה לי להיות על המסלול בין לבין באופן תכוף יותר ממה שעכשיו, ואני תמיד נהנה לאצור או להציג או לעשות כל פרויקט בישראל. אני לא יודע מה עובר בראש לאנשים שחוזרים אחרי הרבה שנים, הלוואי שיכולתי לראות תסריט שמשלב עיסוק יציב ומספק בארץ יחד עם נורמליזציה פוליטית.

האם כדי לקבל הכרה בישראל צריך בהכרח לעבוד מחוץ לישראל, או לפחות ללמוד בחו"ל?
לא נראה לי שיש דפוס כזה, זה יותר כל מקרה לגופו. אין ספק אבל שהעבודה בחו"ל ממקצעת, מרחיבה אופקים, ולכן חלק מההצלחה של מי שחוזר קשורה לא רק או דווקא להילה של חו"ל אלא באופן קונקרטי לכך שהוא/היא פשוט השתפר/ה פלאים.

באיזו מידה אתה מרגיש שהלימודים והחיים בלונדון תרמו להתפתחותך המקצועית?
אין מה להשוות את מה שיכולתי או חשבתי שאני יכול להשיג ולעשות לפני שעזבתי ואחרי.

ספר בקצרה על אחד הפרוייקטים שלך:
האוצרות של 'העין של המדינה' של קבוצת אירווין הסלובנית במרכז לאמנות דיגיטלית בחולון בחורף האחרון הייתה הגשמת חלום. מה שהם עושים מדבר אליי אסתטית ורעיונית, והרגשתי התעלות של ממש לראות ציורים שפעם לא האמנתי שאזכה לראות במו עיני נתלים על הקירות במסגרת משהו שאני בעצמי מעורב בו. הטקס-פרפורמנס שעשינו בפתיחה בשיתוף האמנים, קבוצת תנועה ציבורית שביימו וביצעו, וצופי חולון, היה אורגזמטי לחלוטין גם ברמה החווייתית וגם בדרך בו תמצת, הדגים והמחיש את מה שהיה לי חשוב להעביר: שהמונומנטאליות הטקסית הלאומית היא חוויה מרוממת שנשללה מאיתנו בעקבות אכילת פרי עץ-הדעת של הפשעים, המשגים, הטרגדיות ואי-הצדק הכרוכים במיתוס לאומי באשר הוא, ושניתן, בקונטקסט אמנותי, לחטוף את החוויה הזו לסיטואציה חדשה שמאפשרת לנו ליהנות ממנה בלי להיות משת"פים, וחשוב אף יותר, תוך היזכרות במה איבדנו, על מה וויתרנו, מה שבר את ליבנו, ועצם העובדה שלא נולדנו עם לב שבור: הוא היה שלם ומאוחה פעם.

כשעמדתי דום, חום הלפידים על פניי, מול כתובות האש של מגן-דוד וסמל מדינת אנ.אס.קיי הפיקטיבית (הוקמה ב-1992 כ"מדינה בזמן" ולא במרחב, עם דגל, המנון ופספורטים) שאירווין הם חלק ממנה, כשהמנוני שתי המדינות מתנגנים, כשזה של המדינה הממשית מעניק תוקף לזה הפיקטיבי ולהיפך, הרגשתי משהו עמוק ומרטיט יותר ממה שמרגיש אוצר המחליף סמול טוק להגני כשכוס יין בידו. גם ההופעות החיות המשיכו את הקונספט: הזדהות היתר האירונית-אמביוולנטית עם שירה בציבור (באדיבות מאיה דוניץ), לצד מוזיקה תעשייתית מופשטת וקשה (באדיבות קרויצר). אני מקווה מאד להביא לארץ את לאיבאך, ההרכב המוסיקלי שהקים יחד עם אירווין את אנ.אס.קיי, ושהיום לצד הופעות חיות מציג תערוכות משלו.

דימוי מתערוכה בגלריה המקוונת 1024

דימוי מתערוכה בגלריה המקוונת 1024

מה תוכניותיך לעתיד הקרוב?
זה עתה שבתי מהקונגרס הראשון של אזרחי מדינת אנאסקיי בברלין בו השתתפתי כציר. אפשר לראות את מסמך העקרונות שייצרנו כאן. ייצרנו גם מסמך פרוייקטים עתידיים והעבודה תמשיך לקראת מימושם. בכוונתי לקדם את הצעתי להקמת המכון לחקר הזמן ע"ש ניקולה טסלה.
כרגע בשלבי עריכה מוקדמים של ספרי הראשון, 'ג'וני הרקוב ומלכת הצמרמורת – תרבות-נגד בבריחה מהישראליות' שייצא בהוצאת רסלינג, ויעסוק באנדרגראונד התרבותי, פוליטי, אמנותי ומוסיקלי בישראל של שנות השמונים והתשעים מנקודת מבטי כעד וכמשתתף.

1 תגובות על “פריחת מוחות 20 – אבי פיטשון, לונדון”

    קדימה פיטשון, תראה להם

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.