בקומת קרקע ברח’ כורש 14 בירושלים, בבניין רכבת משנות ה-50 בתכנונו של האדריכל אבא אלחנני, מצויה גלריה כורש (14) – דירה ששופצה והומרה לגלריה לאמנות לפני כעשור. הירידה במדרגות הבניין לקומת הקרקע מתעתעת; הכניסה לגלריה מלווה בהפתעה לנוכח הקירות הלבנים והחלל המרווח. התערוכה הנוכחית, של עינת עריף-גלנטי, שומרת על האווירה הביתית של הגלריה. תצלומי הדיוקן מחדר הרחצה, פוטוגרמות מעובדות של צמחים באגרטל וכלי קיבול של נוזלים – כולם קשורים בסביבה ביתית ולכאורה מרמזים על החדרים והאובייקטים החסרים, וכך ממירים את הקירות החשופים של הגלריה חזרה לדירה.

עינת עריף-גלנטי, “דיוקן עצמי עם אדים #19”
במבט ראשון נדמה כי עריף-גלנטי מבקשת ללכוד רגע חולף, שברירי, המתקיים במושאי הצילום הכולאים בתוכם מתח מתמיד. זהו נושא העבודות כולן, בין אם הן עוסקות בדיוקן האמנית, בטבע דומם, בצילום או בווידיאו. בסדרת התצלומים “דיוקן עצמי עם מראה” האמנית חוזרת ומתעדת את השתקפותה במראה באופנים שונים. האדים שהתעבו על פני המראה מעידים כי הצילום התבצע בחדר הרחצה. תצלומי דיוקן אלו חושפים את דמותה של האמנית באופן חלקי בלבד, אם בשל התעבות האדים על גבי המראה ואם בזכות החיתוכים של התצלום עצמו. נוסף לדיוקן החשוף-מוסתר משרבטת האמנית על המראה המכוסה אדים תווי פנים סכמתיים; עיגול, נקודות, קו ישר ואחד מעוגל. שרבוט ספונטני, ילדי, אוטומטי, המזמן שאלות בדבר נוכחות נוספת בחדר, מסמן ומסומן, הסתרה וחשיפה. השרבוט החושף מחדש את פני המראה המכוסה טיפות מים, מעיד ביתר שאת על הרגע החולף הנלכד באמצעות פעולת המצלמה.
נוסף לסדרת הדיוקנאות מוצגת בתערוכה סדרה של פוטוגרמות מעובדות המודפסות על נייר משי. הסדרה מתעדת, בין היתר, אגרטלי פרחים שנוצרו באמצעות צירוף של חומרים שונים. הרכבת דימוי האגרטל מחוט תיל מעניקה לו גוון של שרבוט ילדי, מוטיב החוזר גם בסדרה זו. באגרטל המשורבט זר פרחים “אמיתי”. יחסי הגומלין בין האגרטל לפרחים מעניקים תחושה של חוסר איזון שברירי בין החומרים השונים ומעלים שאלות על התווך שבין דו-מימד לתלת-מימד, בין פיסול לרדי-מייד.

עינת עריף-גלנטי, “הסדק”, 2018 (פרט)
במרכז הפריים של עבודת הווידיאו “הסדק” עומד כלי קיבול פגום מחומר. צורתו הא-סימטרית, הסדק המתרחב, המים הזורמים מתחתיתו גם בלי שניכר שבר כלשהו הגורם לזרימה המוגברת, “פירורי” חומר יבש הנשפכים ממנו, שייכים-לא-שייכים לכלי זה – כל אלו מתעתעים בצופה המנסה למצוא היגיון פנימי בתופעה היפה והכואבת בו בזמן.

עינת עריף-גלנטי, “פרגים”, פוטוגרמה מעובדת, 2012/8
דומה כי היגיון פנימי משובש מאפיין את כלל הדימויים בתערוכה, מה שמעלה שאלות בדבר הפרעות, שיבושים ויחסי גומלין המערערים את מבטו של הצופה.
“עד”, עינת עריף-גלנטי
אוצרת: שיר אלוני-יערי
שעות פתיחה: א’, 14:00–21:30; ג’, 14:00–18:00; ה’, 14:30–18:30; ו’, 10:00–13:00
מפגש גלריה: 16.6.18, בשעה 12:00
נעילה: 16.6.18



השבוע עמד בסימן מלחמות עצמאות: בישראל איים שר התרבות לשלול את אזרחותם של יוצרי סרט ביקורתי; ראש מכון סמיתסוניאן בארה"ב הודיע על פרישה בעקבות לחץ פוליטי מתמשך; בריטניה שוקלת לגבות דמי כניסה מתיירים במוזיאונים הלאומיים; ובהודו שללו זכויות יוצרים מעבודה שנוצרה באמצעות בינה מלאכותית. 

הפסל והאמן יצחק (איצ'ה) גולומבק נפטר בשבת, 22 באוגוסט 2026, בתל-אביב, ממחלת הסרטן. גולומבק, שנולד ב-1957 בלודז' שבפולין ועלה לישראל עם משפחתו ב-1965, היה בן 69 במותו. מאז אמצע שנות ה-80 הוא נחשב לאחת הדמויות המרכזיות בפיסול הישראלי. מאחוריו גוף עבודות אישי, גופני, שביקש להרחיב את גבולות הפיסול ואת היחסים בינו לבין ציור, רישום וקולאז'. גולומבק הרצה בחוג לאמנות באוניברסיטת חיפה, במדרשה לאמנות, בתיכון אלון ברמת-השרון, בתלמה ילין ובקאמרה אובסקורה. גולומבק היה מזוהה עם פסלים מדיקט, חומר שנתפס במשך שנים "נמוך", שאותו היה מכופף, מרכך ומנפח ליצירת אובייקטים שנראו לעתים כמו גופים רכים וחסרי משקל. לצד הדיקט הופיעו בעבודותיו חפצים יומיומיים שהפכו באמצעות פעולת הפיסול למעין ארכיאולוגיה אישית של הגירה, בית, זיכרון וגוף. על החפצים שאסף אמר פעם: "אני מתכופף להרים את המשהו הזה כי אף אחד לא הרים אותו" – משפט שמגלם בתמצית את האתיקה והאסתטיקה של עבודתו. "גולומבק מייצר אובייקטים שאיש אינו חומד, חפצים שאין חפץ בהם, שחומקים ממלכודת הפטיש", 
תמר נסים היא זוכת פרס בקי דקל לאמנית עכשווית מצטיינת לשנת 2026, מטעם העמותה לחקר אמנות נשים ומגדר בישראל. האמניות דפנה שלום ודועא בסיס זכו בציון לשבח.
בוועדת השיפוט השתתפו יאיר ברק, ד"ר זיוי ברמן, שרי גולן, פרופ' יעל גילעת, ורה גייליס, רווית הררי, אמירה זיאן וד"ר הדרה שפלן-קצב.