[שם, שם] הוא סימון ההפניה אל המקור. הוא מעיד שהציטוט הוא חתיכה הגזורה מתוך הקשר, ונוכחותו כאן היא כנתין זר של מדינה אחרת. בין אם ההצבעה היא אל מקום אחר, זמן אחר, עולם אוטופי או זיכרון רחוק – ה”שם” משמש תמיד כנקודת ייחוס, שעל פיה מוגדר המיקום הנוכחי.
התערוכה [שם, שם] תציג יצירות אמנות המבקשות לייצר זרות אל הכאן והעכשיו, ולהצביע אל מקום אחר. אוטופיה מדומיינת, תרבות גיאוגרפית שונה, מחוז געגועים או גאולה דתית, נוכחותן בתערוכה תהיה כשל אזרח זר, ציטוט המבקש מאיתנו לעזוב את ה”כאן” ולעקוב אחריו אל מקורו, מזמין אותנו “להיות שם”.
התערוכה תציג בבית אבי-חי בירושלים, ותלווה באירועי אמנות שיציגו שיתופי פעולה ייחודיים של מחול, צפיה בכוכבים, פרפורמנס וארוחה מסורתית, מוזיקה וקולנוע.
אירוע פתיחה: 28 ביולי, אירוע נעילה: 13 באוגוסט.
הצעות לעבודות, דימויים, רעיונות, עבודות קיימות וחלומות יש לשלוח לדוא”ל:
benshamayim@gmail.com
עד לתאריך ה- 8/6, בצירוף סקיצות, עבודות קודמות רלוונטיות וכן מקורות השראה.
הפרויקט הינו ביוזמת מרכז “בין שמים לארץ” העוסק ביצירת אמנות עכשווית מתוך עולם התרבות והתוכן היהודי, ובשיתוף בית אבי-חי.
אוצרים: פורת סלומון, אוריין גלסטר ורונן יצחקי
הפסל והאמן יצחק (איצ'ה) גולומבק נפטר בשבת, 22 באוגוסט 2026, בתל-אביב, ממחלת הסרטן. גולומבק, שנולד ב-1957 בלודז' שבפולין ועלה לישראל עם משפחתו ב-1965, היה בן 69 במותו. מאז אמצע שנות ה-80 הוא נחשב לאחת הדמויות המרכזיות בפיסול הישראלי. מאחוריו גוף עבודות אישי, גופני, שביקש להרחיב את גבולות הפיסול ואת היחסים בינו לבין ציור, רישום וקולאז'. גולומבק הרצה בחוג לאמנות באוניברסיטת חיפה, במדרשה לאמנות, בתיכון אלון ברמת-השרון, בתלמה ילין ובקאמרה אובסקורה. גולומבק היה מזוהה עם פסלים מדיקט, חומר שנתפס במשך שנים "נמוך", שאותו היה מכופף, מרכך ומנפח ליצירת אובייקטים שנראו לעתים כמו גופים רכים וחסרי משקל. לצד הדיקט הופיעו בעבודותיו חפצים יומיומיים שהפכו באמצעות פעולת הפיסול למעין ארכיאולוגיה אישית של הגירה, בית, זיכרון וגוף. על החפצים שאסף אמר פעם: "אני מתכופף להרים את המשהו הזה כי אף אחד לא הרים אותו" – משפט שמגלם בתמצית את האתיקה והאסתטיקה של עבודתו. "גולומבק מייצר אובייקטים שאיש אינו חומד, חפצים שאין חפץ בהם, שחומקים ממלכודת הפטיש", 
תמר נסים היא זוכת פרס בקי דקל לאמנית עכשווית מצטיינת לשנת 2026, מטעם העמותה לחקר אמנות נשים ומגדר בישראל. האמניות דפנה שלום ודועא בסיס זכו בציון לשבח.
בוועדת השיפוט השתתפו יאיר ברק, ד"ר זיוי ברמן, שרי גולן, פרופ' יעל גילעת, ורה גייליס, רווית הררי, אמירה זיאן וד"ר הדרה שפלן-קצב. 
בתיה דונר, חוקרת תרבות חזותית, אוצרת ומרצה, מתה אתמול ממחלת הסרטן. דונר עיצבה את הדיון הישראלי ועסקה בזיקות בין אמנות, אדריכלות ועיצוב לאידיאולוגיות ולפרקטיקות יומיומיות. היא היתה מהראשונות שראו בעיצוב המקומי תחום עם משמעות היסטורית וחברתית, והיתה שותפה לתוכנית יונה פישר לאוצרות בבית לאמנות ישראלית. דונר בחרה לעבוד כאוצרת עצמאית – החלטה פורצת דרך בזמנה, שפתחה פתח לאוצרות אחרות בנות דורה. דונר, שהתבלטה בשדה האמנות אף שלא היה לה גב מוסדי, אצרה עשרות תערוכות במוזיאונים המרכזיים, מ"לחיות עם החלום" במוזיאון תל-אביב (1989) ועד "משכית – מארג מקומי" במוזיאון ארץ-ישראל (2003). על התערוכה 
