המלצת השבוע: זריקת הבוטקוס של שוקי קוק

מאחורי תערוכת היחיד החדשה של עפרה קציר, “עיפרון Hb ונייר”, המוצגת בגלריה שבסטודיו שוקי קוק, מסתתר סיפור יוצא דופן, שלא לומר מעורר שאלות אתיות.

קציר, אמנית בת 84, סיימה את לימודיה בבצלאל ב-1959. היא התפרסמה בזכות איוריה לסרטים שהוקרנו בזמנו בפנס-קסם, ובהם “שוליית הקוסם”, “פטר והזאב”, “לכלוכית” ורבים אחרים. בגלריה של קוק מציגה קציר רישומים של רחובות, עיר מגוריה, ושל העיר ירושלים, שיצרה בשנות ה-80 של המאה הקודמת בטכניקה ייחודית שפיתחה – הפעלת לחץ משתנה על עפרונות הגרפיט היוצרת סקלה רחבה של גוני אפור. “עם עיפרון ביד, אוספת קווים ואור לכדי רישום מוקפד בפרטיו”, תיארה את עבודתה בראיון לקראת התערוכה.

הרישומים הגיעו לסטודיו במצב גרוע: דהויים, על נייר מצהיב. קוק, אוצר-יוצר, נוהג לקחת חלק הן בהגיית הקונספט של התערוכות שהוא אוצר והן בעצם היצירה של האמנים המציגים. לאחר שפתח את הסטודיו ב-2014, רכש מכונה נדירה המבוססת על טכנולוגיה שפיתחה חברת קודאק עבור נאס”א. המכונה, היחידה מסוגה בארץ (ומעטות כמוה בעולם בכלל), משעתקת יצירות אמנות ברמה גבוהה ביותר, באיכות העולה במידה משמעותית על רפרודוקציות וסריקות של יצירות אמנות.

ואכן, הרישומים המוצגים בתערוכה הם שעתוקים-מחודשים של רישומיה של קציר, שעברו למעשה תהליך של רסטורציה דיגיטלית (בלועזית: Scanography) במכונות הסטודיו. לצד הרישומים המחודשים תלויים שלושה רישומים במצבם המקורי. השוואה בין הרישומים לפני שעתוקם ואחריו מעלה שאלות אתיות בנוגע לרסטורציה של יצירות אמנות. האם זריקת הבוטוקס שרישומיה של קציר עברו מתאימה לכל יצירה שאבד לה זוהר הנעורים? האם העלמת קמטי הזמן של יצירה תהפוך למנהג קבוע במוזיאונים ובגלריות? נחיה ונראה.

עפרה קציר, “עיפרון Hb ונייר”
סטודיו שוקי קוק, רחוב רוחמה 11, תל-אביב–יפו
פתיחה: חמישי, 16.2.17, בשעה 20:00