המלצת השבוע: הנכחה לגיטימית

“…הצלם הישראלי, כ׳עד מדינה׳, סמוך מדי לחוויה הטראומטית מכדי שיסכים לאשרה כבלתי ניתנת לייצוג. הצלם הישראלי ׳נמצא שם׳, גם כשאינו ניצב בלב מחנה הפליטים…הצלם הישראלי ׳נמצא שם׳ במו חייו כאן, רואה – דבר יום ביומו – את הקורבנות, המתים והחיים”.¹

בתוך השדה הזה פועל יעקב ישראל קרוב לשני עשורים, במקביל לצלמים ישראלים אחרים שמבקשים לתעד, להנציח ולבחון את מרחבי השטחים הכבושים על נופיהם ועל האוכלוסייה החיה בהם. מעניינת העובדה כי התערוכה של יעקב ישראל, המוצגת בימים אלו במוזיאון לאמנות האסלאם בירושלים, מוצגת במקביל לאשכול תערוכות במוזיאון הרצליה לאמנות בשם “זירת אירוע”, הכולל מקבצי צילומים של צלמים שגם הם, כמו ישראל, חוזרים לעסוק במהלך השנים באותם מרחבים גיאופוליטיים נפיצים.

יחד עם זאת, נדמה כי תערוכת היחיד של יעקב ישראל,  “לגיטימיות של נוף”, היא תערוכה חצופה, מתריסה ופולשנית המתעקשת להנכיח את מה שרובנו מבקשים בדרך כלל לשכוח, נופים שאיננו טורחים להשתהות מולם בפליאה או לתעד במצלמותינו, מקומות שחלקנו מעדיפים לא להיחשף אליהם, לא לעבור דרכם, נמנעים מהם במכוון.

צילומי נופים אלו הם תוצר של פרויקט שנמשך 16 שנים ונדמה כי הפך כבר לאובססיה, כזו שמתעקשת לחזור ולתעד בהתמדה את המרחב הכפרי הערבי, הדרוזי והבדואי בשטחי ישראל-פלסטין, ולייצר ארכיון מפורט ולגיטימי של אזורים שאינם חלק מ”הנוף הישראלי”. ישראל עושה זאת באמצעות מצלמת 8×10 אינץ׳ (מצלמת הנגטיבים בגודל 20×25 ס״מ) והרזולוציה הגבוהה של הצילומים מאפשרת לצופה לבחון פרטים אשר במציאות העין אינה מסוגלת לתפוס ממרחק כה רב.

יעקב ישראל, “עיזריה”, 2014

כוחה של חווית הביקור בתערוכות המוצגות בחללים אלטרנטיביים נובע בין היתר מהזיקה בין התערוכה לבין החלל או המתחם בו היא מוצגת. בימינו, כאשר קיימות דרכים רבות ומגוונות להציג אמנות, יש לבחון תערוכות גם בהקשר לחללים בהם הן מוצגות וכן לבחון האם וכיצד הקשר בין התמה של התערוכה לחלל בו היא נמצאת מחזק ומחדד אותה.²

התערוכה של יעקב ישראל, אשר כאמור מוצגת במוזיאון לאמנות האסלאם, קשורה קשר הדוק לתצוגת הקבע במוזיאון, מה שמעצים את חשיבותה, משמעותה וכוחה ועדיף על-פני הצגתה בקובייה לבנה נטולת הקשר תרבותי-חברתי. “פלישה” זו של צילומי ענק של כפרים באזורים המובחנים, צילומים המתארים ממבט מרוחק גיבובי מבנים שעין שאינה מתורגלת לא תצליח להבחין ביניהם, עומדים לכאורה בסתירה ובניתוק מסוים עם העושר החומרי והתרבותי המוצג בקומות העליונות של המוזיאון. חיבור זה בין התערוכה למוזיאון הוא הוא מקור כוחה ואין להתעלם ממנו. יש בצעד אמיץ זה ניסיון לחבר בין עבר להווה, בין מורשת ותרבות לנתיניה.

יעקב ישראל, “מג’דל שמס”, 2010

“הפלישה” אל לבה של שכונה בורגנית מדושנת, אל תוך חללי המוזיאון לאמנות ותרבות האסלאם, אל מעוז הבורגנות, היא פעולה חצופה. הקהל היהודי הפוקד את המוזיאון, שחלקו מן הסתם נמנע מנופים ומאזורים אלו כשבידו הבחירה, מחויב להתעכב מול כל דימוי מפאת גודלו המונומנטאלי. המבקר נאלץ להתבונן בנוף, הוא סוף סוף משתהה מולו בפליאה. הדפסות הענק שאיכותן יוצאת דופן מודבקות על קירות החללים המקומרים של המוזיאון ונדמות כחלונות הצופים אל נוף ממשי, מקיפים את המבקר-הצופה ואינם מאפשרים לו לחמוק מהם.

מיפוי וקטלוג הכפרים והנופים חייב הקפדה על שמות הכפרים. עין שאינה מיומנת עלולה לחשוב כי התצלומים השונים מתארים כפר אחד המצולם מנקודות מבט שונות, אך לא כך. ישראל מקפיד לציין תחת כל דימוי את שם הכפר, ומסתבר כי עבורו פעולת ההבחנה בין הכפרים ואיתור שמותיהם הייתה משימה מורכבת בפני עצמה, כפי שתיאר בהרחבה בקטלוג התערוכה: “תהליך החיפוש אחר שמות המקומות שצילמתי הפך לריטואל בלתי נפרד מגוף העבודה”.

התערוכה לגיטימיות של נוף מנכיחה בלב הבורגנות המקומית אסתטיקה, ריח, דופק ומורשת אשר מתקיימים לרוב במקביל למציאות חיינו.

במהלך התערוכה יתקיימו מספר סיורים באזורים המצולמים.

“לגיטימיות של נוף”, יעקב ישראל
אוצר: ד”ר מארק לונג
מוזיאון לאמנות האסלאם, ירושלים
קטלוג: עורכת נינו בניאשווילי
נעילה: 27.04.19