דווקא בימים של שיטוטים ונדידה בין תערוכות הבוגרים ברחבי הארץ, קפצתי לביקור בחלל בית האמנים בתל-אביב. המבנה הוותיק משמש חלל נעים ונוח לתצוגה, אך סובל לעתים מגיבוב תמתי משונה. למרות זאת, טוב לבקר במרכז כדי להתעדכן ולפגוש אמנים ועבודות שאינם מתארחים לעייפה תחת כל גלריה ומוזיאון רעננים.
במרכז מוצגות כעת כמה תערוכות צילום, ציור, פיסול ומיצב. מהכניסה השמאלית למבנה נוחתים ישירות לחלל תערוכת הציור של דני בק, “Lost & Found”, באוצרותה של איריס ארגמן. בק, בוגר המחלקה לאמנות בבצלאל, עוסק ב”אובדן ומציאה, מתוך האוטוביוגרפיה האישית שלו, בעולם של יצירה כאופציה למציאות הלא רגילה בה הוא חי כאדם”, ככתוב בטקסט התערוכה. בק משתמש בצבע תעשייתי, גושים של צבעי שמן, גלזורות, שברי קרמיקה ושאריות בדים והופך אותם לבלילה של כאוס. לעתים הוא מוסיף גמגום של טקסט או חוזר על צירוף המלים באנגלית “Lost & Found”, נאבד ונמצא. בק מצייר עם הכל ועל הכל. על ציורים ממוסגרים, בצהוב על ברזנט צהוב, על בדים עגולים, מרובעים, אליפטיים, ומוסיף רקמות גדילים ושרשראות תפילה מפלסטיק שטובעות ונאבקות במלכודת הצבע. השרשראות נטולות תפילה או תקווה, והייעוד היחיד שנותר להן הוא להיקבר בין השכבות ולהפוך לציור. נדמה שבק בוחר בשאריות של קישוטים שנקרו בדרכו, לעתים נוטה להם חסד ומצמיד אותם לשולי הבד, אך הריק החללי של ציוריו היה יכול ככל הנראה לשאוב אליו לבלי שוב כמעט הכל. אולי אפילו את הצופה עצמו.
בחדר קטנטן בהמשך לתערוכתו הסוערת של בק מוצב חלק מתערוכתה המפתיעה של אילנה מרקס באוצרותה של ורה פלפול. בדממה רוגעת מציגה מרקס חלקת אתנחתא נסתרת. חלקה האחר של התערוכה מוצג בחלל הקיצוני למבנה, ליד סדנאות העבודה. פרולוג בקצה אחד, אפילוג באחר. מרקס ממשיכה באופן כמעט טבעי מסורת של דלות חומר ישראלית. החומרים המוכרים כל-כך, מתכות, חלודה, קרשים, ומסמרים, מתלכדים לכדי “פסלי קיר” שבהם שתולים לעתים משפטים קצרצרים בעברית. למרות שדה הפעולה הבטוח לכאורה, נדרשת לא מעט תעוזה, ואולי נאיביות, כדי להמשיך לעסוק בדלות זו באופן כל-כך ישיר. עם זאת מרקס מצליחה בחמקמקות, בצניעות ובפשטות לייצר תחבירים עדינים ומדויקים בין החומרים הללו. נדמה שלא נדרש ממנה כל מאמץ ביצירה של האובייקטים ונשקף מהם יופי מינורי ומענג. דווקא המשפטים שמופיעים על כמה מן העבודות הם לעתים נקודות התורפה שלהן, שכן הם גולשים לקלישאות סתומות או פומפוזיות מיותרת. שימוש בטקסט בעבודות אמנות יכול להיות מדרון חלקלק, בעיקר אם הטקסט ברור וקריא מאוד, כיוון שאז המערך הקומפוזיציוני שהטקסט לוקח בו חלק נותר בעל חשיבות פחותה בהשוואה לתוכן הכתוב.

מראה הצבה מתוך “אלה קורות”, אילנה מרקס
תערוכה נוספת שהופתעתי לפגוש, במיוחד בימי הקיץ הלוהטים ועמוסי הלחות הללו, היא זו של רונית קרת, “אנטרקטיקה”, באוצרותו של אריה ברקוביץ’, מנהל המרכז. כשמה כן היא, מיצב קרחונים מקפיא שחולש על חלל שלם. הכניסה לחלל עוטפת את הצופה בשכבה פריכה וקריסטלית. על שלושה מארבעת קירות החלל מודבקים אלפי “שברי קרח” מקלקר שנאספו, נחתכו והודבקו זה לזה בעמלנות אינסופית. תאורה כחלחלה בגב הקרחונים משווה לגושים מראה של תפאורה מושקעת היטב. לאורכו של אחד מקירות החלל מוקרן באלכסון וידיאו אנימציה מעובד של עדר סוסים ששועט במרחבים לבנים בלוויית סאונד רועש של פרסות הנסות על נפשן.
למרות התחושה האמביוולנטית לגבי סוג אמנות שנע בין מיצב לתפאורה, הוקסמתי והתמסרתי לחוויה הקרירה והילדותית משהו. זו תערוכה שאולי מכוונת להיות רצינית, כבדת ראש וכבדת משקל, אבל כוחה הוא דווקא בתחושה המוצלחת ושובת הלב שנקלעת לסוג של פלנטריום, מוזיאון טבע או ספקטקל בידורי כלשהו. עובדה זו כשלעצמה היא לא פחות ממבורכת ועדיפה אלף מונים על המציאות המורכבת, מבלבלת ולעתים מתסכלת שממתינה שם בחוץ.
מחוץ למבנה, על חזיתו, מוצגת העבודה “מעברים” של הציירת רתם רשף. רשף ציירה על כל החזית כ-20 ציורים מופשטים בפורמט מרובע, שמתייחסים מבחינה צבעונית לעונות השנה. החודשים החמים מיוצגים בטונליות של אדום-כתום-צהוב, ואילו החודשים הקרירים בצבעי כחול-סגול-תכלת. ממבנה גנרי, ארכאי, מאורך ואחיד, הפכה החזית של בניין המרכז למיצב ויטראז’י משובב נפש. קלילות העשייה, הריחוף של החלונות והצבעוניות התנועתית מעניקים למבנה תחושה עדכנית ומזמינה וממתגים אותו כמשכן של אמנות עכשווית, מרעננת ואקטואלית.
זהו סוף-השבוע האחרון לרוב התערוכות המציגות. בשבת בשעה 11:30 יתקיים שיח גלריה בתערוכתה של אילנה מרקס ויסמן את נעילת התערוכה.
בית האמנים, רח’ אלחריזי 9, תל-אביב
ימים ב’–ה’, 10:00–13:00, 17:00–19:00; ו’, 10:00–13:00; שבת, 11:00–14:00.
נעילה: 28.7.18



השבוע עמד בסימן מלחמות עצמאות: בישראל איים שר התרבות לשלול את אזרחותם של יוצרי סרט ביקורתי; ראש מכון סמיתסוניאן בארה"ב הודיע על פרישה בעקבות לחץ פוליטי מתמשך; בריטניה שוקלת לגבות דמי כניסה מתיירים במוזיאונים הלאומיים; ובהודו שללו זכויות יוצרים מעבודה שנוצרה באמצעות בינה מלאכותית. 

הפסל והאמן יצחק (איצ'ה) גולומבק נפטר בשבת, 22 באוגוסט 2026, בתל-אביב, ממחלת הסרטן. גולומבק, שנולד ב-1957 בלודז' שבפולין ועלה לישראל עם משפחתו ב-1965, היה בן 69 במותו. מאז אמצע שנות ה-80 הוא נחשב לאחת הדמויות המרכזיות בפיסול הישראלי. מאחוריו גוף עבודות אישי, גופני, שביקש להרחיב את גבולות הפיסול ואת היחסים בינו לבין ציור, רישום וקולאז'. גולומבק הרצה בחוג לאמנות באוניברסיטת חיפה, במדרשה לאמנות, בתיכון אלון ברמת-השרון, בתלמה ילין ובקאמרה אובסקורה. גולומבק היה מזוהה עם פסלים מדיקט, חומר שנתפס במשך שנים "נמוך", שאותו היה מכופף, מרכך ומנפח ליצירת אובייקטים שנראו לעתים כמו גופים רכים וחסרי משקל. לצד הדיקט הופיעו בעבודותיו חפצים יומיומיים שהפכו באמצעות פעולת הפיסול למעין ארכיאולוגיה אישית של הגירה, בית, זיכרון וגוף. על החפצים שאסף אמר פעם: "אני מתכופף להרים את המשהו הזה כי אף אחד לא הרים אותו" – משפט שמגלם בתמצית את האתיקה והאסתטיקה של עבודתו. "גולומבק מייצר אובייקטים שאיש אינו חומד, חפצים שאין חפץ בהם, שחומקים ממלכודת הפטיש", 
תמר נסים היא זוכת פרס בקי דקל לאמנית עכשווית מצטיינת לשנת 2026, מטעם העמותה לחקר אמנות נשים ומגדר בישראל. האמניות דפנה שלום ודועא בסיס זכו בציון לשבח.
בוועדת השיפוט השתתפו יאיר ברק, ד"ר זיוי ברמן, שרי גולן, פרופ' יעל גילעת, ורה גייליס, רווית הררי, אמירה זיאן וד"ר הדרה שפלן-קצב.