זוכה הפרס לציור על-שם אסנת מוזס לאמנים צעירים לשנת 2017, בשיתוף בית האמנים ירושלים, הוא האמן יונתן צופי. הפרס, שהושק בשנת 2007, כולל סכום כספי של 10,000 שקל ותערוכת יחיד בבית האמנים בירושלים. תערוכתו של צופי תיפתח בבית האמנים ב-16.9.2017. טקס הענקת הפרס ייערך ב-25.10.17.
חברי ועדת השיפוט, דגנית ברסט, יצחק לבנה ונטעלי שלוסר, כתבו בנימוקיהם: “הייחודיות והמורכבות ברישומיו של צופי, על אף פשטותם למראה, באות לידי ביטוי ביכולתו לאחד תפיסות והיבטים כביכול סותרים של רישום לכלל שלמות מהודקת. רישומיו, רישומי עיפרון וגרפיט בתוספת חומרים אחרים, כשמן קנולה, הם בעלי נוכחות דחוסה, מרוכזת ומדויקת, ויש בהם חידתיות, אך גם נופך של הומור ושנינות. הזיקה לאמנים שהעמידו את הנוכחות הפיזית והחומרית במרכז עבודתם בולטת בעבודתו ומתבטאת בנוכחות האינטנסיבית והאוטונומית של הגרפיט וחיתוכי הנייר.
“הגישה החקרנית-מושגית של אקט ותפיסת הרישום, כמו בדיקה והרחבה של גבולות הרישום, הן היבט בולט נוסף בעבודותיו, וזאת בלי לוותר על הדימוי ועל הפונקציה המסורתית-ייצוגית של הרישום. אל אלו נוסף רובד לשוני ופואטי באמצעות כותרות הרישומים (“עצעצוב”, “להשכיב את הנייר לישון” ועוד)”.

יונתן צופי, נייר שבור”, 2014. גרפיט וחיתוכים על נייר, 50X40 ס”מ
יונתן צופי נולד בשנת 1983, במזכרת-בתיה. הוא בוגר המחלקה לאמנות בבצלאל (2010) וסמסטר במסלול לציור באקדמיה Escola Massana בברצלונה, ספרד. צופי השתתף בתערוכות קבוצתיות רבות, ובהן “בואי אני הולך”, הירקון 19, תל-אביב (2017); “רשמים VI”, בית האמנים ירושלים (2016); “פופ-אפ”, גלריה ג’ולי מ’, תל-אביב (2015); “אולי ביום שני, אולי ביום שלישי”, גלריה מקום לאמנות, תל-אביב (2015); “Confluence: Israel”, המרכז לאמנות סרוסטה, פלורידה (2014) ועוד. בשנת 2014 הציג תערוכת יחיד, “אחיזת מציאות”, בגלריה ברבור, ירושלים. בשנת 2011 זכה בפרס הצטיינות של המחלקת אמנות בבצלאל.




הפסל והאמן יצחק (איצ'ה) גולומבק נפטר בשבת, 22 באוגוסט 2026, בתל-אביב, ממחלת הסרטן. גולומבק, שנולד ב-1957 בלודז' שבפולין ועלה לישראל עם משפחתו ב-1965, היה בן 69 במותו. מאז אמצע שנות ה-80 הוא נחשב לאחת הדמויות המרכזיות בפיסול הישראלי. מאחוריו גוף עבודות אישי, גופני, שביקש להרחיב את גבולות הפיסול ואת היחסים בינו לבין ציור, רישום וקולאז'. גולומבק הרצה בחוג לאמנות באוניברסיטת חיפה, במדרשה לאמנות, בתיכון אלון ברמת-השרון, בתלמה ילין ובקאמרה אובסקורה. גולומבק היה מזוהה עם פסלים מדיקט, חומר שנתפס במשך שנים "נמוך", שאותו היה מכופף, מרכך ומנפח ליצירת אובייקטים שנראו לעתים כמו גופים רכים וחסרי משקל. לצד הדיקט הופיעו בעבודותיו חפצים יומיומיים שהפכו באמצעות פעולת הפיסול למעין ארכיאולוגיה אישית של הגירה, בית, זיכרון וגוף. על החפצים שאסף אמר פעם: "אני מתכופף להרים את המשהו הזה כי אף אחד לא הרים אותו" – משפט שמגלם בתמצית את האתיקה והאסתטיקה של עבודתו. "גולומבק מייצר אובייקטים שאיש אינו חומד, חפצים שאין חפץ בהם, שחומקים ממלכודת הפטיש", 
תמר נסים היא זוכת פרס בקי דקל לאמנית עכשווית מצטיינת לשנת 2026, מטעם העמותה לחקר אמנות נשים ומגדר בישראל. האמניות דפנה שלום ודועא בסיס זכו בציון לשבח.
בוועדת השיפוט השתתפו יאיר ברק, ד"ר זיוי ברמן, שרי גולן, פרופ' יעל גילעת, ורה גייליס, רווית הררי, אמירה זיאן וד"ר הדרה שפלן-קצב.
בתיה דונר, חוקרת תרבות חזותית, אוצרת ומרצה, מתה אתמול ממחלת הסרטן. דונר עיצבה את הדיון הישראלי ועסקה בזיקות בין אמנות, אדריכלות ועיצוב לאידיאולוגיות ולפרקטיקות יומיומיות. היא היתה מהראשונות שראו בעיצוב המקומי תחום עם משמעות היסטורית וחברתית, והיתה שותפה לתוכנית יונה פישר לאוצרות בבית לאמנות ישראלית. דונר בחרה לעבוד כאוצרת עצמאית – החלטה פורצת דרך בזמנה, שפתחה פתח לאוצרות אחרות בנות דורה. דונר, שהתבלטה בשדה האמנות אף שלא היה לה גב מוסדי, אצרה עשרות תערוכות במוזיאונים המרכזיים, מ"לחיות עם החלום" במוזיאון תל-אביב (1989) ועד "משכית – מארג מקומי" במוזיאון ארץ-ישראל (2003). על התערוכה 
