"עם אותו חיוך שקצתו אליך וקצתו מי יודע לאן"

"קאמפף לא היה סטריאוטיפ של פרופסור נשוא פנים. אני זוכרת אותו לבוש במכנסי ג'ינס או קורדרוי חומים ובז'קט ג'ינס, כששני זוגות משקפיים משתלשלים על חזהו והוא גורר את רגליו שקוע במחשבות". ד"ר אירית מילר סופדת לאברהם קאמפף, מחנך, היסטוריון אמנות ואוצר אמנות יהודית

בחול-המועד סוכות הלך לעולמו פרופ' אברהם קאמפף – היסטוריון לאמנות, חוקר ומומחה לאמנות יהודית מודרנית, אוצר, מחנך ומנהיג בשדה האמנות. קאמפף (1920–2016) היה איש אשכולות, בעל ידע עמוק ורחב באמנות, בספרות, בפילוסופיה, בסוציולוגיה ובפסיכולוגיה. הוא היה חלוץ, בין מניחי התשתית ללימודי האמנות באוניברסיטאות בארץ, מרצה בחוג לתולדות האמנות באוניברסיטה העברית ומקים החוג לאמנות באוניברסיטת חיפה. מורה של רבים מההיסטוריונים והאוצרים של אמנות מודרנית ויהודית הפועלים כיום בישראל.

קאמפף נולד בפולין ב-1920 וגדל בווינה. הוא למד בבית-ספר עברי וקיבל חינוך ציוני. לאחר עליית הנאצים לשלטון בגרמניה, החליטו הוריו לשלוח אותו לארץ-ישראל לבדו, והוא בן 16. קאמפף השתלב כחניך בכפר הנוער בן-שמן ושהה שם שלוש שנים. הוא העיד על עצמו כי מצעירותו נהג לבלות את רוב שעות היום בקריאה. לעניין זה יש גם אזכור פואטי בסיפורו של ס' יזהר "גפיר", שקאמפף הוא גיבורו (פורסם בקובץ "צדדיים" ב-1996). יזהר, שהיה מורה בבן-שמן, הצליח לאפיין את קאמפף בהומור דק ובחיוך טוב.

וכך כתב יזהר על שומר מחסן הנשק בבן-שמן: "קראו לו אברם, חודשים על חודשים הוא היה הגפיר התורן, וכאילו טוב היה לו בכך […] ויש לו עט בידיו ויש לו ניירות ויש לו ספרים ערימה שלמה והוא קורא ורושם כאילו זו כל תכליתו של נוטר […] עד שיום אחד, באמצע נפל עליו הגוי ותפשו. מה אתה עושה, נזעק עליו הגוי באנגלית שלו […] מה זה אתה כאן, מה יש לך? מילטון, אדוני, גן העדן האבוד, אדוני, ענה לו העלם סמוק ומתמתח, באנגלית מבהיקה, שנשמעה עם כך כגרמנית עילית, והסרג'נט הביט בו נדהם […] והוא גם מימיו לא שמע על שום מילטון ולא אכפת לו שום גן עדן אבוד או לא, חוץ מקפטן מילטון הממונה עליו".

המשכו של הסיפור כעבור 30 שנה, כאשר יזהר פוגש את אברם "הגפיר" באוניברסיטה העברית בגבעת-רם, וגם הפעם "עם הרבה ספרים תחת שחיו ועם אותו חיוך שקצתו אליך וקצתו מי יודע לאן. אהלן אברם, נעניתי לו, מתפלא איך שמו נזכר לי, ואף לחצנו ידיים, וגם אמרנו דברים על הימים ההם".

כריכת ספרו של קאמפף ״החוויה היהודית באמנות המאה ה-20״

כריכת ספרו של קאמפף ״החוויה היהודית באמנות המאה ה-20״

בתחילת שנות ה-40 למד קאמפף חשמלאות ועבד כחשמלאי בחברת האשלג בסדום במשך שנתיים (1945–1943), כאשר הניחו קו חשמל שם, וגר במחנה פועלים. נראה שאז החלה להתגבש אצלו תודעה חברתית שהשפיעה גם על אורחות חייו, על הפשטות והצמצום שאיפיינו אותם. הוא למד הוראת אמנות במדרשה למורים לציור בתל-אביב (1945–1947), ולימד בבית החינוך לילדי העובדים בצפון תל-אביב.

ב-1947 עזב קאמפף את הארץ ועבר לניו-יורק, שם התאחד עם הוריו שהיגרו מווינה לארה"ב לפני המלחמה. הוא למד חינוך לאמנות באוניברסיטת ניו-יורק, ואת שני התארים הבאים, מאסטר ודוקטורט, עשה ב-New School of Social Research ובאוניברסיטת קולומביה. הוא גם למד במשך כמה שנים פסיכולוגיה. עבודת המאסטר שלו עסקה ביצירתו של מארק שאגאל בפריז. משנות ה-50 של המאה הקודמת פירסם קאמפף מאמרים על אמנים יהודים שונים, ובהם שאגאל, חיים סוטין וז'אק ליפשיץ. במקביל לעבודת המחקר הרצה על אמנות באוניברסיטת קולומביה ואחר-כך במונט קלייר קולג' בניו-ג'רסי, עד צאתו לגמלאות.

קאמפף היה תלמידם של כמה היסטוריונים נודעים לאמנות. הוא הזכיר לעתים קרובות את מאייר שפירו (Schapiro), מורו באוניברסיטת קולומביה, שהיה בעיניו מודל לחוקר ואיש רוח. שפירו היה מומחה לאמנות ימי הביניים ולאמנות מודרנית, מרקסיסט פעיל, מעורב חברתית, ושמר על קשרים עם אמנים שפעלו בזירת האמנות בניו-יורק. ייחודו כהיסטוריון אמנות היה בהתייחסותו להיבטים פסיכולוגיים וחברתיים, לחוויה של האמן בעולם ולתנאים ההיסטוריים שבהם נוצרת האמנות. מקור השראה אחר עבור קאמפף היתה רחל וישניצר (Wischnitzer), חלוצה במחקר על בתי-כנסת באירופה ובארה"ב.

נושא הדוקטורט של קאמפף פורסם כספר ב-1966: "אמנות עכשווית של בתי-הכנסת" ( Contemporary Synagogue Art). הספר עסק באמנות בתי-הכנסת בארה"ב בשנים 1945–1965. קאמפף ערך מחקר שדה מקיף על בתי-הכנסת שנבנו בארה"ב אחרי מלחמת העולם השנייה. הוא נסע לאורכה ולרוחבה של היבשת, נפגש עם אמנים ואדריכלים יהודים ולא-יהודים שיצרו ציורי קיר, מנורות, פסיפסים, ויטראז'ים וארונות קודש ועיצבו חללים של בתי-כנסת. הוא עסק בספר באופיים של המבנים שנבנו ברוח המודרניזם, כמה מהם על-ידי גדולי האדריכלים בארה"ב: פרנק לויד רייט, וולטר גרופיוס ופיליפ ג'ונסון. קאמפף כתב כי "החזרה לבית-הכנסת היא אחת התופעות המעניינות בתקופה שלאחר המלחמה" וכי "ההישרדות של היהדות בארה"ב היא אפשרית אך ורק תחת הגג של האחווה הדתית", וכי "נכשלה כל אפשרות לשמור על זהות יהודית על בסיס חילוני". לדבריו, "בית-הכנסת הפך למרכז שבו יהודים מקיימים את כל מטרותיהם הדתיות, התרבותיות והחברתיות".

קאמפף צידד באינטגרציה של אמנויות, בשילוב בין אדריכלות, ציור, פיסול, מלאכת מחשבת – אינטגרציה  שבית-הכנסת היה בעיניו הדוגמה מובהקת לה. בית-הכנסת אף היה בעיניו דוגמה לאמנות ציבורית וחברתית, אמנות שקאמפף קידם בהמשך פעילותו.

מחקר השדה שערך, שהיה מבוסס על מפגשים אישיים עם אדריכלים ואמנים, שיקף את אופן הפעילות שלו. הוא הכיר אמנים רבים: ז'אק ליפשיץ, שאגאל, בן שאן וז'ק לוין, ובהמשך גם אמנים ישראלים שעבד איתם וכתב עליהם: מנשה קדישמן, דני קרוון, יוסל ברגנר ואברהם אופק. קאמפף ייחס חשיבות לקשר האישי והבלתי אמצעי עם אמנים.

ב-1969 הקים קאמפף את החוג לאמנות באוניברסיטת חיפה ותיכנן את תוכנית הלימודים בהתאם לדגם של הוראת אמנות באוניברסיטאות אמריקאיות. הוא שאף ליצור אינטגרציה בין תולדות האמנות, יצירה וחינוך לאמנות. זה היה רעיון מהפכני, והוא עדיין מהפכני בישראל. בדיעבד, הרעיון לא צלח. קאמפף אף כלל בתוכנית הלימודים את תחום האוצרות, שהיה אינטגרטיבי לשלוש המגמות. הוא עצמו ניהל סדנת תערוכות ויחד עם התלמידים תיכנן והקים תערוכות באוניברסיטה. בתערוכה הוא ראה מכשיר חינוכי מובהק ללימוד וליצירת סביבה אסתטית. לשיטתו, תערוכות אינן חייבות להיות רק במוזיאונים או בגלריות, אלא גם, ובמיוחד, בבתי-ספר, במרכזים קהילתיים ובמסגרות חינוכיות שונות.

יוסל ברגנר, מחזור של שואה ותחייה. פרט מציור קיר שנעשה באוניברסיטת חיפה בהזמנת אברהם קאמפף

יוסל ברגנר, מחזור של שואה ותחייה. פרט מציור קיר שנעשה באוניברסיטת חיפה בהזמנת אברהם קאמפף

באוניברסיטת חיפה יזם קאמפף תערוכות של אמנים ישראלים, ובהם אברהם אופק, ישראל הדני, רות צרפתי ושמואל בק, וכן תערוכת קרמיקה. לרוב אצר את התערוכות בעצמו, ולפעמים גם הזמין אוצרים מן החוץ, ובהם ד"ר גדעון עפרת, שאצר תערוכה על דמות החייל, ופרופ' מרדכי עומר ז"ל, שאצר תערוכת רישומים ופרויקטים של יצחק דנציגר. בשנות ה-80 הקים קאמפף את הגלריה האוניברסיטאית. הוא החל בבניית אוסף אמנות לאוניברסיטה והציב עבודות ברחבי הקמפוס. את כל אלה ביצע תוך התמודדות מתמדת עם הנהלת האוניברסיטה, שפעילות זו היתה זרה לה ודרשה משאבים רבים. ב-2008 סגרה הנהלת האוניברסיטה את הגלריה זמנית, ובינתיים התחלפו גם בכירי האוניברסיטה והגלריה הפכה לזיכרון.

ב-1980 אצר קאמפף באוניברסיטת חיפה את התערוכה "המיתוס של כנען", שעסקה בזהות ישראלית ובחיפוש של מקורות השראה מקומיים. בתערוכה הציגו גם אמנים שהיו בשוליים של האמנות הישראלית, מאחר שעסקו בתכנים מקומיים, ולא בהיבטים האוניברסליים שהעסיקו את עולם האמנות הישראלי אז, כמו המופשט והאמנות המושגית. בין האמנים שהוצגו: שלום סבא, אהרון כהנא, משה קסטל, אחיעם שושני, מרדכי ארדון, שושנה היימן, חוה מחותן, רודי להמן ואחרים. בתערוכה הוצג גם פסלו של דנציגר "נמרוד", אחרי שנים רבות שבהן לא נראה בציבור. מאז הפך הפסל לאייקון מרכזי באמנות ישראל, וכיום הוא מוצג במוזיאון ישראל, בשער לאמנות ישראלית, בצומת המחבר בין האגף לארכיאולוגיה לאגף לאמנות ישראלית.

בשנות ה-70 החל קאמפף במפעל ציורי קיר באוניברסיטת חיפה, תחום שהיה מרכזי בהגשמת חזונו על אמנות ציבורית. ציור הקיר הראשון היה של יוסל ברגנר מ-1974, בנושא "המחזוריות של שואה ותחייה". המשכו בציור קיר שיצר אריך בראואר, "אליהו הנביא ונביאי הבעל" (1982–1983). בכניסה הראשית לאוניברסיטה נמצא ציורו של אברהם אופק, "ישראל – החלום ושברו", שיצר בשנים 1985–1988. המשותף לציורי הקיר הוא במסר ובתשתית האידיאולוגית שלהם, באופיים הסמלי ובזיקה הברורה לתולדות העם היהודי והארץ. קאמפף כתב: "מעצם טבעו ציור הקיר מוציא את האמנות הוויזואלית מעולם האמנות הממוסחר ומחזיר אותה אל שורשיה החברתיים והפולחניים, כמו ציורי מערות אלטמירה ולסקו, ציורי הכנסיות בפדובה ובפירנצה והציורים בבתי-הכנסת של דורא ארופוס ומוהילב".

במקביל לפעילותו בארץ המשיך קאמפף ללמד ולפעול בתחום המוזיאלי גם בארה"ב. בתחילת שנות ה-70 הוא הוזמן לאצור תערוכות במוזיאון היהודי בניו-יורק. החשובה שבהן היתה "החוויה היהודית באמנות המאה ה-20", שנפתחה ב-1976 והיתה לאבן דרך באמנות היהודית. ב-1984 פירסם קאמפף ספר תחת כותרת זהה. תערוכה דומה הוצגה במרכז ברביקן בלונדון ב-1990. התערוכה הקיפה עבודות מתחילת המאה ה-20 ועד תחילת שנות ה-70 של המאה, והוצגו בה כ-260 יצירות של 120 אמנים. קאמפף הדגיש בתערוכות את חשיבותו של ההקשר ההיסטורי של יצירת האמנות. בין הנושאים שעלו בתערוכות: הגירות, מלחמות, שואה, השתרשות במולדת חדשה, התבוללות והתערות, קודש וחולין.

אברהם אופק, ישראל - החלום ושברו. פרט מציור קיר שנעשה באוניברסיטת חיפה בהזמנת אברהם קאמף, שגם מופיע במרכז הציור כשהוא מרצה בפני סטודנטים

אברהם אופק, ישראל – החלום ושברו. פרט מציור קיר שנעשה באוניברסיטת חיפה בהזמנת אברהם קאמף, שגם מופיע במרכז הציור כשהוא מרצה בפני סטודנטים

הגישה האוצרותית של קאמפף היתה מושתתת על תפיסה חברתית של אמנות, על אמנות הנושאת מסרים ואידיאולוגיה, בין אם באמצעות ציורי קיר שיש להם תפקיד אסתטי וחינוכי ובין אם על-ידי תערוכות שנושאות מסרים אישיים וקולקטיביים.

קאמפף היה איש חילוני, עובדה שלא סתרה את עניינו העמוק בעולם היהודי, בספרות עברית וביידיש. ואולי דווקא החילוניות הביאה אותו לחפש את הזהות היהודית מחוץ לתחומי הדת, בשדה התרבות ובפרט באמנות. החיבור שלו לעולם היהודי מהבחינה הרגשית והאינטלקטואלית היה דבר מובן מאליו עבורו.

קאמפף לא היה סטריאוטיפ של פרופסור נשוא פנים. הוא היה ג'ינג'י, קצת בוהמייני. אני זוכרת אותו לבוש במכנסי ג'ינס או קורדרוי חומים ובז'קט ג'ינס, כששני זוגות משקפיים משתלשלים על חזהו והוא גורר את רגליו שקוע במחשבות. את ביתו בנה בעין-הוד, בתוך קהילה של אמנים ויוצרים, ונהג להתרועע עימם, מנסה להבין את הסוד והקסם של היצירה. כאשר כתב על אמן כלשהו, החיה במלים את עבודתו. במלים יצר משיחות מכחול סוערות וחושניות, מנסה לקרב את האקדמיה לאמנות ואת האמנות לאקדמיה.

בשנותיו האחרונות, לאחר שיצא לגמלאות, חזר לעסוק ביצירה, תחום שעסק בו גם בצעירותו, כשלמד ציור אצל אבני. הוא השתלם ברישום, פיסל באבן ואחר-כך בחוטי חשמל. עבורו טעם החיים היה בעבודה, בעשייה. כששאלתי אותו: "מה אתה עושה?", היה עונה לי, "אני עובד".

ד"ר אירית מילר היא היסטוריונית של אמנות מודרנית ויהודית ואוצרת

1 תגובות על “"עם אותו חיוך שקצתו אליך וקצתו מי יודע לאן"”

    ללא ספק אישיות מרשימה וחשובה. תודה על המאמר המאלף. אמנם לא הכרתי את קמפף כמורה אך את פרי עבודתו בהחלט כן. התערוכה על החוויה היהודית באמנות המאה ה-20 עוררה תגובות רבות, בהן ביקורתיות, כמו מאמרו של רוברט פינקוס-ויטן "שש הנחות על אמנות יהודית". המאמר שפורסם בעברית בכתב העת "מושג" השפיע על אוצרים ישראלים (בהם שרה בריטברג סמל ב"דלות החומר") שציטטו אותו ואת הטענה שאמנות יהודית היא אמנות מופשטת. עם השנים פינקוס-ויטן שינה קצת את דעותיו ונראה שהרעיונות של קמפף יכלו להתקבל ביתר קלות כשחלו שינויים בתפיסות האמנותיות בשנות התשעים.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.