החיים שאחרי תערוכות הגמר בליווי יין זול

היום נפתחת בגאון תערוכת בוגרי בצלאל, וזו ההזדמנות להציג את משנתי השנתית בנושא. ולמה דווקא עכשיו ודווקא בבצלאל (שהרי יגידו כנגדי שסיימתי את המדרשה)? כי "אמנות לומדים בירושלים", הוכרז בקמפיין ענק השנה, שלא לדבר על קמפיין ה"בואו לתפוס מקום". וחוץ מזה שבצלאל הוא באמת בית ספר ענק "ולומדים בו מעל ל-1500 תלמידים", אם כי מחלקת […]

היום נפתחת בגאון תערוכת בוגרי בצלאל, וזו ההזדמנות להציג את משנתי השנתית בנושא. ולמה דווקא עכשיו ודווקא בבצלאל (שהרי יגידו כנגדי שסיימתי את המדרשה)? כי "אמנות לומדים בירושלים", הוכרז בקמפיין ענק השנה, שלא לדבר על קמפיין ה"בואו לתפוס מקום". וחוץ מזה שבצלאל הוא באמת בית ספר ענק "ולומדים בו מעל ל-1500 תלמידים", אם כי מחלקת האמנות יחסית קטנה, וגם יש הפרדה בין אמנות פלסטית, צילום וניו-מדיה. אז כענק הממסד, נמצא בית הספר ראוי ביותר למשנה:

יש תמימות מאוד גדולה בכל רומנטיקת האמנות. לבוא וליצור מהבפנים, לתת את הנשמה ואת הלב ולהצליח בזכות עבודה קשה. כל סטודנט מגיע מרקע שונה, מה שנראה כמבטיח ערב רב של סגנונות. אחרי אינספור תרגילים ורישומי מודל, מגיעים אל הדבר האמיתי. "יצירת האמנות האישית". ואז מגיע רגע האמת: הביקורת! אוסף מרצים בכירים עוברים מקיר לקיר, מהרהרים בקול רם, לעיתים מהללים או מנגחים את הסטודנט הרך שעלול לפתח עוד פיל, להשבר, לבוז, להתרגש או סתם להתעלם. החוויה בכל מקרה אינה פשוטה ולאט לאט השיח מחלחל והאותנטיות היצירתית הראשונה, הגשמית, מתמקצעת. הסטודנט המצטיין יקשיב ויבין את הלך הרוח האמנותי. של מוריו הכוונה. הוא עלול אפילו להפוך לכוכב. אוסיף שיש כאלה שכבר מגיעים כוכבים, בעיקר אלה שלמדו בבתי ספר כמו תלמה ילין והמורים כבר מכירים אותם. הסטודנט שאינו מקבל יחס כוכבי עלול להגיב באחת משלוש הדרכים הבאות: לנסות ליישם את הכלים ולהפוך לכוכב בעצמו, להיות מרדן בתוך הממסד, או להבליג ולהמשיך בשלך.

לרוב עניין הכוכבות מסתיים במפך נפש של זעקות בין הסטודנטים לבין עצמם. ולעיתים רחוקות יש מי שעושה משהו בנידון. למשל מכתב קשה שנשלח אתמול לעדי שטרן, ראש המחלקה לתקשורת חזותית, ולתפוצת סטודנטים רחבה. אמנם הרקע שם שונה, אך סוף סוף נשאלה השאלה בריש גלי "קומץ סטודנטים קיבל זכויות יתר. מדוע"? שמעתי גם על תצוגה עצמאית במרתף. באמנות זה הרבה יותר מורכב, כי עולם העיצוב ענק, ועולם האמנות קטנטן. אז כן, זה יותר מפחיד. לכן מכתבו החריף של גבי בן משה מלפני שנתיים הוא כה נדיר.

אבל כל אלה לא משנים בכלל, כי ברגע שאתה בחוץ הכל משתנה. אחרי 4 שנות לימודי אמנות (עם תואר שיפוצניק קירות), מבינים שבעצם היו צריכים להיות 4 שנות לימודי מנהל עסקים, יחסים בינלאומיים וכלכלה. מיעוט הכוכבים זוכה לתמיכה מיידית עם סיום לימודיו. כל השאר נשארים עם סימן שאלה ענק של "מה עכשיו"? כוכבים או לא, מי שישרוד זה מי שיתחיל לעבוד.

אמנות היא גם סימון טריטוריה. יהושע נוישטיין בגלריה זומר

אמנות היא גם סימון טריטוריה. יהושע נוישטיין בגלריה זומר

היום, יום חמישי ה-15.7.2010, ד' באב תש"ע. ערב פתיחות קייצי. והשבוע: שואה, זיכרון והומאג'.

קודם כל לגבי הפינה ברדיו תדר – אני אשוב ואסביר. רדיו תדר הוא פרויקט רדיו עצמאי שמשודר דרך הרשת. משמע – עליכם להכנס ללינק הבא ולענייננו בין 18-19, כדי לשמוע את 'רגע לפני' עם איתי מאוטנר (ונטלי סמית, שעורכת את התוכן). שם אני אתארח, עם יין זול, וגם רועי צ'יקי ארד, שידבר על פעולת גרילת תרבות בתגובה לאי העלאת שכר המינימום ועל ספרו החדש.

לגבי פתיחת תערוכות הגמר – זה כמו פתיחה, רק הארד קור, מליון אנשים, ולרוב מומלץ בעיקר אם אתם מכירים בוגר טרי ורוצים לפרגן, או שאתם פשוט מלמדים במוסד ואין לכם ברירה.

הפתיחה המרכזית תהיה כאמור בבנין בצלאל, ומי שכבר נמצא בירושלים, יכול לקפוץ גם למוסררה, ואז לחזור למסיבה בבצלאל.

מי שנשאר במרכז, יכול לקפוץ לפתיחת תערוכת הגמר בשנקר, אם כי אלה יהפכו רלוונטיים מבחינתנו רק בעוד שנתיים עם פתיחת תערוכת הגמר של מחזור האמנים הראשון. אפשר לדדות למנשר שברחוב דוד חכמי, ומיטיבי לכת יסעו לספיר שבדרום למטרות דומות.

למי שלא רוצה ללכת לפתיחת תערוכת גמר, אל דאגה:

בויאן עושה ואן גוך

בויאן עושה ואן גוך

גלריה זומר שלא פוחדת משום תחרות פותחת שתי תערוכות ססגוניות: בחלל המרכזי תערוכה שעושה כבוד לתולדות האמנות, ועוסקת באחד הנושאים שלעולם יהיו רלוונטיים: 'דיוקנאות'. בין האמנים תמצאו שם את בויאן, יעל ברתנא, אופיר דור, מיכל הלפמן, וולפגנג טילמנס,  מיקה רוטנברג , קריסטוף רוקהברלה, אוגו רונדנונה, אפרת שווילי ונטעלי שלוסר. בחדר הפרויקטים תמר מרגלית, שהתחילה לעבוד בגלריה לפני כחצי שנה, וזאת התערוכה הראשונה אותה היא אוצרת במסגרת תפקידה, פותחת את 'לסגור מרפסת'. אנחנו כאן בתל אביב, העיר הלבנה, בה מרפסות הבאוהאוס השיקיות נסגרו עם תריסי פלסטיק שהיום ממלאים את העיר בצהבהבותם והתפרקותם. התערוכה עוסקת בטריטוריה, או בצורך להגדיר טריטוריה אישית, להגדיר באופן כללי, ולפעמים אפילו להשתלט. האמנים המשתתפים: גסטון צבי איצקוביץ, רותם בלוה, ראפת חטאב, רועי וספי-ינאי, יהושע נוישטיין ונירה פרג. אין ספק ששום דבר לא יוכל לפתיחה שכזו. פייסבוק.

הרשם הכי פרובוקטור, וירטואוז, עדין, חכם וילדותי הוא כמובן יואב אפרתי האהוב. הערב הוא משיק ספר רישומים חדש בקפה נחמה וחצי. פייסבוק.

במוזיאון תל אביב נפתחת תערוכה די רטרוספקטיבית לצייר ידיד רובין, תחת הכותרת השנונה 'צבע חרוש'.

מיכאל קסוס-גדליוביץ פותח את הסטודיו למכירת עבודותיו. פייסבוק.

שישי

בג'ולי אמ נפתחות שתי תערוכות יחיד לאמנים הצעירים מיכל רובנס ותום תומר גולדברג. רובנס בתערוכה 'מחר מסתיימים הימים היפים' ממשיכה לעסוק בזכרון השואה שירשה מסבה, בציורים מתוקים-אפלים המתארים זכרון מאירופה שבה לא גדלה, תשוקות ופחדים. לצדה יציג גולדברג את התערוכה 'Sunburns / Sonburns' (בתרגום חופשי: כוויות שמש/כוויות ילד). חברו עידו מרקוס כותב: "גולדברג יוצר מתוך דחיפות ושליחות נסתרת וכך גם עבודותיו – גדושות, מלוכלכות אך עדיין מלאות אור, רוך וזוהר פנימי" ואני מוסיפה שמשם התערוכה עולים גם רגשות ביוגרפים חבויים. פייסבוק.

במשכנות שאננים הירושלמית אירנה גורדון אוצרת את 'לראות מחשבות'. אלחנדרה אוקרט, מירי אור, ג'ודי אורסתיו יראו לכם את מהות הקיום.

מיכל רובנס נזכרת בגלותי

מיכל רובנס נזכרת בגלותי

שבת

בבית האמנים בירושלים עידו סולימן פותח את התערוכה 'פיצוחים בברלין'. תמי ברנשטיין כתבה מהמם: "1985. אני מול מחשב הפי.סי הישן שלי. מעלה על דיסקט הפלופי משחק בשם "הטירה הנאצית" ומול עיני נפתח מסע נקמה. בפיקסלים ירוקים אני עוברת בין החדרים השונים בבונקר של היטלר. מטרת המשחק – להרוג את הצורר. בדרך אל המטרה אני משיגה רובה ומרססת בפיסטול שלי כל נאצי שעיני מספיקה לצוד. אני בת 10. מצד אחד שוטף אותי אדרנלין שלא הכרתי, אני מפחדת להיתפס כאילו חיי תלויים בזה, אך יצר הנקמה מוביל אותי הלאה. על כתפיי הקטנות נחים סבא שנרצח באושוויץ ועוד 6 מיליון והם כולם רוצים שאגיע לסוף המשחק ואתקע לצורר כדור בראש, שאראה לו מה זה. מן הצד השני – אני חשה אשמה ובושה, אני מבינה בחושיי המתחדדים כי משהו אסור מתרחש על המסך שלי. התחושה מענגת ומרתיעה בו זמנית. עידו סולימן נע בעבודותיו על אותו ציר מסוכן, מרגש ומעורר אשמה. בעזרת סדרת כרזות לסרטים פיקטיביים הוא קורא תיגר על זיכרוננו הקולקטיבי שנוסח בקפידה. עידו מפרק ומרכיב את הדימויים האסורים שנצרבו בתודעתנו. כך, תרבות הסטאלגים, סנאף, ופטישיזים מתערבבים עם סרטי הבורקס, מעוז הישראליות האחרת, ומניעים את הבטן הרכה של הצופה". פייסבוק.

מוצ"ש

לפני כחצי שנה נפתחה בגלריה קישון תערוכתו של מיכאל גרובמן 'יומנו של איש בארץ האנטיפודים'. לא עבר זמן מה ובמוצ"ש נפתחת התערוכה 'גרובמן' של הקבוצה 'קולקטיב' אשר פשוט מחקה את ציוריו של גרובמן, כמחווה, ובצבעים זרחניים. יש לציין כי גרובמן אינו המיינסטרים המקובל של האמנות הישראלית העכשווית, כפי שניתן לקרוא בראיון ישן עם דנה גילרמן. בעצם יש כאן כבוד לאמן ותיק על ידי דור צעיר, מפרגן, שמראה שאפשר גם אחרת. אוצרת : רופינה ולסקי. ראו גם ראיון בוגני בטיים אאוט האחרון, עמ' 90. פייסבוק.

אם תהיתם ככה נראה קבר רבי נחמן אומן. עמרי שפירא ב-D&A

אם תהיתם ככה נראה קבר רבי נחמן מאומן. עמרי שפירא ב-D&A

ילדות וביוגרפיה הן מניעי אמנים לא מבוטלים. כך כשאתה בן של היסטוריונית של היהדות, אתה נוסע לאוקראינה לחקור את האסתטיקה של אוקראינה היהודית. 'סָפִיחַ' היא שם תערוכתו של עמרי שפירא שנפתחת בגלרית הצילום D&A, ושם תוכלו למצוא שורשים יהודיים בצילום עכשווי. פייסבוק.

תערוכת גמר במתכונת שונה היא של בית הספר 'התחנה' לציור ריאליסטי שנפתחת בחנינא. פייסבוק.

חלל התצוגה הירושלמי 'יפו 23' משיק את '#2 : אחרי הקולנוע', אחרי '#1' שם החלל נבחן על ידי עבודות סאונד, עכשיו הגיע תורו של הקולנוע. "'אחרי הקולנוע' תיפתח בימים שאחרי פסטיבל הקולנוע בירושלים, ועוסקת בשינויים שעוברים על החומר הקולנועי כאשר הוא מתורגם למדיה אחרות". קולנוע נסיוני? וידאו ארט? בכל מקרה, לתערוכה יהיו שני מחזורים: בראשון, תערוכה קבוצתית שעוקבת אחרי הקולנוע כחומר, השראה ומכניזם. ובשני: תהליך ההקמה, וההכנה לצילום סרט בחלל, בליווי סדנה מאת האמנית מאיה ז"ק. בין משתתפי התערוכה תמצאו את אילת בן דור, דגלאס גורדון, מאיה ז"ק ומיה ענבר. פייסבוק.

דברים נוספים

הצלמת יערה אורן השתתפה בתערוכה ובהשקת הספר 'רה-ג'נריישן – דור הצלמים החדש' בשוויץ, ושתינו ישבנו לספר לכם מה היה שם+תמונות+עצות יעילות, לשימושכם והנאתכם.

גיא ברילר ורונן אידלמן יצאו למסע 'תשעה ימים באב' בקרוואן-סטודיו נייד. בכוונתם להפיץ אהבה במקום שנאה, בדרך של אמנים: הם מצלמים את המסע, ואתם מוזמנים לבקר באתר ולעקוב.

אתם מוזמנים להציע רעיונות לפרויקט שת"פ בין גלריה P8 הממשית ו1024 הוירטואלית, בסימן הדיאלוג שבין המרחב הפיזי לזה המקוון. קול קורא.

עוד לא נפתחה התערוכה 'איווט' בגלריה של המדרשה, וכבר יש תגובה של דובר השר שעוד תצוטט לרוב: "התערוכה מעידה אך ורק על האוצרת ועל המציגים. כפי שאמנות תישאר אמנות גם אם היא תוצג במזבלה, כך זבל נשאר זבל גם אם הוא מוצג בגלריה". דנה גילרמן בכלכליסט.

אמיר בוגן על יריד אמנות בלבנון, וגם "אין פה תעמולה אלא חקירה של סמלים" – על מיקי מאוס כאישה ערומה על רקע צלב קרס. האוצרים ניצלו ממאסר.

אביטל בורג על אמנים שסוף סוף משתמשים באייפונים ליצירת אמנות, וגם על חיים דעואל לוסקי.

אלי ערמון אזולאי ביקרה בסטודיו של סשה פרבר.

חגית פלג רותם לקראת בואו של דיויד לה שאפל למוזיאון תל אביב בשבוע הבא.

גליה יהב על קנקנה של התערוכה 'בונים מקום'. טיים אאוט עמ' 88.

דניאל זילברברג עם אוצרת הצילום מרתה גילי לרגל ביקורה בארץ הקודש.

יונתן אמיר יורד על בזק בהקשר לתערוכה 'רגעים של בית'.

דר' קציעה עלון על התערוכה '2000 רגל' של איילת כרמי.

ולסיום: מאיה רייק, מורה להיסטוריה בישראל, הורתה לי לשוב ולקרוא את נאום נלסון מנדלה, לרגל יום מנדלה. ברוח תערוכות הגמר, אני מקפייסטת אותו גם לכם.

הפחד העמוק ביותר שלנו, אינו הפחד מחוסר יכולת.
הפחד העמוק ביותר שלנו הוא הידיעה שעוצמתנו אינה ניתנת למדידה.
האור ולא הצד האפל שבנו הוא שמעורר בנו חרדות.
כל אחד שואל את עצמו – מי אני שאוכל להרשות לעצמי להיות כל כך מקסים, מוכשר, מבריק ומאושר?
למעשה מי אתה שתרשה לעצמך לא להיות כזה?
אנו ילדים של אלוהים.
כשאנו בוחרים לשחק את המשחק הקטן, אנו לא משרתים את העולם.
אין שום דבר נאור או מואר בצמצום האישיות שלנו, רק כדי שאחרים ירגישו נוח בחברתנו.
הוא לא גלום רק בחלק מאיתנו, נולדנו כדי לממש את הקסם האלוהי הגלום בנו.
כל אחד מאיתנו נושא את הקסם הזה בתוכו.
כאשר אנו מרשים לאור הפנימי שבנו לזרוח, בלתי מודע אנו מאפשרים לאחרים לעשות אותו דבר.
כאשר אנו משוחררים מהפחדים שלנו, נוחכותינו תשחרר אחרים מפחדם.
נלסון מנדלה.

שבוע וטוב ואל תשכחו לעשות לי כאן לייק לפרגן ושאדע שקראתם.

הדס

האוצרת הצעירה והיפה תמר מרגלית

האוצרת הצעירה והיפה תמר מרגלית, בואו לפרגן לה הערב בזומר

10 תגובות על החיים שאחרי תערוכות הגמר בליווי יין זול

    סופ כל סופ קצת פילפל בסלט!!!!כתוב יפה ,לטעמי,ולא מקוא פנים… לאהחטיא את תאור התמונה האומנותית בארץ,ואפילו חוש הומור וציניות…מוסיף!!
    חיזרו באותה פורמה
    אמנון ברזילי
    למד באבני, 1976

    תודה לך נפלאה שכמוך, מתה מתה עלייך.

    חבל שלא ציינתם את תערוכת הגמר המפוארת של בוגרי המחלקה לאמנות במכון אבני… ממש חגיגה לאוהבי אמנות…

    וכולכם מוזמנים גם לתערוכת הגמר המפוארת לא פחות של בוגרי המכון לאמנויות בתל חי- עד ה- 22/7, אמנם רחוק מהמרכז אבל שווה את הנסיעה!
    (ואפשר גם על הדרך למצוא פינת נחל פסטורלית 🙂

    וגם בצפון בכפר קטן שנקרא חיפה תהייה תערוכה ששווה מאוד לבקר

    מכללת ויצ"ו האנדרדוג הארצי

    ומה דעתך על "מעדביקה" בעברית צחה ? במקום ההוא, את יודעת.

    קראתי השבוע 7 טקסטים שונים שעוסקים בין השאר בחטא הפדגוגי, האידיאולוגי,הכלכלי והנפשי הכרוך בתערוכות בוגרי בתי ספר לאמנות.טענות רציניות, מוכרות וחבוטות ולמרות זאת תמיד מעוררות מחשבה. הקרקע בשלה לטקסט שיעלה את סוגיית ה-עובד תחזוקה ערבי (אחד על כל עשרה סטודנטים יהודים-נכתשים-ממושטרים-ניקטלים- מוציאי כספים-רועדים-מתאכזבים בממוצע)שהתערוכות הן עבורו תערוכת גמר הגב,גמר משכורת עובד קבלן, גמר החיכוך הליברלי עם עוד מחזור של פרחי אמנות הומניסטים וגמר ההתעמתות עם קירות הגבס והתפנות לחזור לחשוב על החומה.בברכת הפוסל במומו פוסל ובהצלחה לכולם

    אם אתה באמת דורון רבינא, אתה מנהל את המדרשה, תלחם עבור זכויות הפועלים הערביים בה. ומתי אתה עשית עבודה פוליטית על החומה? א על הכיבוש? הכי הרבה גברים ערומים מנקים מכונית משטרה.

    בהצלחה לכל הבוגרים בפרויקטים ובדרככם האמנותית – ראו הצלחה והנאה בדרך בה בחרתם !

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.