התערוכה “אנו מכריזים בזאת” מציגה עבודות של הזוכים והזוכות בפרסי משרד התרבות והספורט לאמנות ועיצוב לשנת 2016. אחת הסיבות לצפות בתערוכה הזו היא, ובכן, שיש בה משהו שמתאים לכל אחד ואחת. היא אמנם אינה מאוגדת סביב תמה או תיאוריה, אבל היא עובדת, מעניינת ונגישה.
המבנה הייחודי של המוזיאון – גרסה חד-קומתית של הגוגנהיים הניו-יורקי (לא פחות), בשילוב כיפה שדרכה חודר אור טבעי השוטף בצורה אחידה ומחמיאה את החלל כולו – מוסיף למוצגים עניין ועומק. המוצגים עצמם הם בציר משובח ומדוד ממגוון מדיומים ונושאים שמעסיקים אמניות ואמנים בישראל היום. הכל מהכל והכל טוב.
הפייבוריט שלי בתערוכה הוא הצלם אלכסנדר מנדלביץ’. מנדלביץ’ ומארק ישאייב (שעבודה פנטסטית שלו מוצגת כעת בגלריה חנינא), הם אולי הצלמים המציגים הטובים ביותר הפועלים כיום, אבל זה נושא לרשימה אחרת.

מראה הצבה מתוך התערוכה, צילום: גל דרן
בתערוכה מציג מנדלביץ’ שני תצלומים ממוסגרים ואלבום הכולל דימויים רבים נוספים. תחושת אי-הנוחות הגופנית העולה לנוכח תצלומיו של מנדלביץ’ משתווה בעוצמתה ליופיים. התצלומים כולם מבוימים בגישה של Absorption and Theatricality (לפי מייקל פריד): הדמויות שקועות בעולמן ואינן פונות אל הצופה. הן מתקיימות בתוך סביבה ביתית – מרחב דירתי ישראלי למהדרין, מלא אשפה, סכנות וגועל. ה”מאוים” או ה”אל-ביתי” הפרוידיאני עולה כאן ביתר שאת. הפורמט הקטן של התצלומים סוגר על המצולמים וקטן למידותיהם כמו הבית הסוגר על אליס מארץ הפלאות לאחר שאכלה מן העוגה. בקיצור, לא נוח להן.

אלכסנדר מנדלביץ’ – Untitled Sabbath, הדפסה דיגיטלית, 2014 (פרט), צילום: גל דרן
מנדלביץ’ מתמחה בזיקוק הרגע המעצבן שכולנו חווים מדי יום ויותר מפעם אחת, הרגע האלים שבו האוטובוס בורח ברגע האחרון, מזון רטוב נשפך פתאום לרצפה המטונפת או כשהזרת נתקעת בקצה הספה. כשמגרד לנו. כשעקום לנו. העיסוק באמת המכוערת של הגוף האנושי, זו שממוסכת במדיות החברתיות ועוד לפניהן בתעשיית האופנה, אינו דבר חדש באמנות. אז מהי המחווה של מנדלביץ’? במונחים של תולדות האמנות ניתן לומר שהוא משתמש בצילום כדי להמציא מחדש את ציורי הז’אנר של המאה ה-17 (ציורים שהתמקדו בסיטואציות מחיי היום-יום ומהווי הבית). זו גם הסיבה לכך שהדפסה בפורמט גדול – בדומה לדרך שנוקט ישאייב, שבתורו מתכתב עם מסורות מודרניסטיות רבות, ובהן הקולאז’ הקוביסטי – תעשה חסד עם העבודות של מנדלביץ’. תערוכת יחיד היא השלב המתבקש הבא.
“אנחנו מכריזים בזאת”, תערוכת פרסי משרד התרבות והספורט לאמנות ועיצוב 2016
מוזיאון בת ים
נעילה: 31.03.18




הפסל והאמן יצחק (איצ'ה) גולומבק נפטר בשבת, 22 באוגוסט 2026, בתל-אביב, ממחלת הסרטן. גולומבק, שנולד ב-1957 בלודז' שבפולין ועלה לישראל עם משפחתו ב-1965, היה בן 69 במותו. מאז אמצע שנות ה-80 הוא נחשב לאחת הדמויות המרכזיות בפיסול הישראלי. מאחוריו גוף עבודות אישי, גופני, שביקש להרחיב את גבולות הפיסול ואת היחסים בינו לבין ציור, רישום וקולאז'. גולומבק הרצה בחוג לאמנות באוניברסיטת חיפה, במדרשה לאמנות, בתיכון אלון ברמת-השרון, בתלמה ילין ובקאמרה אובסקורה. גולומבק היה מזוהה עם פסלים מדיקט, חומר שנתפס במשך שנים "נמוך", שאותו היה מכופף, מרכך ומנפח ליצירת אובייקטים שנראו לעתים כמו גופים רכים וחסרי משקל. לצד הדיקט הופיעו בעבודותיו חפצים יומיומיים שהפכו באמצעות פעולת הפיסול למעין ארכיאולוגיה אישית של הגירה, בית, זיכרון וגוף. על החפצים שאסף אמר פעם: "אני מתכופף להרים את המשהו הזה כי אף אחד לא הרים אותו" – משפט שמגלם בתמצית את האתיקה והאסתטיקה של עבודתו. "גולומבק מייצר אובייקטים שאיש אינו חומד, חפצים שאין חפץ בהם, שחומקים ממלכודת הפטיש", 
תמר נסים היא זוכת פרס בקי דקל לאמנית עכשווית מצטיינת לשנת 2026, מטעם העמותה לחקר אמנות נשים ומגדר בישראל. האמניות דפנה שלום ודועא בסיס זכו בציון לשבח.
בוועדת השיפוט השתתפו יאיר ברק, ד"ר זיוי ברמן, שרי גולן, פרופ' יעל גילעת, ורה גייליס, רווית הררי, אמירה זיאן וד"ר הדרה שפלן-קצב.
בתיה דונר, חוקרת תרבות חזותית, אוצרת ומרצה, מתה אתמול ממחלת הסרטן. דונר עיצבה את הדיון הישראלי ועסקה בזיקות בין אמנות, אדריכלות ועיצוב לאידיאולוגיות ולפרקטיקות יומיומיות. היא היתה מהראשונות שראו בעיצוב המקומי תחום עם משמעות היסטורית וחברתית, והיתה שותפה לתוכנית יונה פישר לאוצרות בבית לאמנות ישראלית. דונר בחרה לעבוד כאוצרת עצמאית – החלטה פורצת דרך בזמנה, שפתחה פתח לאוצרות אחרות בנות דורה. דונר, שהתבלטה בשדה האמנות אף שלא היה לה גב מוסדי, אצרה עשרות תערוכות במוזיאונים המרכזיים, מ"לחיות עם החלום" במוזיאון תל-אביב (1989) ועד "משכית – מארג מקומי" במוזיאון ארץ-ישראל (2003). על התערוכה 

חבר אתה עיוור
אלו צילומים מביכים במילוליות שלהם, אפילו בתור עבודה של סטודנט בשנה א’ זה לא היה עובר
יוס
| |