לא רק יין זול, 23.10.14

נועה ארד-יאירי ב"מוסללה", אנה לוקשבסקי בגלריה רוזנפלד, אברהם אילת בקצה בנהריה, חדוה הרכבי, רות שלוס ועוד במכללת דוד ילין בירושלים, אבי איפרגן ועוד בחורבה בחיפה, וסיפור אורח של אריה עטיאס, "המכון לסילוק תוכניות".

הכניסה עשתה בלב שמחה. הנה אני הולך ונכנס, הירהרתי בפליאה. הבחנתי בטעות רק כשהגעתי לקצה.
"המכון לסילוק תוכניות שלום!".
"שלום וברכה, שמי קלמן ואני מעוניין לסלק תוכנית".
"כן כן, אתה מופיע אצלי על המסך. קצת מאוחר מדי, אתה לא חושב?".
"צודקת בהחלט, היו כמה בעיות בקביעת המומנטום בשלב הפותח, רק הבוקר עליתי על הפתרון. אל תשאלי, הייתי חייב להחליף את הכותרת ולפרק את כל ה…".
"הלו הלו אדוני, התכוונתי מאוחר מדי בשבילי, עוד שתיים… שלוש דקות מקסימום אני סוגרת את המשרד ועפה למתנ"ס לאסוף את הקטן מהג'ודו, ואחר-כך קופצת לסופר לקנות זנבות ששכחתי אתמול, ואחר-כך… בקיצור, תתקשר מחר בבוקר, שלום ולהתראות!".
"רק רגע גברת, ומה את רוצה שאעשה עם התוכנית כל הלילה, את לא מצפה שאשב ואשמור עליה, נכון?".
"חס וחלילה, מצדי אתה יכול ללכת לישון בשקט ולהשאיר אותה בחוץ, לא יקרה לה שום דבר".

נועה ארד-יאירי, "ובלבה חומה", מתוך פרויקט "מוסללה", שייפתח ב-23.10.14. חומת האבן המקיפה את מוסררה/מורשה מצדה המזרחי משמשת מחסום אקוסטי, אבל בעיקר כגבול הלא-רשמי בין מזרח ירושלים למערבה. התכנון המקורי והאוטופי של אזור קו התפר כלל בזמנו גשרים, פארק, טיילת וכביש שקוע – אבל נגנז והוחלף בכביש רב-נתיבים שלצדו חומה אטומה, מתוך תפיסת עולם שלפיה גדר טובה יוצרת שכנות טובה. אוצר: מתן ישראלי. מציגים: נעה ארד-יאירי, רות ברקאי, זוהר גוטסמן, טליה טוקטלי, דפנה ילון, תמר פייקס, פיטר יעקב מלץ, קטרינה קנאיפ ועוד. לפרטים נוספים: http://muslala.org/.

נועה ארד-יאירי, "ובלבה חומה", מתוך פרויקט "מוסללה", שייפתח ב-23.10.14. חומת האבן המקיפה את מוסררה/מורשה מצדה המזרחי משמשת מחסום אקוסטי, אבל בעיקר כגבול הלא-רשמי בין מזרח ירושלים למערבה. התכנון המקורי והאוטופי של אזור קו התפר כלל בזמנו גשרים, פארק, טיילת וכביש שקוע – אבל נגנז והוחלף בכביש רב-נתיבים שלצדו חומה אטומה, מתוך תפיסת עולם שלפיה גדר טובה יוצרת שכנות טובה. אוצר: מתן ישראלי. מציגים: נעה ארד-יאירי, רות ברקאי, זוהר גוטסמן, טליה טוקטלי, דפנה ילון, תמר פייקס, פיטר יעקב מלץ, קטרינה קנאיפ ועוד. לפרטים נוספים: http://muslala.org/.

דרשתי כמובן לדבר עם מנהל המשמרת והיא התחלפה על המקום: "בשביל מה לך מנהל משמרת עכשיו, למה לעשות עניין מכל דבר, המנהלים רק מסבכים את המצב, חכה שנייה… בחיי יש לך מזל, לא תאמין, הרגע התקשר בעלי, איזה חמוד, הוא התפנה מהעבודה וכבר הולך לאסוף את הקטן, ומי יודע, אולי גם יסכים לעבור דרך הסופר…".
"אז אפשר לסלק?".
"אפשר בהחלט, רק עוד שנייה אחת קטנה ואנחנו מוכנים, מה הסוג?".
"של מה?".
"של התוכנית! למען השם, על מה אנחנו מדברים…".
"זו תוכנית פרטית".
"פרטית… בשביל זה אני מתעכבת איתך?!".
"מה רע בתוכנית פרטית?".
"אין להן שוק, זה מה שרע בהן, כבר שבוע שלא הגיעה אפילו הזמנה אחת והמחסן עמוס בהן עד התקרה, התוכניות הכלליות, לעומת זאת, נחטפות עוד לפני שהמחסנאי מניח על המדף. אין מה להשוות בכלל. מצטערת מר קלמן, היית צריך להגיד את זה קודם, המנהל בכבודו ובעצמו הנחית על הבוקר הוראה חד-משמעית לא לסלק יותר תוכניות פרטיות עד הודעה חדשה".
"ומה את מצפה שאעשה עכשיו?".
"אדוני, כבר הסברתי לך, אני לא מצפה ממך לשום דבר, זה אתה שמתקשר ומטריד אותי, זה המצב בשוק ואלה ההוראות, ואם זה לא מוצא חן בעיניך, יש לך לילה שלם להפוך אותה לתוכנית כללית, מה בדיוק הבעיה שלך?".

"אני אגיד לך מה הבעיה, כל פעם שאני מתקשר עונה אחת חדשה שלא מבינה כלום מהחיים שלה, זו פשוט הפקרות להציב אחת כמוך בעמדה הזו, יש לך מושג בכלל מה זה אומר להפוך תוכנית פרטית לכללית, במה זה כרוך, במהפך הנדרש? אני מבקש שתקבעי לי פגישה עם המנהל".
"מצטערת אדוני, המנהל נמצא כרגע בפגישה דחופה, כבר אמרתי לך, תתקשר מחר, שלום ולהתראות!".

 

אנה לוקשבסקי, "הפרובינציאליים", גלריה רוזנפלד, תל-אביב. פתיחה: חמישי, 30.10.14, 20:00. נעילה: 29.11.14. לוקשבסקי (1975) חיה ועובדת בחיפה. סיימה את לימודיה במדרשה לאמנות בבית ברל והשתתפה בתערוכות במוזיאון תל-אביב, מוזיאון חיפה לאמנות, מוזיאון הנגב לאמנות ועוד. גלריה רוזנפלד, רח' שביל-המפעל 1, בניין 6, תל-אביב. שלישי עד חמישי, 19:00-12:00, שישי, 14:00-11:00, שבת, 13:00-11:00.

אנה לוקשבסקי, "הפרובינציאליים", גלריה רוזנפלד, תל-אביב. פתיחה: חמישי, 30.10.14, 20:00. נעילה: 29.11.14. לוקשבסקי (1975) חיה ועובדת בחיפה. סיימה את לימודיה במדרשה לאמנות בבית ברל והשתתפה בתערוכות במוזיאון תל-אביב, מוזיאון חיפה לאמנות, מוזיאון הנגב לאמנות ועוד. גלריה רוזנפלד, רח' שביל-המפעל 1, בניין 6, תל-אביב. שלישי עד חמישי, 19:00-12:00, שישי, 14:00-11:00, שבת, 13:00-11:00.

הצלצול נמשך ונמשך ולא הראה סימני רגיעה. התעלמות לא תמיד עוזרת. הרמתי את השפופרת.
"הלו, אתה קלמן? למה אתה לא עונה?".
"ומה אני עושה עכשיו?".
"לא משנה, תקשיב טוב, מדבר המנהל, התוכנית שלך נבחרה לעלות לשידור במהדורת החדשות של השעה עשר, אין זמן, קפל אותה בזריזות וגש מהר לניידת השידור באזור התעשייה, אנחנו מחכים לך!".
"למה תמיד מהר מהר ואין זמן, רק הלכתי לישון, אפשר מחר?".
"מחר זה מחר, אל תתחכם, עכשיו או בכלל לא!".
"טוב, בסדר, אבל איפה אמרת שאתם נמצאים, מאחורי מפעל הבירה?".
"אדון קלמן", התרה בי המנהל מהצד השני, "בלי אלכוהול ובלי עישונים, אתה שומע? תבוא ככה איך שאתה".
"מי דיבר על אלכוהול, רק שאלתי אם ניידת השידור מאחורי מפעל הבירה, למה אתה ישר"…

אברהם אילת, "מצבי צבירה", הקצה, נהריה. אוצרת: לי רמון. פתיחה: שבת, 1.11.14, 11:30. נעילה: 20.12.14 האמן הוותיק אברהם אילת (1939) מציג עבודות מסדרות ותקופות שונות, החל מהדפס העץ משנת 1963 ועד לאסמבלאז'ים ורישומים שבוצעו בחודשים האחרונים. לכולן אפיון חוזר: תנועה אנרגטית המתקבלת באמצעות ריבוי אלמנטים זהים. בתקופה האחרונה משלב אילת בין הגופים המופשטים מהסדרות המוקדמות לבין המצעד האנושי האינסופי של בני-האדם הנראים כפועלים בציות לצו עלום.  גלריית הקצה, רחוב לוחמי הגטאות 34, נהריה. שני, 16:30–19:00, חמישי, 11:00–13:00, שישי, 12:00–15:00, שבת, 11:00–13:00. בתצלום: אברהם אילת, מתוך הסדרה "אנשים בתוך רישום", 2011. גרפיט ודיו על נייר, 66X35 ס"מ.

אברהם אילת, "מצבי צבירה", הקצה, נהריה. אוצרת: לי רמון. פתיחה: שבת, 1.11.14, 11:30. נעילה: 20.12.14
האמן הוותיק אברהם אילת (1939) מציג עבודות מסדרות ותקופות שונות, החל מהדפס העץ משנת 1963 ועד לאסמבלאז'ים ורישומים שבוצעו בחודשים האחרונים. לכולן אפיון חוזר: תנועה אנרגטית המתקבלת באמצעות ריבוי אלמנטים זהים. בתקופה האחרונה משלב אילת בין הגופים המופשטים מהסדרות המוקדמות לבין המצעד האנושי האינסופי של בני-האדם הנראים כפועלים בציות לצו עלום.
גלריית הקצה, רחוב לוחמי הגטאות 34, נהריה. שני, 16:30–19:00, חמישי, 11:00–13:00, שישי, 12:00–15:00, שבת, 11:00–13:00. בתצלום: אברהם אילת, מתוך הסדרה "אנשים בתוך רישום", 2011. גרפיט ודיו על נייר, 66X35 ס"מ.

השיחה התנתקה ולא מספיק שניפצה את השינה העמוקה שהייתי שקוע בה, נכנסתי להתלבטות חדשה ומיותרת – אזור התעשייה הרי גדול ועצום, מחסני ענק ומפעלים שונים ומשונים מוטלים בו בערבוביה, ומערכת דרכים בלתי אפשרית מתפתלת ביניהם, ייקח שעות למצוא את ניידת השידור. הנחתי את השפופרת. כמה החיים היו יכולים להיות פשוטים וקלים יותר אם רק היו מודיעים בזמן. שלפתי את המטען ולחצתי על כפתור האריזה. הקלילות שבה התקפלה התוכנית לתוך עצמה הזכירה לי בעיה דחופה יותר – הם לא לקחו בחשבון שמחקתי את כל הפרטים. אבל עם יחס כזה, שילכו לעזאזל, הוא אמר שהם רוצים אותי ככה איך שאני, אז זה מה שיקבלו.

אברהם אילת, ללא כותרת, 1975–2003, גרפיט ודיו על נייר, 69X49 ס"מ

אברהם אילת, ללא כותרת, 1975–2003, גרפיט ודיו על נייר, 69X49 ס"מ

הבחנתי בעמדת השידור מיד כשיצאתי מפתח הבית. אז אחת מהשתיים, או שאני גר באזור התעשייה, או שהמטלפן חמד לצון. מגדל גבוה התנוסס בפינת החצר ושני פועלים נמרצים עסקו בחפירת בור למרגלותיו. הבנתי מיד את השיטה: קודם מכניסים את התוכנית לתוך הבור ומכסים באדמה ומהדקים היטב, ואז המגדל משדר אותה היישר למעלה, לשמים, ושם היא כבר מתפזרת לכל הכיוונים.

"סבל", תערוכה קבוצתית בגלריה לאמנות במכללת דוד ילין, ירושלים. פתיחה: חמישי, 30.10.14, 20.00. שני עד רביעי, 10.00–14.00, ובתיאום מראש: 054-4874684. נעילה: 15.12.14. אוצרת: נאוה ט' ברזני. מציגים: אביבה אורי, אוזיאש הופשטטר, אורי שטטנר, גלעד קידר, חדוה הרכבי, ירמי עדני, ליאור גריידי, מני סלמה, נג'ואן זועבי, פרי אפרתי-טרייסטמן, ציקי אייזנברג, רות שלוס, שולי בר-נבון, שחר קורנבליט, שלומית ליוור, תמר שפר. בתצלום: חדוה הרכבי, "אלוהים, כמה שאני עייפה", 2008, מתוך "ניירות לראנא".

"סבל", תערוכה קבוצתית בגלריה לאמנות במכללת דוד ילין, ירושלים. פתיחה: חמישי, 30.10.14, 20.00. שני עד רביעי, 10.00–14.00, ובתיאום מראש: 054-4874684. נעילה: 15.12.14. אוצרת: נאוה ט' ברזני. מציגים: אביבה אורי, אוזיאש הופשטטר, אורי שטטנר, גלעד קידר, חדוה הרכבי, ירמי עדני, ליאור גריידי, מני סלמה, נג'ואן זועבי, פרי אפרתי-טרייסטמן, ציקי אייזנברג, רות שלוס, שולי בר-נבון, שחר קורנבליט, שלומית ליוור, תמר שפר. בתצלום: חדוה הרכבי, "אלוהים, כמה שאני עייפה", 2008, מתוך "ניירות לראנא".

לידם עמד איש שמן, מתנשף, שמחה את מצחו במטפחת, ונראה כאילו מאמץ החפירה של הפועלים עבר אליו בדרך נסתרת והשפיע עליו. התקדמתי לעברו ושאלתי בנימוס אם הם מעוניינים בכוס קפה, אולי תה, יש גם עוגיות אם מישהו רוצה…
"אדוני היקר", רטן המנהל וריענן את המטפחת בקיפול חדש, "אנחנו עומדים לשדר ואתה מתכנן לפתוח כאן בית-קפה? מה אתה מסתכל עלי ככה, קדימה תזדרז…".
מסרתי לידיו את התוכנית בהתנצלות. "כמו שאתה רואה, היא קלה מאוד כי בדיוק מחקתי את כל הפרטים והשארתי בקושי זנב, הוא קשור אמנם אבל נפתח בקלות, זה קשר מוט כפול, מאוד פשוט, אני יכול להראות לך".
"שה, שה, תירגע כבר, כמה אתה מדבר…", המנהל הרים את התוכנית וטילטל אותה טלטלה הגונה וקירב לאוזנו. "מה זה, היא ריקה!".
"נו, זה בדיוק מה שאני מנסה להסביר, מחקתי הכל והשארתי רק קצה של זנב וכמה רוחות רפאים שעדיין מסתובבים בתוכה, אם הייתם מודיעים לפני כן"…
"תנוח קצת, ריבונו של עולם, אי-אפשר להתרכז ככה, באמת… יש גבול…", המנהל הסתובב וקרא לפועל שהפסיק לחפור והביט לעברנו, "בוא הנה רגע, בחייך, בוא תראה אם אתה שומע משהו".

רות שלוס, "המְתנה". צילום: רן ארדה, מתוך התערוכה הקבוצתית "סבל", מכללת דוד ילין, ירושלים

רות שלוס, "המְתנה". צילום: רן ארדה, מתוך התערוכה הקבוצתית "סבל", מכללת דוד ילין, ירושלים

הפועל, מוצק ושרירי, התגלגל לעברנו ככספית רועמת וזיהיתי את בבר החבר שלי, שותף לכמה עסקים. בבר החזיר מבט חד ומהיר וכיווץ את שפתיו, הבנתי את הרמז, צריך להעמיד פני של זרים מוחלטים ולהסתיר כל סימן להיכרות מוקדמת. בבר נטל את התוכנית מידי המנהל בארשת של מומחה וטילטל אותה בעדינות ליד אוזנו, ואחר-כך היטה את ראשו והקשיב בריכוז.
השתדלתי לא לזוז, למרות שהתחשק מאוד לגרד את העקצוץ בברך השמאלית. לאחר כמה רגעים של ריכוז כללי הרים בבר את ראשו ונזף במנהל: "אולי תפסיק כבר להתנשף, זה מפריע!". למען האמת גם אני שמתי לב לשריקת ההתנשפות של המנהל, אבל הייתי בטוח שזה חלק מתפקידו כאחראי על ניידת השידור. המנהל הצמיד את הממחטה לפיו והתנשף לתוכה פעמיים-שלוש לניסיון, והשריקה אמנם התעמעמה לשביעות רצון כל הצדדים.
"היא ריקה, אין כלום", אמר בבר בבוז והחזיר את התוכנית לידיו של המנהל, ששוב מחה את מצחו במטפחת, ושריקת ההתנשפות שבה והתחדשה כמעט מיד – "מזה בדיוק חששתי, כל הטרחה והמאמץ לשווא, הלכה עבודה של יום שלם, אין מה לעשות, תתחילו לפרק את ההצגה, אני מודיע למרכז, אי-אפשר לשדר ככה".

"פגישה, חצי פגישה", החורבה, הנמל 10, חיפה. פתיחה: חמישי, 23.10.14, ב-19:00. נעילה: שבת, 25.10.14. התערוכה , שתתקיים במשך סופשבוע אחד בחורבה, מבקשת לקיים דיאלוגים חדשים: כל אמן בחר בן-שיח, ובאמצעות מפגש בין שני אמנים ושני גופי עבודה נוצרה אופציה ליצירת דיאלוג משותף. בתצלום: "מעולם לא פגשתי אותו, מבט חטוף לתוך הגרוטוס", אבי איפרגן.

"פגישה, חצי פגישה", החורבה, הנמל 10, חיפה. פתיחה: חמישי, 23.10.14, ב-19:00. נעילה: שבת, 25.10.14. התערוכה , שתתקיים במשך סופשבוע אחד בחורבה, מבקשת לקיים דיאלוגים חדשים: כל אמן בחר בן-שיח, ובאמצעות מפגש בין שני אמנים ושני גופי עבודה נוצרה אופציה ליצירת דיאלוג משותף. בתצלום: "מעולם לא פגשתי אותו, מבט חטוף לתוך הגרוטוס", אבי איפרגן.

זה כבר מוגזם, לא די שהחרידו את שלוותי והקפיצו אותי מהמיטה, עכשיו הוא אומר שכל זה לחינם?
"סליחה אדוני, מה קרה, לאן אתה ממהר, הרי כל הפרטים שמורים באיזה מקום ואפשר להחזיר אותם בלחיצת כפתור, אז למה ישר לבטל?".
"אל תדבר שטויות", רטן המנהל. "עם פרטים או בלי פרטים, זה לא משנה – אין לה תכלית!".
"תכלית?!".
"כן, מה שאתה שומע!", ניפנף המנהל בידו בקוצר רוח, "אף פעם לא שמעת על תכלית? עכשיו תזוז לאחור בבקשה, אתה מפריע לפועלים".
הפועלים החליפו כיוון ללא תרעומת, לחפור בור או לסתום בור, היינו הך לגביהם. בבר עמד ליד המגדל וסובב ידית קטנה במתינות שקדנית, והמגדל התקפל והחליק לתוך עצמו בסדר קבוע מראש, שלב אחר שלב, ולא נותר לי אלא להודות בתבוסה. "בשביל מה צריך תכלית?".
המנהל צחק: "מי שמע על תוכנית ללא תכלית? ואיך היא תתפשט באוויר, הא?", אמר וטפח על ראשו בממחטה המקופלת.
"נו, אז למה לא אמרת מההתחלה…".
"למה, יש לך תכלית בשבילה?".
"כן, בטח, יד ראשונה!".
המנהל מחא כפיים בהתלהבות. "יד ראשונה זה מעולה, למי אתה מחכה, אז יאללה קדימה, לך תביא אותה!".
"אם כך רק רגע, חכו שנייה, תעצרו הכל ואל תעשו שום דבר, תכף אני חוזר".
עקפתי את הבית בהליכה מהירה, בלי להציץ לאחור.

פאהד חלבי, מתוך התערוכה "פגישה, חצי פגישה", החורבה, חיפה

פאהד חלבי, מתוך התערוכה "פגישה, חצי פגישה", החורבה, חיפה

כרעתי על ברכי להתבונן מתחת לבית: עמודי יסוד מאובקים עטופים קורי עכביש, ארגזי קרטון מצהיבים, כסאות שבורים, לוחות עץ ישנים שנחו באפלולית, ואין תכלית שתעשה השכמה כללית לכל החסום והמדוכא ותפתח את הדרך. אבל לא בגללה חזרתי, גם לא בשבילי, אלא כדי לסגור את הפינה הזאת שנשארה פתוחה למרות שהפניתי לה את הגב, מה שהיה אמור לסגור אותה לפי הניסיון, אבל לא, היא עדיין מבעבעת מאחורי גבי ועושה בו שמות. לא היתה ברירה אפוא אלא להחזיר אותה לפרונט.

ניר דבוראי, "מתקן לתצוגת סירות", 2013. מתוך התערוכה "פגישה, חצי פגישה", החורבה, חיפה

ניר דבוראי, "מתקן לתצוגת סירות", 2013. מתוך התערוכה "פגישה, חצי פגישה", החורבה, חיפה

מאז שהיא הלכה לא נאספתי אפילו פעם אחת. זו פשוט עובדה, כלומר זה עדיין קורה פה ושם באופן ספונטני מעת לעת, כמו אתמול למשל, כשניגשתי לעץ התאנה עם כוס קפה ודחפתי אותו בחיבה, ומה שלומך אתה, אמרתי, ולמה העלים שלך הצהיבו כל-כך, ואז שמעתי קולות חריקה ונפץ וזזתי מהר הצדה שלא ינחת עלי, בדרכו לאדמה עוד הספקתי לכוון את העץ פנימה שלא ימחץ את הגדר, ולרגע אחד או שניים הייתי שלם. סיבות ואשמים לא חסר, ראשית המקום נאחס, אין מה לדבר, כל מה שאני שותל בפינה הזו בחצר סופו להירקב. הוצאתי את המסור החשמלי מהארון ואת הכבל המאריך דרך החלון וניסרתי את הענפים לגזרים קטנים, והנה העץ הרחב שנתן פרי בעונתו ונלחם על מקומו בכבוד השאיר אחריו שתי ערימות קטנות.

כתב: אריה עטיאס

 

[email protected]

 

1 תגובות על “לא רק יין זול, 23.10.14”

    סיפור חכם.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.