בשנים האחרונות כתבתי כמה פעמים על גלריה ברבור, תמיד על רקע המאבק הבירוקרטי ו/או הפוליטי התורן להמשך פעילות הגלריה. כך יצא שהתייחסותיי לברבור נענו לסדר היום של פקידי עיריית ירושלים, ולא עסקו כלל בפעילות האמנותית במקום, שמציג 10 תערוכות בשנה. זו כשלעצמה סיבה מספיק טובה להמליץ על תערוכה בברבור, אבל “סלואולנד”, תערוכתם המשותפת של ביאנקה אשל גרשוני ואורי הולבן המוצגת כעת במקום, היא פשוט תערוכה יפה שכדאי לראות בלי קשר לתמיכה עקרונית בגלריה.
האוצרות מרב קמל ומיקה נשר הזמינו אמן ואמנית להתארח זה בעבודותיה של זו ולהיפך. אשל גרשוני, הבכירה והמבוגרת מבין השניים, מציגה סדרת ציורי מחשב ופסלי ראשים. עבודותיה מוצגות בתוך מיצב פיסולי של הולבן, שציפה את הקירות והרצפה ביריעות לבד צבעוניות ופיזר פסלי בובות עטופים, חפצים ושלט ניאון זוהר האומר “THE MIDDLE WAY”. הכל צבעוני מאד ומלאכותי מאד, קומיקסי ואקספרסיבי, זרחני ומסתורי.

סלואולנד – מראה הצבה
בכניסה לגלריה יש לחלוץ נעליים כדי לא ללכלך את רצפת הבד של המיצב, שהפך את חלל הגלריה למעין אתר עליה לרגל שהוא גם חדר משחקים ביתי ומרכז עירוני לילי שחלונות ראווה, שלטים ודמויות תמוהות מעצבים את מרחביו. המבקר מוצף בדימוי נוף, פתחי מאורות, ראשים, פרחים ובעלי חיים וחיצי ציידים שהם בערך צעצועים אבל לא בדיוק. חבל שפסליה של אשל גרשוני מופרדים באמצעות כנים לבנים ומכוסים בזכוכית, ולא מוצגים כחלק אורגני מהמיצב. הסגנון הדחוס והמרוכז שלהם היה שומר על מובחנות גם בלי הפרדה.
כותרת התערוכה, כמו גם הכריות המפוזרות למרגלות שלט הניאון ומזמינות לישיבת מדיטציה, מרמזות על קריאה להאטה. אולם חוויית השוטטות במיצב מרגישה כמו קיפאון. ברבורים עשויים קפלי בד שחורים ולבנים שקפאו באמצע השחייה ביריעת הלבד הכחולה; פיות ופרחים פעורים מצויירים או מפוסלים כאילו נבלמו בתנוחת קריאה; ראשים דוממים, ספק כרותים, ספק אנושיים וספק חייתיים או מפלצתיים, מפרצפים את פרצופיהם המתוחים והמאובנים מכל עבר.
“סלואולנד” היא תערוכה של אילמות ועליצות. יש בה רוח סטודנטיאלית שמחברת בין שובבות לתהיות קיומיות, וכשנזכרים שחצי מהצמד היא אמנית שתחגוג השנה יום הולדת 85, המושג סטודנטיאלי הופך להישג.
סלואולנד – ביאנקה אשל גרשוני ואורי הולבן
אוצרות: מרב קמל ומיקה נשר
גלריה ברבור, שיריזלי 6, ירושלים



השבוע עמד בסימן מלחמות עצמאות: בישראל איים שר התרבות לשלול את אזרחותם של יוצרי סרט ביקורתי; ראש מכון סמיתסוניאן בארה"ב הודיע על פרישה בעקבות לחץ פוליטי מתמשך; בריטניה שוקלת לגבות דמי כניסה מתיירים במוזיאונים הלאומיים; ובהודו שללו זכויות יוצרים מעבודה שנוצרה באמצעות בינה מלאכותית. 

הפסל והאמן יצחק (איצ'ה) גולומבק נפטר בשבת, 22 באוגוסט 2026, בתל-אביב, ממחלת הסרטן. גולומבק, שנולד ב-1957 בלודז' שבפולין ועלה לישראל עם משפחתו ב-1965, היה בן 69 במותו. מאז אמצע שנות ה-80 הוא נחשב לאחת הדמויות המרכזיות בפיסול הישראלי. מאחוריו גוף עבודות אישי, גופני, שביקש להרחיב את גבולות הפיסול ואת היחסים בינו לבין ציור, רישום וקולאז'. גולומבק הרצה בחוג לאמנות באוניברסיטת חיפה, במדרשה לאמנות, בתיכון אלון ברמת-השרון, בתלמה ילין ובקאמרה אובסקורה. גולומבק היה מזוהה עם פסלים מדיקט, חומר שנתפס במשך שנים "נמוך", שאותו היה מכופף, מרכך ומנפח ליצירת אובייקטים שנראו לעתים כמו גופים רכים וחסרי משקל. לצד הדיקט הופיעו בעבודותיו חפצים יומיומיים שהפכו באמצעות פעולת הפיסול למעין ארכיאולוגיה אישית של הגירה, בית, זיכרון וגוף. על החפצים שאסף אמר פעם: "אני מתכופף להרים את המשהו הזה כי אף אחד לא הרים אותו" – משפט שמגלם בתמצית את האתיקה והאסתטיקה של עבודתו. "גולומבק מייצר אובייקטים שאיש אינו חומד, חפצים שאין חפץ בהם, שחומקים ממלכודת הפטיש", 
תמר נסים היא זוכת פרס בקי דקל לאמנית עכשווית מצטיינת לשנת 2026, מטעם העמותה לחקר אמנות נשים ומגדר בישראל. האמניות דפנה שלום ודועא בסיס זכו בציון לשבח.
בוועדת השיפוט השתתפו יאיר ברק, ד"ר זיוי ברמן, שרי גולן, פרופ' יעל גילעת, ורה גייליס, רווית הררי, אמירה זיאן וד"ר הדרה שפלן-קצב.