גיל: 32.
מצב משפחתי: בזוגיות ואמא של ארי ניסן (בן שנה!).
איפה גדלת: תל אביב.
השכלה: תואר ראשון בריטבלט אקדמי באמסטרדם, ותואר שני בהאנטר קולג׳ בניו יורק.
כמה שנים כבר בחו”ל: שמונה, און אנד אוף.
תחומי עיסוק/מחקר: אמנית רב תחומית שעוסקת בווידאו, פרפורמנס והדפס.
אמן/ית שאת מעריכה במיוחד: היטו שטיירל, שמרגשת אותי שוב ושוב.

דניאל אלחסיד, שתי פיסות, סטילס מתוך וידאו, אנימציית סטופ מושן, 2023
ספרי על האמנות שלך: אנימציית סטופ מושן היא ללא ספק לב היצירה שלי: מיצבי וידאו מרובי נקודות מבט שמתמקדים בגוף אנושי, בסביבה אורבנית ובזיכרון. פעמים רבות אני משלבת אובייקטים ופרפורמנס כחלק מהמיצב. פס הקול של העבודות שלי תמיד קהילתי ושיתופי: אני עובדת עם אמני סאונד ועם בני משפחה. הסדרה האחרונה שעבדתי עליה התמקדה בטקסט ביידיש שנכתב עבור נשים במאה ה־17, ומוצגת כעת במוזיאון אמסטרדם, עד יוני.
העבודות שלי מבוססות מחקר, תמיד יש טקסט שמסתתר מאחוריהן, אבל במפגש ראשון הן קודם כל חושיות, רגשיות, גופניות. אני רוצה שהן ידברו ללב לפני שהן מפנות לדיון אינטלקטואלי.
על מה את עובדת עכשיו? מאז שהפכתי לאמא אני חושבת הרבה על הגוף, מבפנים ומבחוץ. אני עובדת עכשיו על סדרת עבודות אנימציה שעוסקות בקול: במתן שפה, חוויה שמחוברת להורות, וגם באובדן השפה, חוויה שמושרשת בהגירה. אני חושבת על שפה דרך הגוף והאופן שבו הקול מופק.
איך את מתפרנסת או ממה את חיה? מלמדת אמנות, כותבת ועורכת טקסטים, מעבירה סיורי גלריות, מייצרת פרויקטים למוסדות ומוזיאונים והיד עוד נטויה.
למה את גרה איפה שאת גרה? הגעתי לניו יורק בחילופי סטודנטים כשחייתי באמסטרדם, והתאהבתי בהיסטוריה ובמגוון התרבותי. התאהבתי גם באמת: פגשתי פה את בן הזוג שלי, ואחרי כמה שנים על הקו בין הולנד לארה״ב וגם ישראל, החלטנו לחיות כאן ולנסות לקרוא למקום הזה בית.

דניאל אלחסיד, צאו וראו בנות (Go Forth O Daughters), 2024, מראה הצבה, אנימציית סטופ מושן, 5 ערוצים, מוזיאון אמסטרדם, צילום: Gert Jan van Rooij
איך את חווה את הישראליות ו/או היהדות שלך שם? להיות יהודייה בניו יורק זו חוויה מיוחדת מאוד מבחינתי. למסורת היהודית יש כאן מגוון ופנים רבות: יהדות פמיניסטית, סוציאליסטית, אנרכיסטית, יו ניים איט. מבר קוקטיילים שמגיש כבד קצוץ וקניידלך, ועד קומה שלמה בספרייה הציבורית שמוקדשת לתרבות יהודית. זו החוויה הבסיסית של עיר שהיא 10% יהודית. כולם פה יודעים מה זה באבקה ושמוז.
מי החברים והחברות שלך שם? כל מיני. הרבה אמנים ואקדמאים, רבים מהם פגשתי בכל מיני תכניות ורזידנסיז, וגם הרבה ישראלים שחיים פה שנים. ישראליות דיאספורית היא ללא ספק תופעה חיה וקיימת. חברים אמנים מהתואר בהאנטר ואמניות שהן גם אמהות, שזה משהו שדורש פה קבוצת תמיכה. כיוון שהכל בניו יורק גדול, יש לי תחושה שכולם מסתדרים בתתי קבוצות וכל אחת יכולה למצוא את המסגרת שמתאימה לה.
האם את חושבת לחזור בעתיד לישראל? לא כרגע.
באיזו מידה את מרגישה שהלימודים והחיים בחו”ל תרמו להתפתחותך המקצועית? מאוד. הייתה לי הזדמנות לחיות בין כמה עולמות אמנות. הולנד שונה מארה״ב וישראל, היא בועה בפני עצמה. הרעיון הזה של חיים בין שפות ותרבויות הוא תמצית היצירה שלי.
מה תכניותייך לעתיד הקרוב? מלמדת אמנות בפרויקט ספריות בניו יורק שהוא גם רזידנסי, ובקרוב מתחילה עוד רזידנסי פה בברוקלין. משתתפת בתערוכה של אמנים מהגרים שמארגנת קרן ניו יורק לאמנות ונפתחת באפריל, ומגדלת את הילד שלנו, ארי.

דניאל אלחסיד, שתי פיסות, 2023, מראה הצבה, אנימציית סטופ מושן, 2 ערוצים, מוזיאון ברוקלין, ניו יורק, צילום: רננה נוימן
ספרי בקצרה על אחד הפרויקטים שלך:
אספר על פרויקט “שתי פיסות” (Two Pieces) שהצגתי גם במוזיאון ברוקלין וגם בגלריה בנווה שכטר. פיתחתי אותו בתוכנית LABA ניו יורק לאמנים שעובדים עם טקסט יהודי. זו אנימצית סטופ מושן בשני מסכים שחוקרת את החוויה האורבנית של העיר באמצעות זרות, גופניות ותשוקה מינית. העבודה שואבת השראה משיר ביידיש, “ידיי” של המשוררת ציליה דראפקין, שהגיעה לניו יורק בתחילת שנות ה־20 של המאה הקודמת.
אני אוהבת את השיר הזה כי הוא מופרע ומלא מעברים ויזואליים חדים שמתאימים מאוד לאנימציה. הידיים שלה מתחלפות מידיים של אישה, ״שתי פיסות שהיא לא מתביישת בהן״ לפי השיר, לנחשים וקוצים ועוד ועוד, עד שהן הופכות לידיים של גבר מיני. היא מאבדת שליטה. הסתובבתי עם השיר הזה בתיק כמה חודשים עד שהבנתי מה אני עושה איתו ולמה הוא חשוב לי. אובדן השליטה על הגוף הוא בסיסי כל כך בנדודים, והיידיש היא שפה שכולה בין ארצות, כולה נדודים. מצאתי את הקול והחוויה שלי בטקסט שנכתב באותו מקום שבו אני חיה, מאה שנה לפני.

דניאל אלחסיד, כינוס הפיות הריקים, 2024, (Communion of Empty Mouths), מראה הצבה, אנימציית סטופ מושן, 4 ערוצים, גלריה הדסון 205, ניו יורק, צילום: Yi Hsuan Lai
מה תכתבי בגלויה הביתה? חיבוקים, געגועים, ושתסתיים המלחמה הארורה הזו עם עסקה.
האם משהו השתנה בך ובחוויית החיים שלך פה בעקבות השבעה באוקטובר? כן. אני אענה בפשטות לשאלה הכי קשה. אני יותר מכונסת, אני לא מעוניינת להיות שגרירה ומסבירה וגם לא להתנצח עם אף אחד. הלב נשבר כל כך הרבה פעמים ומכל כך הרבה כיוונים. העולם ברגע מופרע כל כך, מאז ועד היום.
משהו נוסף שאת רוצה להגיד לנו? תודות!!
לאתר של דניאל אלחסיד לחצו כאן.
אינסטגרם: dani.alha@




הפסל והאמן יצחק (איצ'ה) גולומבק נפטר בשבת, 22 באוגוסט 2026, בתל-אביב, ממחלת הסרטן. גולומבק, שנולד ב-1957 בלודז' שבפולין ועלה לישראל עם משפחתו ב-1965, היה בן 69 במותו. מאז אמצע שנות ה-80 הוא נחשב לאחת הדמויות המרכזיות בפיסול הישראלי. מאחוריו גוף עבודות אישי, גופני, שביקש להרחיב את גבולות הפיסול ואת היחסים בינו לבין ציור, רישום וקולאז'. גולומבק הרצה בחוג לאמנות באוניברסיטת חיפה, במדרשה לאמנות, בתיכון אלון ברמת-השרון, בתלמה ילין ובקאמרה אובסקורה. גולומבק היה מזוהה עם פסלים מדיקט, חומר שנתפס במשך שנים "נמוך", שאותו היה מכופף, מרכך ומנפח ליצירת אובייקטים שנראו לעתים כמו גופים רכים וחסרי משקל. לצד הדיקט הופיעו בעבודותיו חפצים יומיומיים שהפכו באמצעות פעולת הפיסול למעין ארכיאולוגיה אישית של הגירה, בית, זיכרון וגוף. על החפצים שאסף אמר פעם: "אני מתכופף להרים את המשהו הזה כי אף אחד לא הרים אותו" – משפט שמגלם בתמצית את האתיקה והאסתטיקה של עבודתו. "גולומבק מייצר אובייקטים שאיש אינו חומד, חפצים שאין חפץ בהם, שחומקים ממלכודת הפטיש", 
תמר נסים היא זוכת פרס בקי דקל לאמנית עכשווית מצטיינת לשנת 2026, מטעם העמותה לחקר אמנות נשים ומגדר בישראל. האמניות דפנה שלום ודועא בסיס זכו בציון לשבח.
בוועדת השיפוט השתתפו יאיר ברק, ד"ר זיוי ברמן, שרי גולן, פרופ' יעל גילעת, ורה גייליס, רווית הררי, אמירה זיאן וד"ר הדרה שפלן-קצב.
בתיה דונר, חוקרת תרבות חזותית, אוצרת ומרצה, מתה אתמול ממחלת הסרטן. דונר עיצבה את הדיון הישראלי ועסקה בזיקות בין אמנות, אדריכלות ועיצוב לאידיאולוגיות ולפרקטיקות יומיומיות. היא היתה מהראשונות שראו בעיצוב המקומי תחום עם משמעות היסטורית וחברתית, והיתה שותפה לתוכנית יונה פישר לאוצרות בבית לאמנות ישראלית. דונר בחרה לעבוד כאוצרת עצמאית – החלטה פורצת דרך בזמנה, שפתחה פתח לאוצרות אחרות בנות דורה. דונר, שהתבלטה בשדה האמנות אף שלא היה לה גב מוסדי, אצרה עשרות תערוכות במוזיאונים המרכזיים, מ"לחיות עם החלום" במוזיאון תל-אביב (1989) ועד "משכית – מארג מקומי" במוזיאון ארץ-ישראל (2003). על התערוכה 

עושה רושם שאותם אמנים שמופעים בסדרת הכתבות “פריחת מוחות”, יכלו לפרוח – או לקמול באופן פרמננטי, באותה מידה בדימונה, בשיח ג’ראח, ירוחם, שלומי ואפילו ב residence לחמש שנים בקרית שמונה. במקרים שהיכרנו עד כה, למיקום הגיאוגרפי אין שום השפעה על איכות המוצר. וזה העיקר.
ליאורה
| |