קונליס – אניגמה

ב-1969 ביקרתי ברומא ונקלעתי במקרה לגלריה בשם לאטיקו, שם ראיתי מיצב ובו תריסר סוסים שנקשרו לקירות. יצאתי מהגלריה מבולבל והמום. כמה שנים מאחר יותר, בשנות ה-70, כשהצגתי ביריד אמנות בינלאומי, ראיתי ציורים גדולים עם סימנים, חצים, אותיות וסמלים בשחור על רקע לבן, שלא היה להם שום הסבר מתקבל על הדעת. כמה שנים מאוחר יותר ראיתי בניו-יורק, בגלריה של מארי בון, עבודות שנתלו על הקירות כציורים, אבל למעשה היו מערכים גרפיים שהיו מורכבים מאלמנטים מסתוריים שלא ענו על הגדרה של ציור, גם אם הצבתם על הקירות טענה אחרת. כל העבודות הללו נוצרו על-ידי יאניס קונליס.

לפני שלושה ימים ביקרתי בתערוכה של קונליס במוזיאון הנגב. קונליס יצר שם מיצב רב עוצמה ומעורר מחשבה, העשוי מסלעים מהאזור וחבלים שמחברים ביניהם ונמתחים מחדר לחדר. כמו תמיד אצל האמן הזה, עולה התחושה של משהו חזק במיוחד, אך בלתי ניתן להגדרה. אולם האין זאת בדיוק משימתו של האמן, לברוא איכות חמקמקה, ליצור אניגמות באמצעות נרטיב דמיוני?

מתוך התערוכה. © Manolis Baboussis/ADGP

התערוכה של קונליס בנגב מחזקת את הרעיון שאמנות גדולה צריכה להיות אניגמטית עד גבול מסוים, ושלפעמים הנרטיב מרחף מעל המרחב המופשט של רוחנו. ההרהור הזה על קונליס הזכיר לי סרט שראיתי לפני שנים רבות, פעמים רבות: “אשתקד במרינבד” של אלן רנה. מעולם לא הבנתי אותו עד תום, אבל בכל פעם שצפיתי בו הוא גרם לי להעלות משמעות היפותטית נוספת.

הביקור בתערוכה החדשה של קונליס חיזק עוד יותר את תפיסתי כי אמנות ואניגמה צריכות להיות כרוכות זו בזו כדי להפיק מסתורין והתגלות.

אוסבלדו רומברג, תל-אביב, ינואר 2017

יאניס קונליס – מוזיאון הנגב בב״ש
אוצרת: אדקיארה צבי
נעילה: 18.3.2017