רגע פרטי במרחב הציבורי

"בזמן העבודה על הפרויקט, כשראיתי איך האמנית איריס סינטרה ממששת את חומת האבנים הישנה לצד המדרגות כדי למלא אותה בקרמיקה, הבנתי שאנחנו בכיוון הנכון. זאת פעולה שיכולה לקרות רק באמצעות קשר עם האור, האבנים, האנרגיה של המקום". יהונתן ה. משעל מראיין את צאלה קוטלר הדרי

שלום צאלה קוטלר הדרי, אנא הציגי את עצמך.

אני עיתונאית ואוצרת, בוגרת בית הספר "כותרת" לעיתונות. כתבתי במגזין סופ"ש של גלובס במשך 12 שנה, לאחר מכן הייתי כתבת תחקירים בארגון "שומרים". במקביל למדתי אוצרות עכשווית ומוזיאולוגיה בתכנית ע"ש יונה פישר בבית לאמנות ישראלית, סיימתי בשנת 2018 ועשיתי התמחות במשך שנתיים עם ד"ר גליה בר אור, תהליך שהביא אותי לאזורי מחשבה ופעולה שונים מכל מה שהכרתי.

יחד קיימנו את האירועים "רציף פירמידה" ב־2018 ו"באוהאוס חברתי" ב־2019. הייתי יד ימינה של גליה כשהיא ניהלה את פירמידה – מרכז לאמנות עכשווית בחיפה. ראיתי איך היא מייצרת שיתופי פעולה בלתי אפשריים, עורכת מחקר בלתי מתפשר ומקימה תערוכות יפיפיות. משנת 2020 אני עורכת התוכן בבית לאמנות ישראלית – הגעתי כדי לתת יד בתהליך הקמת האתר החדש של הבית, ונשארתי – לצד עידית עמיחי, שליוותה ותמכה בי לאורך כל הדרך בהקמת התערוכה בחיפה. בשבילי, המפגש השבועי עם קהל שוחר אמנות, בעיקר נשים יש לציין, הוא בו בזמן גם אסקפיזם וגם החיים עצמם.

במיוחד מפעילות אותי ההרצאות של טלי תמיר וניבי אלרואי, שתי ידעניות בלתי נדלות. הדרך שבה טלי תמיר משרטטת את תולדות האמנות הישראלית, מאפרים משה ליליין ובוריס שץ ועד אמנים שההכרות עם גוף העבודות שלהם היממה אותי כמו יוכבד ויינפלד, למשל, שהיא אחת האמניות האמיצות שיש לנו בעיניי. או הדרך שבה ניבי אלרואי מתייחסת לעבודות של מיכה אולמן ואמנים אחרים כמו ג'יוזפה פנונה, וזה ציטוט שלה, "אמנים שמתעלסים עם הסביבה". אלרואי חשפה בפני אמנות שפועלת עם מה שקורה סביבה, וזה בדיוק מה שניסיתי לעשות בתערוכה במרחב הציבורי בחיפה שנפתחה בחודש שעבר. בזמן העבודה על הפרויקט, כשראיתי איך האמנית איריס סינטרה ממששת את חומת האבנים הישנה לצד המדרגות כדי למלא אותה בקרמיקה, הבנתי שאנחנו בכיוון הנכון. זאת פעולה שיכולה לקרות רק באמצעות קשר עם האור, האבנים, האנרגיה של המקום.

את מתכוונת לפרויקט שאצרת, ״שתי נקודות דמיוניות, והנוף״, שנפתחה באפריל.

כן, הפרויקט הוא תערוכה במרחב הציבורי בחיפה, שמוצבת לאורך מדרגות חיפה מרחוב יפה נוף דרך הנרייטה סולד והחשמונאים ומסתיימת בגולומב. משתתפים בה 40 אמניות ואמנים עכשוויים, והשאיפה היא שהתערוכה תהפוך לתערוכת קבע. זה מרגש גם כי נדיר להקים במרחב הציבורי בישראל תערוכות שאינן פופ־אפ ולא מתקפלות אחרי כמה ימים או שבועות, וגם כי נתנו מקום לביטוי של 40 אמנים ואמניות עכשוויים מכל הגילים, מנוסים ומתחילים.

התערוכה נפתחה בתחילת אפריל עם אירועי "אמנות, נוף וגוף". בנינו תכנית סיורים אורבניים, היו הופעות מחול ופרפורמנס, החיינו את גן אלנבי, גן היסטורי יפיפה שנשכח, ומיקמנו בו מסיבת סווינג עם מוזיקה חיה ומופע פרפורמנס. הגיעו אלפי מבקרים והייתה חגיגה של אמנות ותרבות. המהלך שהנחה אותי כמנהלת אמנותית היה ליצור אירוע בתנועה, קצת כמו החוויה שלנו בבירות אירופה שבהן משוטטים ופתאום קורים דברים – הנה אמנות והנה מוזיקה והנה מפגש אמן. הכל בזרימה, בשיטוט.

בלו סימון פיינרו, "LOOK AT ME", טכניקה מעורבת, מתוך התערוכה "שתי נקודות דמיוניות, והנוף", צילום: אורית סימן טוב

זה פרויקט בקנה מידה גדול, מה הנחה אותך בבחירת העבודות?

העוגן האוצרותי המרכזי בתערוכה הוא תהליך ייצור הנוף של חיפה, והוא נשען על עבודת המחקר של אדריכלית הנוף ד"ר זיוה קולודני. כשהוזמנתי לאצור את התערוכה התחלתי לחקור את האזור וגיליתי שמדובר בשממה מחקרית, זה אזור שנמצא בין הכרמל המרכזי להדר הכרמל, בתחילת הציר ההיסטורי של ״אלף מדרגות חיפה״ וכמעט ולא נכתב עליו דבר. עברתי בין מדריכי טיולים לחוקרי העיר חיפה, ד"ר שולי לינדר ירקוני מארכיון העיר סייעה לי במיפוי ההתפתחות הכרונולוגית של האזור, קראתי ספרות על התפתחות הכרמל, אבל הרגשתי שעדיין לא מצאתי את הסיפור של האזור.

עד שנתקלתי בגזיר עיתון משנת 1951, של איגוד האדריכלים בחיפה שערך מסיבת עיתונאים וקרא לעצור את הבנייה בכרמל. האדריכלים טענו שיש לשמור על הנוף כי הוא "נכס עירוני ולאומי". עם הידיעה המשונה הזאת, שנכתבה בתקופה שבה המדינה רק רוצה להבנות ולהתרחב, הסתובבתי בין החוקרים, עד שהמומחית לשימור נעה שק אמרה לי "נראה לי שזיוה כתבה על זה", ושלחה לי את המחקר. כשקראתי אותו הבנתי שיש כאן פיצוח.

מתברר שתהליך ייצור הנוף האיקוני של חיפה אינו אקראי, הוא החל עוד בתקופת המנדט הבריטי כמהלך מתוכנן. זה לא רק עניין טופוגרפי, לחיפה יש כל מיני מבטים. מדוע המבט הזה אל הנמל, צפונה והלאה, הפך להיות זה שעיטר גלויות תיירותיות ונכתבו עליו שירים וסיפורים? עם השאלות האלו, שעולות גם במחקר של קולודני, יצאתי לדרך. עוגן אוצרותי נוסף הוא הסיפור של ״שביל החמורים״: פרק פולקלוריסטי חיפאי שמתאר את ההתפתחות של העיר בשלב שבו הייתה התיישבות על הרכס, בהדר ובעיר התחתית. בתווך נמצאים צלע הר, טרשים וסלעים. מה עושה אדם שרוצה לחצות את ההר? פשוט הולך. והנה עוד צעד ועוד אחד, אז התושבים הסתייעו בחמורים שהעלו חלב וחומרי בנייה לכרמל, וברוולד האדריכל מתועד כמי שיורד מהכרמל לעבודה בטכניון על חמור.

היה לי גם חשוב ששימור וטבע עירוני יהיו נוכחים, והרי הנוף בעצמו הוא מדיום מפעים. זה צו השעה על רקע משבר האקלים וקדחת הבנייה בישראל, ועבודות רבות מתייחסות למתח שבין טבע עירוני ותכנון.

הנושא האחרון שאולי מרחף מעל השאר הוא מה אמנות עושה במרחב הזה, שמצד אחד הוא ציבורי ומצד שני גובל בבתים פרטיים. העמדה שלי בנושא ברורה, והיא שהגיע הזמן לקחת אחריות ולהחזיר לאזרחים את המרחבים הציבוריים, שהיו מקומות מפלט בסגרי הקורונה וזכו לעדנה. דרך התערוכה אני מראה שאלו מרחבים שלא שייכים לאף אחד אבל שייכים לכולנו. בספרות הם מכונים "מוצר ציבורי". עבורי, אמנות ומרחבים ציבוריים הם שידוך נהדר שמעורר ויוצק תוכן ברגעי חיים יומיומיים, ומהווה נכס משמעותי בטווח הארוך למי שחי לצדו.

המדרגות ההיסטוריות לצד העכשוויות, רובע המדרגות צילום: אורית סימן טוב

איך קשרת את האמניות והאמנים שבחרת לתמות האלו? זה מעניין, כי אין ברשימת האמנים בתערוכה שמות שבהכרח מזוהים עם אמנות ציבורית.

נכון, וזה היה מכוון: פניתי דווקא לאמנים שפועלים בסטודיו, בחללים מוזיאליים או בגלריות וביקשתי מהם להגיב לסביבה. היו כאלו שאני מכירה ומעריכה לצד אמניות ואמנים בתחילת דרכם. לקחתי בחשבון שרובם לא התנסו בפעולה במרחב הציבורי, מה שמעלה את השאלה איך הגענו למצב שאמנים פעילים ומעולים לא הוזמנו עד כה לפעולה במרחב הציבורי? במבט היסטורי, המעבר הדרסטי של האמנות הציבורית בישראל מאנדרטאות מפוארות לפסלי ברזל ששוקלים טונות ועד לפינגווינים בכיכרות הוא חד מדי וכואב. שיתפתי עם האמנים חומרים מהמחקר, נפגשנו וערכנו סיורים, כל אמנית וכל אמן מצאו את הזווית שלהם ואת מה שמפעיל אותם, מיקומי העבודות נוצרו מעצמם מתוך דיאלוג ושיח, ולאט לאט נבנתה התערוכה. ניסיתי להציע אפשרות נוספת של אמנות ציבורית; עדינה יותר, עכשווית יותר, שמנסה לעבוד עם הסביבה, להתגלות.

עסקנו הרבה בסוג החומרים שמתאימים למרחב הציבורי בעזרתו של נועם בר, אמן ומעצב שליווה אמנותית את הפרויקט והיה אחראי על הבינוי. יש בטון ואלומיניום וחריטות בבטון ואפוקסי, ורק כשמציבים את העבודות האלו אפשר לראות איך הן פועלות ואיך הסביבה מגיבה אליהן. גם היו כמה ניסיונות ונדליזם שמיד טופלו, זה חלק מהחוויה במרחב הציבורי.

והמרחב הזה נמצא בחיפה. בואי נדבר על חיפה רגע, יש לעיר היסטוריה לא פשוטה עם אמנות.

יש לחיפה שיחה מורכבת עם עולם האמנות. אנחנו זוכרות את המקרה של רותי דירקטור ולאה אביר במוזיאון חיפה והחרם שנולד בעקבותיו, את הדרך שבה גליה בר אור עזבה את פירמידה ואת ההפגנות והמחאות שקיימנו פה בעיר, את סערת "מק'ישו". כל זה קרה מהסיבה הפשוטה שהרבה שנים לא הייתה ועדיין אין בעיריית חיפה בעלת תפקיד מוגדרת שאמונה על אמנות פלסטית, עם מחלקה מסודרת ואנשי מקצוע. בעבר היה תקן כזה, מילאו אותו לפני שנים גרשון קניספל שהביא לעיר אמנות ציבורית טובה והצייר ישראל ורטמן, אך מאז לא אויש התקן למיטב ידיעתי.

אנחנו מסתכלים על ירושלים ותל אביב ורואים שדברים נעשים שם בצורה שיטתית שמובלת על ידי מי שמגיעים מתוך עולם האמנות, יש אחידות בפרויקטים ומסורת. עד לא מזמן היה לנו פה בעיר מחזיק תיק תרבות שעשה נזק אדיר לקשר הפריך ממילא בין קהילת האמנים ובין העירייה, ונוצר משבר אמון מתמשך. לאחר שהוא עזב מונה מנהל חדש לאגף תרבות, דמות מוכרת ומוערכת בעיר, וזה קצת השקיט את הרוחות.

אני מרגישה שגם לתערוכה שהקמנו יש חלק באיחוי ובבנייה מחדש של האמון. בזמן הקמת התערוכה הרגשתי שמדובר בתהליך ריפוי, גם בהרחבת המעגלים של האמנים שאותם הזמנתי לפעול וגם במערכת היחסים שנוצרה בין האמנים והעיר, בין האמנים והממסד. באופן פרדוקסלי חיפה היא עיר משופעת מוזיאונים, אפילו מוזיאון לאדריכלות יש לנו; אני בספק אם הוא ממצה את הפוטנציאל שלו. בשנה שעברה נכנס ד"ר קובי בן מאיר לתפקיד אוצר מוזיאון חיפה לאמנות, מהלך נוסף שהפיח אופטימיות בעיר. מעבר לזה ששתי התערוכות שנפתחו מאז שנכנס הן עונג, יש תחושה שהמוזיאון מכבד את עצמו יותר, ואולי זה מה שחיפה צריכה, להתייחס לעצמה קצת יותר טוב. אני אוהבת את זה שבן מאיר עשה מהלך אוצרותי שבו יש ביטוי גם לאמנים עכשוויים מקומיים.

איך היו התגובות של הקהל בעיר?

מדרגות חיפה הן פרק סנטימנטלי עבור חיפאים ותיקים, הן זיכרונות של הדרך לפלאפל, לנשיקה הראשונה, כך שההתעוררות של המדרגות נגעה בהם והם הגיעו לתערוכה. אנשים מגיעים גם מרחבי הארץ ומשוטטים במדרגות. חווית השיטוט היא חלק מהסיפור, ככל שמשוטטים בנחת מגלים עוד ועוד. אנשים משאירים גלויות עם שירי אהבה ליד עבודות, שברי מחשבות, ילדה השאירה שם מכתב שמבקש שההורים שלה יאהבו אותה לנצח. אלה רגעים ממש פרטיים וזאת הייתה המטרה, לייצר רגע פרטי במרחב הציבורי, החלפה של רעיונות, יצירת מקום בעיר.

באירוע הפתיחה מיקמנו בר יין ואנשים נכנסו לאווירה, היו נגני רחוב שהופיעו לאורך הציר, הכל היה לא מחייב ורגוע, זה סוג האירועים שאני אוהבת. גם התושבים של האזור היו מקסימים והפגינו רוחב לב ויצירתיות, ולקחו חלק פעיל בתערוכה. הצלם שתיעד את ההקמות הוא תושב רובע המדרגות, המוזיקאים בהרכב ״ממתוק״ ניגנו מהחצר שלהם, המפיק של האירועים בגן אלנבי הוא תושב האזור, ושכנה מקסימה שהיא קונדיטורית פתחה דוכן של מאפים וקוקטיילים. בזמן ההקמות השכנים הציעו לנועם ולצוות שלו כוס תה כשהם הציבו פסלים בזמן שירד ברד, והכניסו אותם הביתה כדי להתחמם. פעולה במרחב ציבורי מלאה במפגשים. חלקם מן הסתם מאתגרים ולא תמיד זה פשוט, אבל אם צולחים אותם נוצרים קשרים אמיצים.

בשבוע האחרון של ההקמות גיליתי שיש אמנים שמגיבים לתערוכה. ערב פתיחת התערוכה שתי אמניות הרגישו שהן רוצות להצטרף ובחרו לוקיישן ברחוב גולומב ויצרו עבודה שמתייחסת למלחמה באוקראינה בשם "לב שחור"; הן עטפו גזע עץ בבד לייקרה שחור, זאת עבודה טובה. לקח לי זמן להגיע אליהן וברגע ששוחחנו ריגש אותי שהן רצו להיות חלק ומיד הכנסתי את העבודה למדריך הדיגיטלי של התערוכה. אחרי הפתיחה, גיליתי פתאום עבודה פיסולית קטנה שהגיעה משומקום, כאילו נחתה, של דמות שנראית כמו עובד או פועל עירייה לבוש וסט עבודה מסונוור מהשמש. עבודה מדליקה ממש. באותו ערב עליתי על עקבותיה של האמנית שהציבה אותה שם. היא סיפרה שהתלהבה מהתערוכה, חזרה לסטודיו, יצרה את העבודה ושבה למדרגות כדי להציב אותה. כאוצרת, אם הצלחתי לעורר עוד אמנים לפעול, לצאת החוצה וליצור עבודות מעולות, אז מבחינתי העיר הרוויחה וקהילת האמנות הרוויחה. משהו זז.

אנה לוקשבסקי, "חיפה ,1922", מתוך התערוכה "שתי נקודות דמיוניות, והנוף", צילום: אורית סימן טוב

בשיחה שלנו את משתמשת הרבה בלשון רבים לתאר את המהלכים האוצרותיים. אבל זאת תערוכה ופרויקט שלך, לא?

הפעולה אף פעם לא נעשית לבד ותמיד מתקיימת כקהילה, מוגדרת או לא מוגדרת, בטח בתחומי אמנות ותרבות ויזמות בעולמות האלה. אולי חיפה באמת מתבלטת בסצנה הלא מאוד גדולה שלה אבל כזאת שרושמת הרבה קילומטרז' ביחד, והיא הולכת ומתפתחת. הרבה עבודות בתערוכה מתייחסות לפעולות קודמות שנעשו בעיר, המהלך הזה היה חשוב לי. כלומר, גם לקהילת האמנות בחיפה יש ביוגרפיה לא כתובה, כשאני אומרת "אנחנו" אני מתכוונת לסיפור הזה, המשותף.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.