פריחת מוחות 48 – דניאל אלחסיד

גיל: 32.

מצב משפחתי: בזוגיות ואמא של ארי ניסן (בן שנה!).

איפה גדלת: תל אביב.

השכלה: תואר ראשון בריטבלט אקדמי באמסטרדם, ותואר שני בהאנטר קולג׳ בניו יורק.

כמה שנים כבר בחו”ל: שמונה, און אנד אוף.

תחומי עיסוק/מחקר: אמנית רב תחומית שעוסקת בווידאו, פרפורמנס והדפס.

אמן/ית שאת מעריכה במיוחד: היטו שטיירל, שמרגשת אותי שוב ושוב.

דניאל אלחסיד, שתי פיסות, סטילס מתוך וידאו, אנימציית סטופ מושן, 2023

ספרי על האמנות שלך: אנימציית סטופ מושן היא ללא ספק לב היצירה שלי: מיצבי וידאו מרובי נקודות מבט שמתמקדים בגוף אנושי, בסביבה אורבנית ובזיכרון. פעמים רבות אני משלבת אובייקטים ופרפורמנס כחלק מהמיצב. פס הקול של העבודות שלי תמיד קהילתי ושיתופי: אני עובדת עם אמני סאונד ועם בני משפחה. הסדרה האחרונה שעבדתי עליה התמקדה בטקסט ביידיש שנכתב עבור נשים במאה ה־17, ומוצגת כעת במוזיאון אמסטרדם, עד יוני.

העבודות שלי מבוססות מחקר, תמיד יש טקסט שמסתתר מאחוריהן, אבל במפגש ראשון הן קודם כל חושיות, רגשיות, גופניות. אני רוצה שהן ידברו ללב לפני שהן מפנות לדיון אינטלקטואלי.

על מה את עובדת עכשיו? מאז שהפכתי לאמא אני חושבת הרבה על הגוף, מבפנים ומבחוץ. אני עובדת עכשיו על סדרת עבודות אנימציה שעוסקות בקול: במתן שפה, חוויה שמחוברת להורות, וגם באובדן השפה, חוויה שמושרשת בהגירה. אני חושבת על שפה דרך הגוף והאופן שבו הקול מופק.

איך את מתפרנסת או ממה את חיה? מלמדת אמנות, כותבת ועורכת טקסטים, מעבירה סיורי גלריות, מייצרת פרויקטים למוסדות ומוזיאונים והיד עוד נטויה.

למה את גרה איפה שאת גרה? הגעתי לניו יורק בחילופי סטודנטים כשחייתי באמסטרדם, והתאהבתי בהיסטוריה ובמגוון התרבותי. התאהבתי גם באמת: פגשתי פה את בן הזוג שלי, ואחרי כמה שנים על הקו בין הולנד לארה״ב וגם ישראל, החלטנו לחיות כאן ולנסות לקרוא למקום הזה בית.

דניאל אלחסיד, צאו וראו בנות (Go Forth O Daughters), 2024, מראה הצבה, אנימציית סטופ מושן, 5 ערוצים, מוזיאון אמסטרדם, צילום: Gert Jan van Rooij

איך את חווה את הישראליות ו/או היהדות שלך שם? להיות יהודייה בניו יורק זו חוויה מיוחדת מאוד מבחינתי. למסורת היהודית יש כאן מגוון ופנים רבות: יהדות פמיניסטית, סוציאליסטית, אנרכיסטית, יו ניים איט. מבר קוקטיילים שמגיש כבד קצוץ וקניידלך, ועד קומה שלמה בספרייה הציבורית שמוקדשת לתרבות יהודית. זו החוויה הבסיסית של עיר שהיא 10% יהודית. כולם פה יודעים מה זה באבקה ושמוז.

מי החברים והחברות שלך שם? כל מיני. הרבה אמנים ואקדמאים, רבים מהם פגשתי בכל מיני תכניות ורזידנסיז, וגם הרבה ישראלים שחיים פה שנים. ישראליות דיאספורית היא ללא ספק תופעה חיה וקיימת. חברים אמנים מהתואר בהאנטר ואמניות שהן גם אמהות, שזה משהו שדורש פה קבוצת תמיכה. כיוון שהכל בניו יורק גדול, יש לי תחושה שכולם מסתדרים בתתי קבוצות וכל אחת יכולה למצוא את המסגרת שמתאימה לה.

האם את חושבת לחזור בעתיד לישראל? לא כרגע.

באיזו מידה את מרגישה שהלימודים והחיים בחו”ל תרמו להתפתחותך המקצועית? מאוד. הייתה לי הזדמנות לחיות בין כמה עולמות אמנות. הולנד שונה מארה״ב וישראל, היא בועה בפני עצמה. הרעיון הזה של חיים בין שפות ותרבויות הוא תמצית היצירה שלי.

מה תכניותייך לעתיד הקרוב? מלמדת אמנות בפרויקט ספריות בניו יורק שהוא גם רזידנסי, ובקרוב מתחילה עוד רזידנסי פה בברוקלין. משתתפת בתערוכה של אמנים מהגרים שמארגנת קרן ניו יורק לאמנות ונפתחת באפריל, ומגדלת את הילד שלנו, ארי.

דניאל אלחסיד, שתי פיסות, 2023, מראה הצבה, אנימציית סטופ מושן, 2 ערוצים, מוזיאון ברוקלין, ניו יורק, צילום: רננה נוימן

ספרי בקצרה על אחד הפרויקטים שלך:

אספר על פרויקט “שתי פיסות” (Two Pieces) שהצגתי גם במוזיאון ברוקלין וגם בגלריה בנווה שכטר. פיתחתי אותו בתוכנית LABA ניו יורק לאמנים שעובדים עם טקסט יהודי. זו אנימצית סטופ מושן בשני מסכים שחוקרת את החוויה האורבנית של העיר באמצעות זרות, גופניות ותשוקה מינית. העבודה שואבת השראה משיר ביידיש, “ידיי” של המשוררת ציליה דראפקין, שהגיעה לניו יורק בתחילת שנות ה־20 של המאה הקודמת.

אני אוהבת את השיר הזה כי הוא מופרע ומלא מעברים ויזואליים חדים שמתאימים מאוד לאנימציה. הידיים שלה מתחלפות מידיים של אישה, ״שתי פיסות שהיא לא מתביישת בהן״ לפי השיר, לנחשים וקוצים ועוד ועוד, עד שהן הופכות לידיים של גבר מיני. היא מאבדת שליטה. הסתובבתי עם השיר הזה בתיק כמה חודשים עד שהבנתי מה אני עושה איתו ולמה הוא חשוב לי. אובדן השליטה על הגוף הוא בסיסי כל כך בנדודים, והיידיש היא שפה שכולה בין ארצות, כולה נדודים. מצאתי את הקול והחוויה שלי בטקסט שנכתב באותו מקום שבו אני חיה, מאה שנה לפני.

דניאל אלחסיד, כינוס הפיות הריקים, 2024, (Communion of Empty Mouths), מראה הצבה, אנימציית סטופ מושן, 4 ערוצים, גלריה הדסון 205, ניו יורק, צילום: Yi Hsuan Lai

מה תכתבי בגלויה הביתה? חיבוקים, געגועים, ושתסתיים המלחמה הארורה הזו עם עסקה.

האם משהו השתנה בך ובחוויית החיים שלך פה בעקבות השבעה באוקטובר? כן. אני אענה בפשטות לשאלה הכי קשה. אני יותר מכונסת, אני לא מעוניינת להיות שגרירה ומסבירה וגם לא להתנצח עם אף אחד. הלב נשבר כל כך הרבה פעמים ומכל כך הרבה כיוונים. העולם ברגע מופרע כל כך, מאז ועד היום.

משהו נוסף שאת רוצה להגיד לנו? תודות!!

לאתר של דניאל אלחסיד לחצו כאן.

אינסטגרם: dani.alha@