המלצת השבוע: דייה ביקון, ניו-יורק

"העבודה האחרונה שארחיב עליה היא מסוג היצירות שמוכיחות בכל פעם מחדש שהדיונים מקדמת דנא על מה זו אמנות, מדוע היא חשובה או לשם מה זקוקים לה הם הבל הבלי הבלים מול מפגש עם תוצר פלאי מעשה ידי אדם". גילי סיטון חזרה נפעמת ממוזיאון דייה ביקון שבפאתי מנהטן

אם נקלעתם לניו-יורק, הביקור במוזיאון למינימליזם Dia Beacon חייב להיכלל ברשימה שלכם, על אף שהוא שוכן מחוץ למנהטן. אפשר להגיע אליו בקלות ממרכז מנהטן, ברכבת שחולפת על פני נוף מלבב של הרים ומים, לרדת בתחנה של ביקון, ואחרי הליכה קצרה לגלות מבנה מוקף מדשאות וגינת נוי יפה ומסקרנת. המוזיאון שוכן על גדות נהר ההדסון, במבנה ששימש בעבר מפעל להדפס, שמר על שלדו וחלליו המקוריים, ומארח מאז שנת 1960 את האוסף של קרן דייה לאמנות לצד תערוכות, מיצגים ותוכניות ציבוריות.

המבנה מוקף בגינה עונתית, שבה מותקנות עבודות סאונד המושמעות בזמנים קבועים לאורך היום. קומת הכניסה של המוזיאון שמורה לתערוכות קבוצתיות מתחלפות, ובקומות העליונה והתחתונה מוצגות תערוכות קבע; האחת של לואיז בורז'ואה, שעבודותיה חולשות כעת גם על קומה שלמה במוזיאון המומה; מיצב מסכי וידיאו ופסלים של ברוס נאומן ופרנסואה מורל; ומיצב המורכב מארבעה פסלי ענק של ריצ'רד סרה. הביקון, אם כן, הוא אינדקס מהודק לאמני מינימליזם ומפגן ראווה של הז'אנר.

תנועת המינימליזם היא רצף מתמשך ומטלטל של רעיונות, שאחד הרדיקליים שבהם מתייחס לאמן כיוצר של רעיון וקונספט, ולא בהכרח זה שמייצר את עבודת האמנות בפועל. רעיון זה גובש בעקבות התערוכה המכוננת "Primary Structures", שהוצגה במוזיאון היהודי בניו-יורק בשנת 1966. תפיסה זו התיקה לראשונה את מגע ידו הממשי של האמן מהיצירה, צימצמה את חשיבותו של תהליך העשייה, והעלתה על נס את המוצר הסופי. עם זאת, ליבת המינימליזם כבר הוטמעה לכדי העברת מסר מהותי וחיוני על-ידי המדיום, באמצעות מהלכים רדוקטיביים, תמצות פורמליסטי וריקון של ייצוג ותוכן.

השוטטות בין חללי המוזיאון משרה תחושה מדיטטיבית כמעט. הדממה המוחלטת האופיינית לתמהיל של עבודות אלמותיות ומבנה מוזיאון היסטורי והשפעתו של האור הטבעי והמלאכותי עליהן יוצרות תחושה של ריק בועתי. באופן מפתיע, תחושה זו מאפשרת מרחב נשימה ורעננות, בניגוד לעומס האינפורמטיבי והפיזי שמאפיין מוזיאונים בסדר גודל דומה. כיוון שהרשימה באמת ארוכה מלהכיל, וכיוון שהמוזיאון אוצר את האבות והאמהות המייסדים, אתייחס לעבודות שריגשו ועיניינו אותי במיוחד.

בתערוכה הקבוצתית מציגה אן טרוט (Anne Truitt) אובייקטים שנעים בין פיסול לציור. כמה מהם מוצמדים אל הקיר, ואחרים עומדים על הרצפה ומציגים תחביר מאוזן בין קנה-מידה אנושי למינימליזם. טרוט רתמה את המופשט האקספרסיבי שנדחה על-ידי אמני המינימליזם לחקר הנשגב, הפוטנציאל של הסובייקטיביות וההפשטה הגיאומטרית. בעבודותיה גלום יופי נחבא ועדין. ממרחק הן נדמות כאובייקטים גיאומטריים מונוכרומטיים; מלבנים בגדלים שונים, טוטם מרובע לבן, מחיצה שחורה. כאשר מתקרבים נפרשות ג'סטות הנחה עדינות ומונוטוניות של צבע, כמו דימוי מטושטש בתצלום שבחלוף רגעים מעטים יתנדף ויתאדה לחלוטין. יש להתבונן אם כן בעין סבלנית ובוחנת כדי לחוש במגע היד הייחודי של טרוט, הגובל באיונו.

מישל סטיוארט (Michelle Stuart) מציגה בחלל אחר ארבעה ניירות ברוחב מטר וחצי לערך, הגולשים מראש הקיר וצמוד אליו, ונוגעים בקימור קל ברצפה. הניירות צבועים בגוון חמרה אדמדם, בגריד הנע מן הבהיר אל הכהה. לסטיוארט, היוצרת פרוטאז', סוג של הטבעה או חיכוך של נייר על פני אדמה, עניין מתמשך בחשיפת הספציפיות של תצורת פני השטח. בעבודה הזו מטביעה סטיוארט את הטקסטורה ממחצבת לבנים נטושה ב-Sayreville, ניו-ג'רזי. היא לקחה דגימות מארבעה אזורים באדמת המחצבה ולכדה את הגוון הדינמי שלהם בעודם מתמזגים בנייר. קשה להסביר מדוע העבודה מרגשת כל-כך; באופן קסום ומסתורי, סטיוארט הצליחה ללכוד באמצעות פעולה פשוטה את השקט, הרוח והמרקם, ולמעשה את הטבע עצמו. היא מציגה בפנינו ממצא ארכיאולוגי עכשווי; הגילוי אינו של עצמות או חפצים עתיקים, או אפילו של תופעה גיאולוגית נדירה, אלא חשיפה והצגה של תפארת חותמה העתיק והנושן של הפעולה עצמה. בעוד שהמינימליזם חרט על דגלו את ניתוק האובייקט, התרחקות מהסובייקטיביות וחגיגת המוגמר והסופי, סטיוארט מפנה עורף לעקרונות הללו ומדגישה את תוצאותיו וחשיבותו של המהלך עצמו; עבודת הכפיים, חיכוך האדמה בנייר, האבסטרקט הנברא במגע היד. כל אלה מזכירים מאוד גם את פעולתה הציורית של טרוט.

מישל סטיוארט, "רביעייה", 1976. צילום: ביל ג'ייקובסון

ציוריו הקטנים, המקובצים ברביעיות, של בלינקי פלרמו (Blinky Palermo) מהפנטים במיוחד. בצדק הונחו מולם "כסאות נשיקה" לצפייה ושהייה. בחלל המקביל, ובהיפוך רדיאנטי, מונחים צמוד לקיר או מוטים אליו ציוריו של רוברט ריימן (Robert Ryman), עם הלבן החושני, העיסתי והסמיך שרק עדשת העין האנושית יפה לו. פרד סנדבק (Fred Sandback) מציג עבודות העשויות מחוטים אקריליים צבועים שנמתחים בין נקודות אקראיות בחלל ומסמנים נפחים או משטחים גיאומטריים. מרשימים במיוחד החיבורים האורגניים והבלתי נראים כמעט של החוטים למבנה, עד כי נדמה, בדומה לפעולתו של עכביש הטווה את קוריו, כי גם סנדבק טווה צורות מתוך ליבת המבנה. בכך הוא מצליח לחולל תנועה דינמית המשיטה את הצופה בחלל הריק, וכל זאת באמצעות כוחו של אובייקט מסומן ומדומיין. העבודות הללו פחות אקסטרווגנטיות ומונומנטליות באופיין, אך דווקא בשל הסטורציה המינימלית שלהן הן מדויקות כל-כך.

העבודה האחרונה שארחיב עליה היא מסוג היצירות שמוכיחות בכל פעם מחדש שהדיונים מקדמת דנא על מה זו אמנות, מדוע היא חשובה או לשם מה זקוקים לה הם הבל הבלי הבלים מול מפגש עם תוצר פלאי מעשה ידי אדם. בקומה התחתונה של המוזיאון יצר ריצ'רד סרה מיצב קבע של ארבעה פסלים. המיצב בנוי מארבע אליפסות ענק המורכבות מלוחות פלדה קמורים וקעורים שבהם נחרצו פתחים אנכיים. הפתחים שואבים את הצופה מן החוץ אל הפנים בתוך מבוך שבלולי שמוביל לרחבה מרכזית. מן הכניסה לאולם עצמו ולעומק החלל הולכים השבילים במבנים וצרים ומתארכים מאליפסה לאליפסה. החוויה שסרה יוצר, מעבר לתנועה הסיבובית, ההליכה ואיבוד תחושת האוריינטציה, היא כאילו נבלענו בתוך ציור ענק. הגוף נע בתנועת מכחול זנית מדודה ומחושבת המובילה לרגע הניתוק מן הבד, וכשמתגלה הרחבה הפנימית, ריאותיו של הפסל, נפער רגע אינסטרומנטלי ממש.

ביציאה מהאליפסה אנחנו מסמנים שוב קו, מותירים עקבה, ניתקים ומושלכים החוצה. הצופה הבלתי מרוכז עלול לפספס את הפתחים הללו, או לייחס אותם לדקורציה במבנה ולהיוותר עם חוויה מרשימה אך חסרה. המרכיב העיקרי בעבודות הללו אינו חומרי כלל. פסליו הסביבתיים המונומנטליים של סרה אוצרים בחובם איכויות של איתני טבע, ומכאן עוצמתם. מובן שלצד תכונות אלו עומדות הווירטואוזיות הפיסולית והשליטה בכמויות אדירות של חומרים כבדים, קשוחים ומסובכים לעבודה, שסרה מפיח בהם חיים ותנועה כברקדנית מודרנית בנויה לתלפיות.

ריצ'ארד סרה, "Torqued Ellipses", 2014, צילום: ביל ג'ייקובסון

אלמנט האור הוא מרכיב מפתיע וחושי בעבודות. כדי להציב את פסלי הענק של סרה, הסירו את קיר הלבנים הרחב הפונה אל החצר. כשהושב הקיר למקומו, על חלונותיו המקוריים הרבועים, בוודאי היה נעים לגלות כמה האור של שעות אחר הצהריים הרכות מחייה את הפסלים, מעניק להם אינספור גוונים בתוך יציקת הפלדה המחלידה, רושם חלונות זהובים על כנפי האליפסות ובורא הילה בשוליהם העליונים של הענקים הדוממים. לאור הטבעי אופי חמקמק. הוא משתנה תדיר, הוא דרמטי, מעורר השתאות. אך האור אינו רק אלמנט חיצוני שחודר דרך שמשות הזכוכית ונטמע בקונסטרוקציות הגיאומטריות העצומות; הוא חומר ממשי ורכיב קריטי בעבודות הללו, ובלעדיו ייתכן שהפסלים היו נותרים כלווייתנים שנסחפו אל חופו של המוזיאון.

פסל נהדר נוסף שהאור עושה עימו חסד עליון הוא העכביש היפהפה של לואיז בורז'ואה בתערוכת הקבע שלה. טוב להלך ולדלג ביו טלפיו המחודדים הנוצצים באור השמש, להילכד בין קוריו, להיות לו לטרף.

במסע חזרה אל הגוטהם סיטי, ואחרי שביקרתם גם בגן הפסלים הנמצא במרחק נסיעה קצר מן המוזיאון, כדאי לקנח בטיול למזח העץ שעל שפת מי ההדסון הסמוך. הסירות הולכות ובאות לאור שקיעה ורדרד, זכרונות טריים של אמנות משובחת עוד עומדים באוויר הספוגי, וברגעים אלו ניתן בהחלט לשקוע בשלווה נצחית.

 

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.