מקרקפים וחסרי ישע

"בשתי הפעולות יש ביטוי של כוח מוחץ על הזולת, אולם בעריפת ראש המוקד הוא זהות המת – אפשר לחשוב בהקשר אמנותי על ייצוגים של גוליית, הולופרנס או מדוזה – בעוד שבקרקוף הדגש הוא על עצם הניצחון. הכיבוש. בקרקוף זהות המת אינה משמעותית. להפך, היא חסרת משמעות לצד הממית". הדס יוסיף-און משוחחת עם שחר יהלום בעקבות תערוכת היחיד שלה "חיות", המוצגת בגלריה נגא.

הדס יוסיף-און משוחחת עם שחר יהלום בעקבות תערוכת היחיד שלה "חיות", המוצגת בגלריה נגא 

התערוכה "חיות" שונה מאוד מהתערוכות הקודמות שהצגת. אם בתערוכה הקודמת הרגשתי שאני נמצאת בחלל עתידני שבו האובייקטים מבקשים לדקור אותי בנוכחותם, הפעם היתה לי תחושה שאני מסתובבת בקטקומבה עתיקה בין אובייקטים מופנמים.

"זה נכון שבעבודה שלי התרחש היפוך בתפיסה הפיסולית. במשך הרבה זמן ניגשתי לפיסול ממקום חווייתי וחד-פעמי של זמן ומרחב ספציפיים, של ההצבה בחלל. באיזשהו רגע האובייקטים ביקשו שתהיה להם היסטוריה, ביקשו להזדקן עם הזמן. פה יש אובייקט שאמור לשרוד אחרי בן-אדם. בניגוד לרוב האובייקטים, שזקוקים לאדם שישמור עליהם, פה האובייקט שומר על האדם".

שחר יהלום - חיות. מונוטייפ, 50/70 ס״מ

שחר יהלום – חיות. מונוטייפ, 50/70 ס״מ

יהיה נכון לתאר את התהליך הזה כמעבר מיצירה פרגמנטרית לעבודה שמכילה נארטיב?

"זה נכון שעברתי תהליך של ויתור על הפשטה לטובת כיוון פיגורטיבי. התחלתי לעבוד ברישום מתוך זיכרון בטכניקה של מונוטייפ. זה תהליך מהיר ואקספרסיבי, שבו אי-אפשר למחוק ואי-אפשר לתקן. כל רישום הוא זיכרון ויזואלי, תמונה שנחרטה לי בדמיון. התמונות הללו לאו דווקא בונות נארטיב או סיפור. מונוטייפ זה הדפס שאי-אפשר לשכפל. יש הרבה סוגים של מונוטייפ, אני עובדת עם לוח זכוכית שאני מורחת עליו דיו עם גלגלת בשכבה אחידה. על הזכוכית אני מניחה נייר עדין ורושמת בעזרת מקל או באצבע. רק מה שאני רושמת עובר לנייר בצדו השני, ולמעשה עד שמרימים את הנייר לא רואים בדיוק את התוצאה".

עם אילו חומרים את עובדת?

"הפסלים הם יציקות גבס שהתבנית שלהן היא פסל. המקור עשוי מהרבה חומרים שכמה מהם אפשר לזהות ביציקה הסופית. התבליטים השחורים הם חיתוכי עץ מרוחים בדיו, לתבליטים העמוקים אני משתמשת בחימר, בשעווה ובקלקר, שאפשר לראות ביטויים שלהם ביצירה הסופית. תהליך היצירה של הפסל לא מתוכנן. אני בונה ומרכיבה חלקים באופן אינטואיטיבי, וכך הפסל נבנה בצורה אורגנית. אחר-כך אני יוצקת גבס ומפרקת ממנו את הפסל המקורי. את התבניות הללו אי-אפשר לשחזר, הן חד-פעמיות. התבנית היחידה ששורדת היא חיתוכי עץ, שלכן חוזרת בעבודות שונות".

איך בחרת את החומרים?

"בעבודות הקודמות שלי היתה חשיבות גדולה לחומרים. החומר והמשמעות שהוא נשא הובילו את העבודה איתו. בתערוכה הנוכחית אנו צופים במצֵבה של פסל. הפסל עצמו מתפרק, והיציקה נושאת את זכרו. באופי הוא לא דינמי ואורגני כמו החומרים עצמם. זו מצבה, אובייקט זיכרון לדבר החי, תחליף מת. החומרים של הפסל מתכתבים עם ההיסטוריה של הפיסול, עם פיסול של מבני קבורה קדומים, שהם שחר האמנות ושחר האנושות".

שחר יהלום

שחר יהלום – סצנת קרקוף

האם ללימודים בקולומביה היתה השפעה על ההיפוך שחל אצלך בתפיסה הפיסולית?

"התהליכים התחילו לפני הלימודים. התחלתי לעבוד ברישום פיגורטיבי אחרי הרבה מאוד שנים שלא עשיתי זאת. הרישום הפיגורטיבי הוא בחירה לקחת משהו שחי במציאות ולהמיר אותו בדומם, כמו להמית משהו חי. ייתכן שהמעבר לניו-יורק איפשר מרחב, זמן ושקט ללכת למקומות אחרים, אבל העניין התחיל עוד לפני הנסיעה".

סגנון הרישום שלך הזכיר לי ציורים על כדים יווניים, אמנות ארכאית.

"המקור לציורים קשור לחוויה אישית, פרטית. אבל בגלל שאני מציירת מהזיכרון, הרישום הוא ארכיטיפי, עם סממנים סכמטיים. לגבי תקופות עתיקות, מעניינות אותי תקופות מצרים העתיקה וימי-הביניים, תקופות שבהן הדת היתה מאוד חזקה ולכן המוות היה נוכח מאוד ביום-יום. באמנות פחות עסקו באיך דברים מתקיימים בעולם הזה ויותר בהנצחה ובפנטזיה על העולם הבא".

הדבר הראשון שראיתי והתפענח לי בתערוכה היה הרישום הגדול של הקרקוף.

"הרישום הגדול של הקרקוף הוא באמת העבודה המוקדמת ביותר שעשיתי מבין העבודות המוצגות בתערוכה. עשיתי אותו עוד בתקופת הלימודים. נקודת המוצא של העבודה הזו היתה תמונה שנחרטה לי בראש מהסצינה האחרונה בסרט של פזוליני, '120 ימי סדום', שבה הנערים טובחים זה בזה בחצר."

לקרקוף יש תו אנושי, מפני שהוא משאיר את הפנים של הנרצח בלי לפגוע בהן. במובן זה הוא מכבד או משאיר את האפשרות לכבד את המת. מעשה ההרג לא נוטל מהאדם את אנושיותו, למרות שהוא לוקח את חייו.

"בהחלט. כשאני חושבת על קרקוף, אם אני משווה את זה לעריפת ראש למשל, בשתי הפעולות יש ביטוי של כוח מוחץ על הזולת. אולם בעריפת ראש המוקד הוא זהות המת – אפשר לחשוב בהקשר אמנותי על ייצוגים של גוליית, הולופרנס או מדוזה – בעוד שבקרקוף הדגש הוא על עצם הניצחון. הכיבוש. בקרקוף זהות המת אינה משמעותית. להפך, היא חסרת משמעות לצד הממית".

שחר יהלום - דיוקן עצמי. יציקת גבס.

שחר יהלום – דיוקן עצמי. יציקת גבס.

אז מה בכל זאת הסיפור שמחבר את כל הדימויים השונים שבתערוכה? במה אנחנו עוסקים כאן? בתרבות רצח?

"לא, אנחנו עוסקים באנושיות. חשבתי על הביטוי 'נשים וילדים כקטיגוריה החברתית 'חסרי הישע". חשבתי על הכוח שיש למושג ועל ההתנשאות שטמונה בו, שקובעת באופן שרירותי עבור האחר ומכתיבה פסיביות לקבוצה שלמה של אנשים ובעלי-חיים. רשמתי מהזיכרון שלוש סצינות קולנועיות שבהן נעשים מעשי טבח בידי נשים וילדים: '120 ימי סדום', 'גומו' ו'גם גמדים מתחילים בקטן'. ברישומי הקרקוף שבתערוכה וגם ברישומים אחרים אני מחפשת את ההיפוך, את המקום שבו הכוח המקטין של המושג 'חסרי ישע' מתערער ואפילו מתהפך, כשמי שלפני רגע היה קורבן הופך למקרבן".

***

שחר יהלום, "חיות", גלריה נגא, רח' אחד-העם 60, תל-אביב. שעות פעילות: שני עד חמישי, 11:00–18:00, שישי-שבת, 11:00–14:00. נעילת התערוכה: 24.7.15

1 תגובות על “מקרקפים וחסרי ישע”

    סליחה, על מה בדיוק היתה השיחה?

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *



המלצות מרחבי הרשת