עכשיו הזמן המתאים לטיול אביבי למשכן לאמנות עין-חרוד, ובמיוחד כשמחכה שם התערוכה הנהדרת של הברביזון-החדש, “השיבה לחיים”. אמניות קבוצת הברביזון-החדש – זויה צ’רקסקי-נאדי, אולגה קונדינה, נטליה זורבוב, אסיה לוקין ואנה לוקשבסקי – מציגות במשכן את תערוכתן הגדולה והמקיפה ביותר: ציורים מתחילת דרכן לפני שש שנים ועד היום. התערוכה מציעה מבט רחב וכולל של הקבוצה, הן כאינדיבידואליות והן כקולקטיב, כמו גם את הקשרים בין הנושאים ונקודות המבט השונות שבה. כוחה של הקבוצה, מהיחידות בארץ, מתגלה לא רק ככוח מעשי וארגוני, אלא גם כאמירה אמנותית ייחודית ורלבנטית – אמירה על ציור ועל מקומה של אמנות בחברה.
האמניות, שנולדו בברית-המועצות ועלו לישראל בשנות ה-90, הקימו את הקבוצה בהשראת ציירים מאסכולת ברביזון הצרפתית של המאה ה-19, אבל בניגוד לרוח “באוויר הפתוח” של האסכולה ההיא, חברות הברביזון-החדש אינן יוצאות לנוף הטבעי או שואבות השראה מחיי הכפר. הן אמנם יוצאות לעולם ומציירות תוך התבוננות, אולם מושא המבט שלהן הוא הנוף האורבני והאנושי – האנשים הקרובים אליהן במבחר גדול של דיוקנאות, סביבות המגורים שלהן וחיי היומיום בשכונת נווה-שאנן בתל-אביב, התחנה המרכזית החדשה, כיכר רבין, שכונת עג’מי ביפו, שכונת ניצנה בבת-ים, העיר התחתית בחיפה – וגם רהט וח’ורה שבנגב, השוק הבדואי בבאר-שבע, קיבוצים כברעם ועין-חרוד בצפון ואפילו ערים מרכזיות באירופה – מוסקבה, ברלין, לייפציג, דיסלדורף, פריז ולונדון.
בציורים ניכרות המסורת והטכניקות שהציירות גדלו עליהן בברית-המועצות, אולם האווירה בהם ישראלית מאוד, על הכאוס והאור הלא סלחני שלהם (אלמנטים שניכרים גם בעבודות שצוירו באירופה). בו בזמן העבודות מעוררות רגשות סותרים: מצד אחד הן מציעות מבט חיצוני, אפילו קולוניאליסטי-רומנטי, על הילידים ועליבות חייהם, ומצד אחר יש בהן מבט של חמלה, השתתפות וציור מתוך החיים שלהן עצמם; הזרות שחשה הקבוצה, לצד התבוננות ייחודית של כל אחת מהן.
התערוכה הזכירה לי את פרויקט הצילום התיעודי בתקופת השפל הכלכלי והניו-דיל בארה”ב, עם המתח בין המבט החיצוני, העדות הוויזואלית, החמלה והרגישות. גם הציורים של הברביזון-החדש מטליהפועלים כתיעוד פנימי אקטואלי של המציאות הישראלית העכשווית.
ואם אתם כבר שם, אל תפספסו את “תנודות אור-חלל” של דוד בהר-פרחיה, שמייצר חוויית שהות בחלל תצוגה נקי, ללא עבודות אמנות, ומגלה מחדש את אדריכלות האור-חלל של שמואל ביקלס, אדריכל המשכן לאמנות. נסו להגיע באור יום (גילוי נאות: אני לומד אצל דוד בהר-פרחיה).
הברביזון החדש, “השיבה לחיים”, משכן עין-חרוד. אוצר: יניב שפירא. נעילה: 3.5.2017




השבוע נפתח בשדרות שבנגב המערבי מוזיאון ראשון מסוגו לפעוטות, "המוזיאון הראשון שלי", ומציע, לצד תערוכות, פעילות מגוונת לילדים. יזמית ואוצרת המוזיאון היא שלומית עצבה-ברנע. המוזיאון מיועד למשפחות, לגני ילדים, לקבוצות חינוכיות ולמבקרים בכלל.
התערוכה הראשונה במוזיאון, "קו. כתם. צורה", שאצרו שי עיד אלוני ועצבה-ברנע, מציגה שורה של אמנים. בין העבודות המוצגות: הר שניתן לטפס עליו, מערה שניתן לזחול לתוכה, ציור קיר מגנטי המשתנה ללא הרף, חללי אור צבעוניים, מיצבי סאונד אינטראקטיביים, פסלי טקסטיל רכים למשחק חופשי ועבודות מולטימדיה המגיבות לקול ולתנועה של הילדים. משתתפים: יערה אורן, אורי בצון, נועם בר, ניר ג'יקוב יונסי, דקלה לבסקי, שרון קן-דור, אליאן קצ'קה, איגור רבליס, עלמה שנאור ופרל שניידר. לצד היצירות מוצגות שאלות קצרות המעודדות דיאלוג בין ההורים לילדים. כמו כן פועלת סדנת יצירה.
המוזיאון פותח בשיתוף מרכז דואט להתפתחות הילד באוניברסיטת בן-גוריון בנגב, בראשות פרופ' נעמה עצבה-פוריה, והוקם ביוזמת עיריית שדרות. "המוזיאון הראשון שלי", רח' שאר-יישוב 14, שדרות 


תגובתך מביכה ולא מכבדת. כולן ציירות מעולות ומוערכות.
מוני
| |נחמה שלום. מההערה שלך אני מעריך שלא ביקרת בתערוכה. אי אפשר להתייחס לתערוכה בצורה רצינית מבלי לבקר בה. אני מעריך שאם תבקרי בה תשני גם את דעתך.
יניב
| |ביקרתי ונחמה צודקת
קליר
| |גם אני מאוד מעריכה את זויה, אבל בתערוכה הספציפית הזאת, לדעתי, היא לא התבלטה יותר מחברותיה, אהבתי מאוד גם את ציוריה של אנה לוקשבסקי. ובכלל זו תערוכה מאוד יפה, מקיפה, מעניינת וישראלית.
אילנה לניאדו
| |