חזרה למופע

“מה זה פה, יש הופעה?”

יש הפרעה בחלל הפנימי של רחבת מוזיאון תל-אביב. זו רחבה רחבת ידיים, מבואה שממנה מתפצלים המסדרונות לחללי המוזיאון. חלל של מעבר, של תנועה אינסטרומנטלית: כשנכנסים למוזיאון, עוברים דרכו כדי להגיע “לאמנות”. הוא עצמו מצוי מחוץ לאמנות; הוא הכותרת, ההזמנה, הדרך אל. דבר לא מתרחש בו, מלבד תנועה. הוא המרחב הלימינלי הריק של המוזיאון: הפער בין החוץ הסואן, המהיר והמיוזע לבין הפנים של האמנות (מרחב אטי, מהורהר, ממוזג, טרוד בכלכלת מבטים). בתוכו יש שינוי, הכנה לטקס: ההליכה מואטת, המבטים אובדים, מפת המוזיאון נשלפת.

ענת דניאלי – חזרות על חלקים ממני. צילום: ורד אדיר

שתי נשים מופיעות מאי-שם. הן נעות יחד: רצות במרחב, זוחלות על הרצפה, רוקעות ברגליהן, קופאות, עוצרות וממשיכות, מתפתלות; משבשות את התנועה שהחלל רגיל לה. הן פוגעות בכללים: בתוך המבואה נמצאים מוצגים חיים שעוד רגע ייעלמו. נוצר חלל מלאכותי, לא מוגדר, של רגע. הצופים נמצאים בשוליים, מביטים במה שמתרחש במרכז הריק והגדול. העוברים והשבים מתבלבלים; כמה מהם לא שמים לב, לא יודעים, נכנסים למרכז הרחבה ואז מבחינים בהתרחשות חריגה. הם נסוגים מיד לשוליים, במבוכה. הם הפכו להיות חלק מיצירת אמנות בלי שהתכוונו לכך, משום שהצופים שישובים בשולי המבואה מבחינים בהם, מתבוננים בהם. ילדים שאינם מכירים את הכללים של “קהל” רצים מצד לצד, כמו הנשים המופיעות. הם מאושרים: אפשר לרוץ, מהר, מצד לצד. וההורים מרשים להם, כי המופע מרשה להם. לא חייבים להיות בשקט מוחלט, לא חייבים ללכת יפה. הכללים הופרו. המופע ממשיך להתנהל; לעתים נשלחים מבטים, חיוכים: זה בסדר, אפשר להפריע.

“יגאל, תזוז משם שלא תפריע!”

להפריע למי? להפריע לקטיגוריות של חלל מוזיאלי, של הכנסת האורחים הקפוצה, הלא-נדיבה, של האמנות, שמבחינה בין חיים לבין אמנות (התצוגה אינה חיה, הצופים אינם יצירות); בין מופע אמנותי לבין קהל (שאינו אמנותי בעצמו, רק צורך אמנות); בין מרחב שמור (לשמור על שקט! לא לרוץ!) לבין מרחב חופשי. ההפרעה לא נפסקת, לא רק בגלל הטועים, שלא שמו לב ונעצרים במרכז החלל מגושמים, מבולבלים, מצחקקים; לפעמים גם רוקדים; אלא גם בגלל הקהל הממושמע, שישוב בשולי החלל, כי יודע שמקומו של קהל הוא בשוליים, בשוליים של האמנות.

אבל ההתרחשות התנועתית מתרחשת במרכז החלל, ופורצת גם לשוליים. אנשים נדרשים לקום, לעמוד, לפנות מקום. התנועה מתרחשת במרכז ובשוליים, וכללי תשומת הלב נפרצים, איזה אי-שקט מנשב. הכללים הופרו. על מה להסתכל, על המופע או על ההפרעות למופע? המבקרים במוזיאון מפריעים ללא הרף למעשה האמנותי. וגם המופע מפריע לתנועה החופשית של המבקרים בחלל: שתי מבקרות במוזיאון נעות בחלל לא כמו שצריך.

המופע מייצר התרחשות, אירוע. הוא אינו מוצג שזהה לעצמו, לכן אין לו זהות. הוא אנטי-מוצג, נטול גבולות, מתוכנן בקפידה באופן שמזמין את מה שלא תוכנן מראש. הוא לא שייך למוזיאון, שבו האמנות קפואה, מאורגנת בחדרים, סטטית. הוא לא שייך לאולם המחול, שבו האמנות נתונה מראש, מתרחשת על במה, נעה בגבולותיה. מי מפריע למי?

“את מסתכלת, דיתי? זו בדיוק התנועה שעשתה לי את הצרות בגב!”

המופע עוסק באמפתיה. כך כתוב בדף המידע שמופיע במרכז החלל על שלט זעיר, שאיש אינו מבחין בו. אמפתיה היא השלכת העצמי, לעתים באופן לא רצוני, על רגשותיו של האחר, או על מהותם של אובייקטים. היינץ קוהוט הגדיר אמפתיה כיכולת לחוש ולהרגיש את עצמך בתוך החיים הפנימיים של זר. הוראת המקור היווני של המלה היא “קרבה גופנית”; גוף אחד נבלע לרגע בתוך ההוויה של גוף אחר, זר. זה חייב לקרות רק לרגע, אחרת זו תהיה פסיכוזה מאיימת, אובדן של עצמיות. לרגע אחד, משהו נכנס לתוך גופו של אחר, חווה את העולם כמותו. ולכן אמפתיה היא תמיד הפרה של רצף העצמי, של גבולות העצמי; האמפתיה דורשת לוותר, לזמן מה, על הזהות הגופנית או הנפשית, על קווי המתאר של אובייקט שזהה לעצמו. לכן היא נדירה, נדיבה ומסוכנת, ולכן נותנים לה שם.

האמפתיה של “חזרות על חלקים ממני” אינה מכוונת לנשים המופיעות. האמפתיה אינה מופנית כלפיהן, משום שהן “עושות מחול” והקהל צופה ונע בלי לעשות מחול. האמפתיה גם אינה מופנית כלפי בני-האדם שחולקים עימן את המופע. היא מתקיימת אל מול המערכת של ההפרה, שמגדירה את מושג האמפתיה: כל המשתתפים, ענת דניאלי ותמי ליבוביץ’, האנשים שצופים במופע, האנשים שעוברים דרכו, חלל הכניסה למוזיאון, כולם יצאו מהתפקיד המוגדר שלהם, מתנסים בתפקיד אחר. כולם מפריעים לגבולות של הזהות (זהות של חלל, של מחול, של רקדניות ושל קהל, של אמנות).

הם מפריעים ומפורעים. הקהל הופך למופע, המופיעות הפוכות לקהל, המוזיאון הופך לבמת מחול, חלל המבואה הופך לאירוע. כל גורם במערכת יוצא מגדרו, מתמקם בעמדה זרה נוכח בה לרגע. האמפתיה מופנית כלפי עצמה: ההיבלעות בתוך מהות של אובייקט, גוף, התרחשות אחרת, מסמנת את המנגנון האמפתי עצמו. אין בה מוסר או נחמה, אלא רק תרגול של המנגנון. לא יותר מחזרה, חזרות על חלקים ממני, שכבר אינם  שייכים לעצמי.

***
“חזרות על חלקים ממני”, יוצרות-מבצעות ענת דניאלי בשיתוף תמי ליבוביץ’, מוזיאון תל-אביב לאמנות