הייתי שם כשזה קרה

אחרי שלוש שנים של גלות מאובקת במחסני עיריית תל-אביב, הוחזרה יצירתו של מנשה קדישמן, "התרוממות", הידועה יותר כ"פסל שלושת העיגולים", לכיכר הבימה המחודשת שתיכנן דני קרוון. מה, לא הייתם שם?

אחרי שלוש שנים של גלות מאובקת במחסני עיריית תל-אביב, הוחזרה יצירתו של מנשה קדישמן, "התרוממות", הידועה יותר כ"פסל שלושת העיגולים", לכיכר הבימה המחודשת שתיכנן דני קרוון. מה, לא הייתם שם?

אני שם כשזה קורה, ואני רוצה להציע גם לכם לבוא לראות. אני מדברת על אירועי תרבות חד-פעמיים וגרנדיוזיים, אני מדברת על הפקות ענק נדל"ניות ואחרות. אפשר לקרוא לאירועים הללו "טיים ספסיפיק – סייט ספסיפיק – קינטיק אינסטליישן – רדי-מייד גרנדיוזי", ואפשר לקרוא לי "קלצ'ר צייסר" על משקל "סטורם צ'ייסר" (רודפי סופות).

דוגמה ראשונה: אפריל 2005. בתי הטמפלרים ברחוב קפלן בתל-אביב. לצורך הרחבת הכביש לשמונה מסלולים, הוסעו חמישה בניינים ממקומם. הייתי שם כשזה קרה. הייתי בין קומץ הסקרנים. זה נראה כמו סצנה בסרט מדע בדיוני. זה היה מראה של פעם בחיים. מינהל מקרקעי ישראל מימן את הפרויקט הזה ב-26 מיליון שקל, וכל מה ששדה האמנות היה צריך זה לבוא לראות.

הקומבינה: דברים קורים. מטענים חורגים מונפים במיליונים מעל לראשינו, ולפעמים הם אירועי אמנות מלאי עוצמה. נותר רק להרים את הראש ולקרוא לציבור להצטרף לחגיגה.

דוגמה שנייה: 29 באפריל 2010. שלוש לפנות בוקר. לכאורה אחד מאותם ימי חמישי. בערב העיר תל-אביב תתמלא בפתיחות של תערוכות (עוד מאותן פתיחות). בערב ייצאו אנשים לרדוף אחר ריגושים. באותן שעות של לפנות בוקר התרגש אירוע מסעיר במיוחד – מטען חורג יצא למסע: "פסל שלושת העיגולים" של מנשה קדישמן הובל ב"מבצע סודי" ממחסני שפ"ע של עיריית תל-אביב, שם שכב שכוח שלוש שנים, בחזרה אל עמדתו זה 40 שנה, בפאה הדרומית של "כיכר התרבות".

השבת ״התרוממות״ לכיכר הבימה, 2010. צילום: מורן שוב

השבת ״התרוממות״ לכיכר הבימה, 2010. צילום: מורן שוב

כנמלה ענקית וכבדה (15 מטר אורך, 13.5 טון) הנישאת על גב לווייתן צלח הפסל את כבישיה הריקים של העיר. בעיני רוחי הרמתי הליקופטר לעקוב מלמעלה אחר היצור המופלא משייט בנהר הלילה. באור ראשון של שחר הפך היצור למשאית, ההליקופטר נחת, ואני טיפסתי על הפסל הרובץ כדי למדוד אותו בגופי. דקות אחדות אחר-כך 13.5 טון של "התרוממות" הונפו באוויר על בוקר תל-אביבי ומעל לראשֵי ראשוני הנוסעים בקו 5. אני הייתי שם כשזה קרה, ואני אומרת לכם שזה היה משהו לראות.

מסע הפסל והצבתו מחדש היו אירוע אמנותי. ומהסוג הגרנדיוזי. אין כאלה במקומותינו. ואיפה זה קרה? ברחבת הבימה, ב"כיכר התרבות"! והרי הכיכר היא מרכז ציבורי, מרחב תרבותי, פתוח, שוויוני, סולידרי ושיתופי. והנה מתקיים בכיכר אירוע, מתקיים בה אירוע תרבותי-אדיר וחד-פעמי, ו"העיר" לא חשבה להזמין את אזרחיה לראות. בהיסטוריה התרבותית ידועים אירועים כאלה של קהל שמלווה את מסע הפסל (את "המדונה" למשל) מן האטליה של האמן אל הכיכר (או הקתדרלה) שבה הוצבו. אבל לא כאן. כאן, משום מה, זה מתרחש בלי שום כוונה או תודעה.

יש נדל"ן, יש מלחמות, מנופים מרימים קורות ברזל וקירות בטון, טריילרים מובילים טנקים – אבל באמנות אנחנו עובדים בצנעה גדולה ובתקציב נמוך ("הקולנוע" הכי עשיר הוא זה של הפרסומות). באמנות זה לא משהו שאנחנו רואים בכל יום. והנה זה קרה. ואיזה חיזיון!

הייתי עושה לאירוע הזה יחסי-ציבור כמו שעושים לליקוי ירח שזוכה בכל פעם לעמוד ראשון בעיתון ולהודעה חגיגית בכל תוכנית בוקר ומהדורת חדשות, ואנשים יוצאים לחזות במראה שמחוץ לשגרה. והרי זה מה שאנחנו מחפשים, וזה מה שעושָה אמנות במיטבה – מעוררת את חושינו ומשבשת את השגרה.

ולא רק שהייתי שם כשזה קרה, גם הרמתי טלפון למחלקת החדשות של ערוץ 2, כי תקציב לצלם ולערוך מזה עבודת וידיאו כמובן לא היה לי, וחשבתי שכדאי לצרף כמה שיותר אנשים לחגיגה. חברת החדשות אמנם לא העלו הליקופטר, אבל הם שלחו צלם וכתבת, ושידרו על כך כתבה למיליון הצופים בחדשות של אותו ערב. והצופים? הצופים שמעו על אמנות בחדשות במשך שבע דקות. שבע דקות. בחדשות. מיליון צופים. אם זה לא גרנדיוזי בשדה שלנו, אז אני נמלה.

וכמה זה עלה לעולם האמנות? אפס. נאדה. שום דבר. אין סיכוי שבאמנות נגייס תקציב למה שקרה כאן ממילא. כל מה שהייתי צריכה לעשות זה ללמוד ממנהל אתר הבנייה מתי חוזר הפסל לכיכר, להרים טלפון לחדשות ערוץ 2 ולכוון להם את העדשה. ועוד דבר אחד עשיתי: הזמנתי אחר כבוד את מנשה קדישמן ודני קרוון, שגם אותם אף אחד לא חשב להזמין לחגיגה.

קצת תולדות: בשנות ה-60 וה-70 יצר קדישמן פיסול גיאומטרי, מינימליסטי, חילוני ומופשט (אל הכבשים הגיע רק בשנות ה-80, בעקבות מלחמת לבנון והעיסוק בעקידה). וכשהוצבו "שלושת העיגולים" ב-1974 מעל מגרש חניה, אם הגיבו למשהו, אזי הגיבו ל"אוטומובילים" שחנו או חלפו שם ולא לאתוס היסטורי.

לכל עיר מונומנטים שהם מסימני ההיכר שלה. בתל-אביב (שחירבה באמנותיות את גימנסיה הרצליה) יש מעט כאלה, ו"התרוממות" של קדישמן הוא אולי הראשון שבהם. בשנות ה-70, בין תל-אביב לירושלים – לכל אחת היה המונומנט שלה: הכותל והעיגולים. ולא במקרה מנהלים הסמלים הללו יחסים קוטביים: אבן–ברזל, מרובעים–עיגולים, אנך–אלכסון, דתי–חילוני, היסטורי–מודרני, נכסי-דלא-ניידי–מיטלטלין (אמנות שייכת למיטלטלין).

מנשה קדישמן ודני קרוון בעת השבת ״התרוממות״ לכיכר הבימה, 2010. צילום: מורן שוב

מנשה קדישמן ודני קרוון בעת השבת ״התרוממות״ לכיכר הבימה, 2010. צילום: מורן שוב

בשנות ה-70 לא הוצבו בארץ פסלים כאלה, כלומר, חילוניים לגמרי במקום כזה, כלומר, מרכזי כל-כך. אם הוצב פסל מופשט הוא תמיד היה אנדרטה (ב-1971–1975 הוצבה "אנדרטת השואה והתקומה" הגיאומטרית-מופשטת של יגאל תומרקין בתל-אביב, בכיכר העירייה; כסף לאנדרטאות, כידוע, מגיע לאו דווקא ממשרד התרבות) – אבל הפסל של קדישמן אינו אנדרטה. ואמנם הציבור הרחב התנגד אז לפסל, הוא רצה פסל קלאסי, כלומר פיגורטיבי (דמויות מספרות סיפור). אבל עם הזמן הציבור התרגל. התרגל כפי שמִתְרגלים: פוסחים עליו, לא רואים אותו, הופכים אותו לחלק משגרת הנוף. יום אחד ב-2007 הוסר משם, ויום אחד, כעבור שלוש שנים, חזר. העירייה התעלמה ורוב הציבור התעלם. כמו היה עוד מנוף שחלף מעל לראשינו.

כל מה שנותר לנו כקלצ'ר צ'ייסרז הוא לכוון את תשומת הלב ולהזמין את הציבור לאירועי – הצבה קינטית – מן המוכן – תלויי מקום ותלויי זמן – שמתרחשים ממילא.

המאמר פורסם בגיליון ״קומבינה״ במסגרת שבוע העיצוב בירושלים, 2016

מורן שוב היא אוצרת ההקמה של בית-לעברית, ראשון-לציון – מרכז לעברית כשפה וכתרבות

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.