פליטות היא סוגיה מורכבת לא רק בגלל ההיבטים ההומאניים המיידיים שלה, אלא גם משום שהיא מניחה את קיומם של מי שמגיעים להם זכויות לעומת מי שאינם זכאים להן, או שזכאותם נתונה בסימן שאלה מצד הממסד. דיון מהסוג הזה עלול לערער על הסכמות בסיסיות הרבה יותר מאשר אם להעניק מקלט למספר מסוים של אנשים או לא.
היום (29.3.18) תיפתח בגלריה Ludlow 38 תערוכה של הינדה וייס, שאוצר אבי פלדמן, ובה תוצג עבודת וידיאו בשיתוף עם אסף ויזן. העבודה, “Exhibit №1: 5846, 5851, and 5852”, מתייחסת לפסיקת בג״ץ שדנה בגורלם של שלושה מבקשי מקלט המבקשים שלא להישלח למתקן חולות. העבודה של וייס מתרגמת את הטקסט המשפטי לסאונד ולשפה ויזואלית.

מתוך העבודה
וייס הגיעה לניו-יורק מתל-אביב והיא לומדת בתוכנית התואר השני באמנות של אוניברסיטת קולומביה. פלדמן הגיע מברלין כדי להשתתף בשנה הקרובה בתוכנית הרזידנסי לאוצרות של מכון גתה במנהטן. לתוכנית התערוכות של פלדמן קוראים “The Agency for Legal Imagination”, והיא המשך לעיסוקו האוצרותי בקשר שבין משפט לאמנות, תמה ביקורתית ומעניינת המנתחת מערכי כוח דרך חומרים ויזואליים.
האתגר בתערוכה הזאת לא פשוט בכלל, והוא בנוי על מעשה תרגום מתמשך: האוצר הישראלי פלדמן, החי בברלין, מציג את וייס עם עבודת וידיאו שמתרגמת פסיקה שנכתבה בעברית בנוגע לעתירה של מבקשי מקלט דוברי תיגרינית שהגיעו לישראל מאריתריאה. צריך להיות רגישים ומיומנים מספיק כדי ללכוד משהו מכל הסבך הזה בתוך העבודה ולהנגיש אותה לקהל אמריקאי שבא לצפות בתערוכה של מכון גתה הגרמני.

מתוך העבודה
מעשה התרגום הרחב של התערוכה הופך את הדיון במצבם של מבקשי המקלט בישראל, שעדיין שרויים בסכנת גירוש או כליאה בימים אלו, לסוגיה רלבנטית גם כאן בניו-יורק, החורגת מהתייחסות ספציפית למערך הכוחות שבין בג”ץ ומדינת ישראל לבין מבקשי מקלט אל התייחסות של מערכות משפט מול אזרחים ומשוללי אזרחות בכלל.
הגלריה של תוכנית הרזידנסי לאוצרות של מכון גתה ב-Ludlow 38
38 Ludlow Street, New York, New York 10002
פתיחה: חמישי, 29.3.18




הפסל והאמן יצחק (איצ'ה) גולומבק נפטר בשבת, 22 באוגוסט 2026, בתל-אביב, ממחלת הסרטן. גולומבק, שנולד ב-1957 בלודז' שבפולין ועלה לישראל עם משפחתו ב-1965, היה בן 69 במותו. מאז אמצע שנות ה-80 הוא נחשב לאחת הדמויות המרכזיות בפיסול הישראלי. מאחוריו גוף עבודות אישי, גופני, שביקש להרחיב את גבולות הפיסול ואת היחסים בינו לבין ציור, רישום וקולאז'. גולומבק הרצה בחוג לאמנות באוניברסיטת חיפה, במדרשה לאמנות, בתיכון אלון ברמת-השרון, בתלמה ילין ובקאמרה אובסקורה. גולומבק היה מזוהה עם פסלים מדיקט, חומר שנתפס במשך שנים "נמוך", שאותו היה מכופף, מרכך ומנפח ליצירת אובייקטים שנראו לעתים כמו גופים רכים וחסרי משקל. לצד הדיקט הופיעו בעבודותיו חפצים יומיומיים שהפכו באמצעות פעולת הפיסול למעין ארכיאולוגיה אישית של הגירה, בית, זיכרון וגוף. על החפצים שאסף אמר פעם: "אני מתכופף להרים את המשהו הזה כי אף אחד לא הרים אותו" – משפט שמגלם בתמצית את האתיקה והאסתטיקה של עבודתו. "גולומבק מייצר אובייקטים שאיש אינו חומד, חפצים שאין חפץ בהם, שחומקים ממלכודת הפטיש", 
תמר נסים היא זוכת פרס בקי דקל לאמנית עכשווית מצטיינת לשנת 2026, מטעם העמותה לחקר אמנות נשים ומגדר בישראל. האמניות דפנה שלום ודועא בסיס זכו בציון לשבח.
בוועדת השיפוט השתתפו יאיר ברק, ד"ר זיוי ברמן, שרי גולן, פרופ' יעל גילעת, ורה גייליס, רווית הררי, אמירה זיאן וד"ר הדרה שפלן-קצב.
בתיה דונר, חוקרת תרבות חזותית, אוצרת ומרצה, מתה אתמול ממחלת הסרטן. דונר עיצבה את הדיון הישראלי ועסקה בזיקות בין אמנות, אדריכלות ועיצוב לאידיאולוגיות ולפרקטיקות יומיומיות. היא היתה מהראשונות שראו בעיצוב המקומי תחום עם משמעות היסטורית וחברתית, והיתה שותפה לתוכנית יונה פישר לאוצרות בבית לאמנות ישראלית. דונר בחרה לעבוד כאוצרת עצמאית – החלטה פורצת דרך בזמנה, שפתחה פתח לאוצרות אחרות בנות דורה. דונר, שהתבלטה בשדה האמנות אף שלא היה לה גב מוסדי, אצרה עשרות תערוכות במוזיאונים המרכזיים, מ"לחיות עם החלום" במוזיאון תל-אביב (1989) ועד "משכית – מארג מקומי" במוזיאון ארץ-ישראל (2003). על התערוכה 
