המלצת השבוע לפריבילגים: גוגנהיים, ניו-יורק

תערוכה חדשה במוזיאון גוגנהיים בניו-יורק – "אמנות וסין אחרי 1989: התיאטרון של העולם" – מעוררת מהומה בעולם האמנות. שלוש עבודות הוסרו בלחץ ארגוני בעלי-חיים. הגוגנהיים: "צר לנו שהקהל לא יוכל להיחשף לעבודות, גם אם אינן לרוחו"

משהו מוזר קורה לתופעות חברתיות שנויות במחלוקת כשהן מטופלות בעולם האמנות: הן הופכות ממושא ביקורת לעמדה אוטונומית שנמצאת שם לצורך התבוננות בלבד, לצורך החוויה האסתטית, להרהור או שאלה, כלומר לאמנות עכשווית.

בשבוע הבא, ביום חמישי, 6 באוקטובר 2017, תיפתח במוזיאון הגוגנהיים בניו-יורק התערוכה "אמנות וסין אחרי 1989: התיאטרון של העולם". התערוכה תסקור את השינוי שעברה סין מאז נפילת מסך הברזל ועד 2008, שנת האולימפיאדה בבייג'ינג. בתערוכה יוצגו 150 עבודות של 70 אמניות ואמנים סינים עכשוויים. שלוש מהן הוצגו לביקורת עוד בטרם נפתחה התערוכה.

העבודה הראשונה נקראת "כלבים שאינם מסוגלים לגעת זה בזה" – תיעוד וידיאו של העבודה המשותפת של האמניות פאנג יו וסאן יואן משנת 2003, שהציבו כלבי קרבות קשורים ברתמות, עומדים זה מול זה על מתקן ריצה, רצים זה לעבר זה בניסיון לתקוף, ונותרים במקום. הכלבים מותשים, הריר ניגר מהם, והקהל צופה בהם שועטים ללא תוחלת. "זוהי עבודה שבהינתן הזמן שבו הוצגה, מבקרת את מנגנון הכוח ומערכות שליטה בכלל", מסרו מהגוגנהיים כשהביקורת הציבורית החלה להתעורר והלחץ להוריד את העבודות האלו הלך וגבר.

עבודת וידיאו שנייה מציגה תיעוד מיצג של האמן קסיו בינג: שני חזירים שהוטבעו בחותמות דיו הוצגו בתוך מכלאה במוזיאון בייג'ינג. העבודה השלישית היא מיצב של הואן יונג פינג – כלוב ובתוכו חרקים, לטאות וחיות אחרות האוכלים זה את זה ומכלים את המערכת האקולוגית הקטנה שלהם במהלך התערוכה.

עיקר הביקורת על התערוכה היתה עצומה של ארגוני זכויות בעלי-חיים, ונכון להיום חתמו עליה חצי מיליון איש. העצומה קוראת למוזיאון להוריד את העבודות שכוללות או מציגות התעללות בבעלי-חיים.

הגוגנהיים, אחד ממוסדות האמנות הגדולים והחשובים בניו-יורק, לא מצא בתחילה שום בעיה בהצגת העבודות. הן שם כדי לעורר דיון, על כל הטווח הבעייתי שלו, טען. אולם לאחר כמה ימים של לחץ ציבורי רב, הודיע המוזיאון ש"בעקבות איומים אישיים ואלימים על האמנים ואנשי צוות במוזיאון, הוחלט לא להציג את העבודות שהיו תחת ביקורת. לא כיוון שהן אינן ראויות לתצוגה, ואף הוצגו במוזיאונים באסיה ובארה"ב, אלא כי שלומם של עובדי המוזיאון והאמניות חשוב לנו ולא נעמיד את העניין במבחן. צר לנו שהקהל לא יוכל להיחשף לעבודות, גם אם אינן לרוחו, בשל איומים אלימים במהותם, שאין להם מקום בעולם האמנות".

אם נניח בצד את האינטרס הכלכלי הלא כל-כך מוסתר של המוסד להציג תערוכה של שוק האמנות הכי לוהט היום, הדיון שמניח עליונות מוסרית של עולם האמנות אינו מוגבל לגוגנהיים. רק לפני כמה חודשים התנהל דיון במוזיאון תל-אביב על הצגת העבודות של זוולטו מטטואה, שהורשע ברצח ברוטלי של צעירה בת 23 אחרי פתיחת התערוכה. במקרה הזה, למרות הלחץ הציבורי, בזמן הדיון ואחריו התצלומים נשארו תלויים על הקיר.

השאלה מה נכנס למוזיאון ומה לא יכולה לקדם דיון ראוי וטוב, אבל צריך לזכור כי זוהי חרב פיפיות. מי קובע היכן עובר הגבול? האם בהתעללות בחיות? בבני-אדם? בציירת לבנה שמנכסת את הנרטיב של מאבק השחורים בארה"ב, והציגה במוזיאון הוויטני? ואולי בביקורת על ישראל וחיילי צה"ל?

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.