קול קורא להגשת הצעות ל״פרס האמן הצעיר״ – יוזמה משותפת של עמותת Outset עם Tel Aviv Arts Council, ארגון ללא מטרות רווח התומך באמנות ותרבות ישראלית. הפרס מבקש לתמוך בפרויקט של אמן ולסייע במימוש הפוטנציאל והחזון האמנותי.
הפרס כולל מענק בסך 10,000 ש”ח לאמן אשר נולד או גדל בחו”ל ומתגורר ויוצר כיום בישראל. סכום הפרס מיועד ליצירת והפקת עבודה חדשה אשר תוצג במסגרת תערוכה במוזיאון או בחלל אמנות ציבורי בישראל בשנת 2015. בהמשך האמן יתרום עבודת אמנות בשמו ובשם האירגונים לאוסף ציבורי.
הזוכה הראשונה בפרס (2014) הייתה האמנית נעה יקותיאלי, אשר הציגה תערוכה במוזיאון וילפריד הזורע. מידע נוסף על התערוכה- כאן
הגשת מועמדות בקישור הבא״ הרשמה אונליין
יש למלא את כל הפרטים ולצרף קורות חיים ותיק עבודות (עד 10 דימויים) בפידיאף אחד.
ההגשה פתוחה עד 20.2.2015.
ההגשה על כל פרטיה (טופס, קו”ח) באנגלית בלבד.



הפסל והאמן יצחק (איצ'ה) גולומבק נפטר בשבת, 22 באוגוסט 2026, בתל-אביב, ממחלת הסרטן. גולומבק, שנולד ב-1957 בלודז' שבפולין ועלה לישראל עם משפחתו ב-1965, היה בן 69 במותו. מאז אמצע שנות ה-80 הוא נחשב לאחת הדמויות המרכזיות בפיסול הישראלי. מאחוריו גוף עבודות אישי, גופני, שביקש להרחיב את גבולות הפיסול ואת היחסים בינו לבין ציור, רישום וקולאז'. גולומבק הרצה בחוג לאמנות באוניברסיטת חיפה, במדרשה לאמנות, בתיכון אלון ברמת-השרון, בתלמה ילין ובקאמרה אובסקורה. גולומבק היה מזוהה עם פסלים מדיקט, חומר שנתפס במשך שנים "נמוך", שאותו היה מכופף, מרכך ומנפח ליצירת אובייקטים שנראו לעתים כמו גופים רכים וחסרי משקל. לצד הדיקט הופיעו בעבודותיו חפצים יומיומיים שהפכו באמצעות פעולת הפיסול למעין ארכיאולוגיה אישית של הגירה, בית, זיכרון וגוף. על החפצים שאסף אמר פעם: "אני מתכופף להרים את המשהו הזה כי אף אחד לא הרים אותו" – משפט שמגלם בתמצית את האתיקה והאסתטיקה של עבודתו. "גולומבק מייצר אובייקטים שאיש אינו חומד, חפצים שאין חפץ בהם, שחומקים ממלכודת הפטיש", 
תמר נסים היא זוכת פרס בקי דקל לאמנית עכשווית מצטיינת לשנת 2026, מטעם העמותה לחקר אמנות נשים ומגדר בישראל. האמניות דפנה שלום ודועא בסיס זכו בציון לשבח.
בוועדת השיפוט השתתפו יאיר ברק, ד"ר זיוי ברמן, שרי גולן, פרופ' יעל גילעת, ורה גייליס, רווית הררי, אמירה זיאן וד"ר הדרה שפלן-קצב.
בתיה דונר, חוקרת תרבות חזותית, אוצרת ומרצה, מתה אתמול ממחלת הסרטן. דונר עיצבה את הדיון הישראלי ועסקה בזיקות בין אמנות, אדריכלות ועיצוב לאידיאולוגיות ולפרקטיקות יומיומיות. היא היתה מהראשונות שראו בעיצוב המקומי תחום עם משמעות היסטורית וחברתית, והיתה שותפה לתוכנית יונה פישר לאוצרות בבית לאמנות ישראלית. דונר בחרה לעבוד כאוצרת עצמאית – החלטה פורצת דרך בזמנה, שפתחה פתח לאוצרות אחרות בנות דורה. דונר, שהתבלטה בשדה האמנות אף שלא היה לה גב מוסדי, אצרה עשרות תערוכות במוזיאונים המרכזיים, מ"לחיות עם החלום" במוזיאון תל-אביב (1989) ועד "משכית – מארג מקומי" במוזיאון ארץ-ישראל (2003). על התערוכה 

לא פייר שפעם אחר פעם מקודמים אמנים צעירים על חשבון בוגרים יותר שלהם
לא היתה ההזדמנות להיות שותפים בפרוייקטים של אמנים צעירים כי לא היו
כאלה בתקופתם. ופה בכלל, רק מי שנולד וחי בחול ועבר לישראל זכאי להשתתף.
אולי די עם זה?
הגל
| |