זוגיות מופשטת

אטליה שמי שבקיבוץ כברי מנציח את יצירתו של יחיאל שמי (1922–2003), שזכה בשנת 1986 בפרס ישראל לפיסול. האטליה שומר על הרלבנטיות של פסליו ורישומיו בשדה האמנות באמצעות תערוכות מתחלפות המתייחסות ליצירתו.

בימים אלה מוצגת באטליה התערוכה האמנית הילה טוני-נבוק, “הרחבות”, ובה עבודות החומקות מהגדרה חד-משמעית; ניתן לכנותן פסלים, קונסטרוקציות או מיצבים בה במידה. בתערוכה נרקמת בין פסליה לבין פסליו של שמי זוגיות נפלאה המבוססת על שפת הפיסול המופשט, וזאת חרף פערי הגילים (שני דורות מפרידים בין השניים) ביניהם והבדלי הסגנון הגדולים.

כנגד פסלי הברזל הנצחיים, המופשטים, הכבדים וחמורי הסבר של שמי מציבה טוני-נבוק קונסטרוקציות ארעיות, פריקות, צבעוניות, מחויכות וקלילות. הקונסטרוקציות שלה, הדוברות בשפתם של המבנים הארעיים במרחב הציבורי (הרחבות מקורות של בתי-קפה ומסעדות, סוככים הניצבים בבריכות, על חוף הים ובחיק הטבע), מעוקרות מתפקודן הפונקציונלי. יצירותיה מצטנפות בחיקם הקשיח והמחוספס של פסליו של שמי, ובו בזמן חושפות טפח של אירוניה דושאנית-דאדאיסטית כלפי “הילת המקור” ונצחיותו.

מתוך המגוון הרחב של פסלי החוץ של שמי המוצבים בגן הפסלים המשיק לאטליה בחרה טוני-נבוק ב”פסל ברזל” (1990) כ”בן-זוג” לעבודתה. הפסל של שמי בנוי מיחידת ברזל מלבנית בצורת L. הצלע הארוכה מפולחת במרכזה לשלושה פסים המכופפים במעוגל כלפי הצופה וצמודים לקרקע. שני הפסים הקיצוניים, מימין ומשמאל, מוטים “אחורה” לכדי יצירת פתחים משולשים לנוף. במרכז הפסל הזה הרכיבה טוני-נבוק סוכך מלבני משופע המעוקר מתפקודו כמגן וכמצל מפני השמש. מסגרת הסוכך והדופן הסוגרת את חזיתו עשויות משמשונית אדומה, וחלקו המרכזי של הגגון עשוי מיריעת פי.וי.סי שקופה המרושתת בפסים לבנים אטומים. מתחת לסוכך, הפתוח משני צדיו, ועל גבי פס הברזל צמוד הקרקע של “פסל ברזל” הוצבו שני שרפרפי כתר-פלסטיק עם מושב עגול אדום, התואם לגוון הסוכך. הקומפוזיציה של הסוכך היא תמונת ראי אופקית לזו של “פסל הברזל” של שמי.

כשמפנים מבט מגן הפסלים אל עבר המדרון זרוע האבנים, נחשף מבנה המזכיר בריכה לפעוטות שמתוכה מתנשאים לוחות ברזל ומסגרת של שער כניסה. במבט מקרוב נגלה פסלו של שמי “הברות” (2000) בשלמותו: לוחות ברזל מלבניים וטרפזיים מוצבים על ריבוע מבטון במבנה של חצי גורן. כמה מלוחות הברזל קעורים קמעה, אחרים מוצבים אנכית בזווית ישרה, ואחרים פונים לסמוכים אליהם בזווית חדה. ההצבות יוצרות משחק של פתחים זוויתיים וישרים שדרכם חודר האור. טוני-נבוק יצרה “הרחבות” לפסל “הברות” של שמי. היא הרחיבה את השטח סביב בסיסו ותחמה את גבולותיו המלבניים החדשים בפס תחתון כחול משמשונית, המעוטר בפס כחול נוסף שתחתיתו בדגם גלי. בהמשכו הפס הכחול מתרומם מעלה בזווית ישרה והופך למסגרת של שער כניסה ש”דלתו” הפנימית הגמישה גוללה לגליל והוצמדה ל”קורתו” העליונה. בתוך המרחב דמוי חצי הגורן בפסלו של שמי הציבה טוני-נבוק כיסא כתר-פלסטיק כחול. ההצללות המפוספסות המוטלות ממושב הכיסא על משטח הבטון מהדהדות את הגוון וחרכי האור בפסלו של שמי.

הילה טוני נבוק, “הרחבה 23”, קולאז’, 2018

שפת המופשט המשותפת לשמי ולטוני-נבוק, וכן הניגודים ביניהם, נוכחים גם בעבודות הקולאז’ שלהם, המוצגות על אחד מקירות האטליה. ה”קולאז’ים” (1975–1982) גדולי המידות של שמי, העשויים מנייר חום כהה על רקע קרטון בגוון חום-צהבהב, הם ורסיה שטוחה ופחוסה של פסליו. הם מופשטים ומינימליסטים ומתמקדים בשיווי המשקל ובמתח הנוצר במפגש בין שני משטחים/צורות או יותר. המשטחים הכהים והמסיביים, הקרובים בצורתם למלבנים או לטרפזים, נגזרו ונחתכו בקו אחיד או נקרעו ביד ליצירת קו מתאר “רגיש”.

הקומפוזיציה במרבית הקולאז’ים של שמי היא אופקית או אנכית. הקולאז’ים של טוני-נבוק צנועים בגודלם ומצטנעים במיקומם – הם ממוקמים במרווחים שבין הקולאז’ים של שמי כלווייני משנה. בעוד שהקולאז’ של שמי נשלט על-ידי הצורות המסיביות הכהות והקו שדרכו מבליח ה”רקע” הבהיר נוצר מהמרווח הצר בין הצורות הכהות, הרי שהקולאז’ים הצבעוניים של טוני-נבוק מורכבים הן ממשטחים וצורות בעלות קצוות חדים וזיגזגיים והן מ”רישום” קווי, המפיח בקומפוזיציה תנועה ודינמיות. בניגוד למונוכרומטיות ולמינימליזם החומרי והסגפני של הקולאז’ השמי, הקולאז’ים של טוני-נבוק – הניזונים, בפרט בקומפוזיציה שלהם, מרישומיו וציוריו המאוחרים של וסילי קנדינסקי – מגוונים בחומריותם ובטקסטורה שלהם.

הילה טוני נבוק, “הרחבות”
אוצרת: סמדר שינדלר
אטליה שמי, קיבוץ כברי
נעילה: אוקטובר-נובמבר

המאמר פורסם ב”זמן הירוק”, ב-16.8.18