בתערוכת היחיד של דוד מלקוביץ, המוצגת בימים אלו בגלריה דביר בתל-אביב, הוא פורש מיצב פורמליסטי וטכנולוגי שהוא דיון או שיח מדיומלי המשתעשע במשחק מחבואים. מלקוביץ, בוגר האקדמיה לאמנות בזגרב, קרואטיה, הוכשר והתמקצע בציור קלאסי. על פניו, בתערוכה הנוכחית אין כל זכר לז’אנר הזה, שכן מלקוביץ כמעט שאינו מותיר או מתיר מגע יד. למרות זאת ניתן להבחין באלמנטים בולטים מעולם הציור, בעיקר מבחינה דידקטית ורעיונית, שאליהם קורץ מלקוביץ בעבודתו.
העבודות עוסקות בפן האישי של האמן, מיזוג מסונכרן בין סיפור החיים וההיסטוריה שלו לבין סביבתו המיידית – חלל הסטודיו. תחת המעטה הסמיך של פירוק והרכבה מדיומליים נדמה שהנרטיב הפרסונלי מוצפן ומקודד או נותר תלוי ובלתי רלבנטי.
בחלל מפוזרים אובייקטים שונים. מלקוביץ משתמש בחומרים מתערוכות קודמות שלו ו”ממחזר אותם” כדי “להגיע לרמה גבוהה יותר של מורכבות בעבודתו”, נכתב בטקסט התערוכה, ואכן העבודות קולאז’יות ומרובדות בפעולות. ציורים נדחסים ומגולגלים לתוך צינורות פרספקס מרובעים; צילומים של תצלומים מודפסים על קנבס ומודבקים על משטח מתכתי, ומלקוביץ חורך עליהם בלייזר יצורים קוויים; חבילות דואר נטולות נמען או שולח מוטלות, מצולמות או מוצמדות לאובייקטים השונים. הדימויים מהדהדים וחוזרים על עצמם שוב ושוב במערבולת שמסחררת את שהיה ואת מה שאולי עוד עתיד להיווצר.

דוד מלקוביץ’, מראה הצבה מתוך תערוכה בגלריה דביר, 2017
מלקוביץ מתעניין בייצוג של הדבר, במעטפת, ואינו יוצר מגע ואינטראקציה ממשיים עם החומר. בכך הוא יוצר תחושה של ריחוק וקרירות כלפי האובייקטים, כזו שמזמינה לפצח את אבולוציית האובייקט, אבל שאינה מעוררת השתוקקת לחוש או לחוות אותו. נדמה כי מלקוביץ מתמקד במישור השכלתני-אינטלקטואלי, ובכך מפנה עורף לפוטנציאל הגלום בהצפת דחף חושני-רגשי של הצופה כלפי העבודות.
מלקוביץ גם מערער על אלמנט המרחב בעבודות על-ידי אתגור החלל בתוך הפרספקטיבה הצילומית. לא ברור מה קדם למה בתהליך העשייה, כיוון שהקומפוזיציות מתגרות בנקודת המגוז או מטות את המשקלים על-ידי הבלחות לחלל מקביל; שוליים של חלון, הנחת סרגל על כן ציור וכבל טלפון מסולסל המונח על חדר שאליו התגנבה צמרת של עץ מניבים סך של פרגמנטים המרכיבים חידה מסובכת או מתכון סודי שאותו יכול לרקוח רק מלקוביץ עצמו.
אסוציאציה נוספת שעולה מהעבודות היא נטייה לעולם הטקסטיל. מלקוביץ מפזר את העבודות וחונט אותן בגלילים כמו בחנות עמוסת בדים רבגוניים, פורש קשת של גריד צבעוני ב”דיסטורשן” הנדמה כשטיח שהוצמד לקיר, ובשלושה תצלומים של אותו הפריים הוא אף לוכד ערימה של פיסות שנקרעו מעבודות קודמות ופוצע בהן את דמויותיו החוטיות, כמו מבקש לרקום עליהן טקסטורה.
בקומת הגלריה העליונה הדביק מלקוביץ לרוחב הקיר צילום פנורמי בגודל אחד לאחד של קיר בחלל הסטודיו שלו. בצילום הוא שוב מערים, דוחס, מציב רהיטים, גלילים, עציצים, מדביק טפטים על החלונות, מאיר בתאורה כחולה אדומה, ועל-ידי חשיפת האובייקטים שאך נרמזו בעבודות בקומה שמתחתם, הוא מארגן קומפוזיציה מושלמת של סעודה אחרונה המקודשת על-ידי חפצים בלבד. באותו החלל מונחים על הרצפה גם פסלי “פיתה”, פיתות מוערמות ומלוכדות בשכבת בטון נוקשה של האמנית המרוקאית לטיפה אשקש, המציגה בקומת הקרקע של הגלריה מיצב הממשיך את עיסוקה במסורת ובסממנים של מורשתה.
דוד מלקוביץ, גלריה דביר, רח’ ראשית-חוכמה 14, תל-אביב
שעות פתיחה: שלישי–חמישי, 10:00–18:00, שישי-שבת, 10:00–13:00
נעילה: 5.8.17




הפסל והאמן יצחק (איצ'ה) גולומבק נפטר בשבת, 22 באוגוסט 2026, בתל-אביב, ממחלת הסרטן. גולומבק, שנולד ב-1957 בלודז' שבפולין ועלה לישראל עם משפחתו ב-1965, היה בן 69 במותו. מאז אמצע שנות ה-80 הוא נחשב לאחת הדמויות המרכזיות בפיסול הישראלי. מאחוריו גוף עבודות אישי, גופני, שביקש להרחיב את גבולות הפיסול ואת היחסים בינו לבין ציור, רישום וקולאז'. גולומבק הרצה בחוג לאמנות באוניברסיטת חיפה, במדרשה לאמנות, בתיכון אלון ברמת-השרון, בתלמה ילין ובקאמרה אובסקורה. גולומבק היה מזוהה עם פסלים מדיקט, חומר שנתפס במשך שנים "נמוך", שאותו היה מכופף, מרכך ומנפח ליצירת אובייקטים שנראו לעתים כמו גופים רכים וחסרי משקל. לצד הדיקט הופיעו בעבודותיו חפצים יומיומיים שהפכו באמצעות פעולת הפיסול למעין ארכיאולוגיה אישית של הגירה, בית, זיכרון וגוף. על החפצים שאסף אמר פעם: "אני מתכופף להרים את המשהו הזה כי אף אחד לא הרים אותו" – משפט שמגלם בתמצית את האתיקה והאסתטיקה של עבודתו. "גולומבק מייצר אובייקטים שאיש אינו חומד, חפצים שאין חפץ בהם, שחומקים ממלכודת הפטיש", 
תמר נסים היא זוכת פרס בקי דקל לאמנית עכשווית מצטיינת לשנת 2026, מטעם העמותה לחקר אמנות נשים ומגדר בישראל. האמניות דפנה שלום ודועא בסיס זכו בציון לשבח.
בוועדת השיפוט השתתפו יאיר ברק, ד"ר זיוי ברמן, שרי גולן, פרופ' יעל גילעת, ורה גייליס, רווית הררי, אמירה זיאן וד"ר הדרה שפלן-קצב.
בתיה דונר, חוקרת תרבות חזותית, אוצרת ומרצה, מתה אתמול ממחלת הסרטן. דונר עיצבה את הדיון הישראלי ועסקה בזיקות בין אמנות, אדריכלות ועיצוב לאידיאולוגיות ולפרקטיקות יומיומיות. היא היתה מהראשונות שראו בעיצוב המקומי תחום עם משמעות היסטורית וחברתית, והיתה שותפה לתוכנית יונה פישר לאוצרות בבית לאמנות ישראלית. דונר בחרה לעבוד כאוצרת עצמאית – החלטה פורצת דרך בזמנה, שפתחה פתח לאוצרות אחרות בנות דורה. דונר, שהתבלטה בשדה האמנות אף שלא היה לה גב מוסדי, אצרה עשרות תערוכות במוזיאונים המרכזיים, מ"לחיות עם החלום" במוזיאון תל-אביב (1989) ועד "משכית – מארג מקומי" במוזיאון ארץ-ישראל (2003). על התערוכה 
