מחווה של השתתפותיות

"אני לא יכולה להגיד לך שאני לא מתוסכלת כשהקבוצה הסודאנית שואלת, 'מתי אנחנו יוצאים מחולות?'. אין לי תשובה בשבילם ואף פעם לא אמרתי שתהיה לי תשובה בשבילם. זה כואב כשהם שואלים את זה. מצד שני, אני מנסה לשמור על איזשהו מרחק רגשי כדי להגיע לנראות שמנסחת משהו". מעין שלף, אוצרת אמנות השתתפותית, משתפת.

מעין שלף, הציגי את עצמך.

"אני אוצרת אמנות. בשנים האחרונות אני עוסקת בעיקר בפרקטיקות השתתפותיות ובאמנות חברתית – פעולות או תהליכים שמשתפים קהילות של לא-אמנים, או יצירות שמשתפות את הקהל. לסוג כזה של פרויקטים יש לעתים קרובות גם אג'נדה חברתית או פוליטית, או שזו אמנות שמתייחסת בצורה יותר קונקרטית למציאות שבתוכה היא מתקיימת. בתערוכה 'המסתננים', שמוצגת עכשיו בארטפורט, הגעתי לנקודה שבה אני מנסה לבחון מהי בכלל אמנות השתתפותית. זאת אומרת שלמרות שזו תערוכה קטנה בהיקף שלה – ארבעה פרויקטים – כל אחד מהם מציג נקודת מבט רפלקסיבית על אמנות השתתפותית והמגבלות שלה".

מה זה אומר, אמנות השתתפותית?

"זה תחום שהוא לא בדיוק חדש, אבל כל הזמן משנה את ההגדרות שלו. מי שמגדירה אותו היטב היא קלייר בישופ, ולכן ביקשתי ממנה לתרגם ולשלב בקטלוג של התערוכה טקסט שלה שנקרא 'ראווה והשתתפות – איפה אנחנו היום'. הטקסט הופיע בקטלוג התערוכה 'סימני חיים' של קריאייטיב-טיים בניו-יורק ובגרסה מעט שונה בספר האחרון שלה, 'גיהנומים מלאכותיים'.

במאמר היא מציגה סקירה היסטורית של אמנות השתתפותית וחברתית, איך הדברים האלה הוגדרו בשנות ה-60 או ה-70 ואיך הם מוגדרים היום, איך הם מושפעים מתהליכים פוליטיים וסוציולוגיים שמתרחשים בתקופות מסוימות, ואיך אמנים, כותבים ואוצרים שונים מתייחסים אליהם. אבל אולי במקום לנסות להגדיר משהו שכתוב יפה בטקסט של 5,000 מלה, אגדיר איך אני תופסת את זה. או יותר נכון, אספר מה מעניין אותי בזה".

מעין שלף (צילום: לי אורפז)

מעין שלף (צילום: לי אורפז)

תגדירי דרך ההתנסות שלך.

"מעניין אותי הצד התהליכי, שיש בו דברים לא צפויים. אלה בדרך כלל פרויקטים שנעשים לאורך זמן, והמקום שבו אתה מתחיל שונה מאוד מהמקום שבו אתה מסיים. יש אלמנט חזק של חוסר שליטה בתהליך הזה, שקשור גם לאופן שבו האמן מערער על הבעלות או החתימה שלו על היצירה, או מייצר לעצמו פרסונה מתעתעת. מתערערים פה יחסי כוחות שמשקפים יחסי כוחות אחרים במציאות. זה משהו שאני נוגעת בו בהרבה פרויקטים שאני עושה, גם ב'חשיפה ממושכת', תערוכה שאצרתי במרכז לאמנות עכשווית. העבודות בתערוכה הציגו שינוי של היחסים המסורתיים בין המתעד למתועד, שהיה בו פוטנציאל לשנות מערכים של יחסי כוחות גם במציאות".

את מייצגת מערך כוחות מסוים וממנו אפשר להבין מערך כוחות גדול יותר?

"לא, אני מדברת על האופן שבו אמנות משתמשת בפרקטיקה של השתתפות בשביל לדבר על עניין יותר רחב, על ערעור של יחסי כוחות בספירה של אמנות, שמשקף ערעור של יחסי כוחות פוטנציאליים במציאות. אפשר להשוות את זה לסוג של אקטיביזם שהוא לא אקטיביזם ישיר, לא כמו לצאת להפגנה ולהחזיק שלט, אלא משהו יותר מורכב, פואטי ומרובד. הרבה פעמים זאת לא אמנות שמתיימרת לייצר שינוי ממשי, אלא רומזת על השינוי הפוטנציאלי הזה ביחסי כוחות, אולי כצעד ראשון בדרך לשינוי".

את אומרת שזאת לא ממש פעולה של שינוי, אבל שזאת פעולה פוליטית. איך זה מסתדר?

"איעזר שוב בקלייר בישופ. היא מתייחסת בין היתר לכתיבתו של ז'אק רנסייר כשהיא מתארת איך האסתטי והפוליטי יכולים לעבוד ביחד. היא יוצאת נגד התפיסה הדיכוטומית שאומרת שיש שני סוגים של אמנות: אמנות פורמליסטית ואסתטית, שמתעסקת רק בעצמה ולכן משוחררת מכל סוג של ניכוס פוליטי, או אמנות אקטיביסטית, שיש לה מוטיבציה לשנות והיא מאופיינת בתהליך אתי. היא טוענת באמצעות רנסייר שזה לא חייב להיות זה או זה, אלא שהאסתטי הוא גם פוליטי. זה ההבדל בין משהו שהוא מטא-פוליטי לבין משהו שהוא פוליטיקה מפלגתית. אמנות פוליטית טובה זו אמנות שהיא מטא-פוליטית, שלא אומרת 'שמאלני' או 'ימני', או שיצירה מסוימת היא בעד הפליטים ונגד תושבי דרום העיר, לצורך העניין, אלא מנסה לנסח אמירה פוליטית בצורה יותר מורכבת ומרובדת, בלי לקחת צד.

"בישופ מדברת על זה שדרך התייחסות אמביוולנטית, מעורפלת ומתעתעת, פרובוקטיבית אולי, מניפולטיבית אפילו – דווקא דרכה הצופה מתעמק בעמדות של עצמו ונוצרת צפייה שהיא יותר ביקורתית. היא בוחנת גם איך מציגים אמנות השתתפותית וחברתית ומדברת על כך שהצד האסתטי של האמנות חשוב לא פחות מהצד האתי. היא יוצאת נגד אנשים שמדברים רק על החשיבות של האתיקה, כאילו אמנות השתתפותית היא עבודה סוציאלית".

את רוצה להציג תערוכה באופן כזה שיערער על התפיסות המוקדמות של עצמה. עד כמה את מוכנה לאפשר לעצמך להיות חשופה לשינוי?

"זה בדיוק מה שאני רוצה לאפשר לעצמי. זה נושא שהוא כל-כך חם וכל-כך טעון, שבמובן מסוים הפתיחה של התערוכה היא רק תחילת התהליך. אני עדיין לא יכולה להגיד איך, אבל אני יודעת שלא אפסיק לגעת בנושא הזה כשהתערוכה תיגמר. וזה לא פשוט. כשאני אוצרת תערוכה, חשוב לי שהחוויה שהצופה יעבור תשקף את הנושא של התערוכה והתוכן שלה ברמה אינטלקטואלית ורגשית. הבנתי בדיעבד שתהליך העבודה על התערוכה הוא מעין בדיקה על עצמי את החוויה הפוטנציאלית של הצופה, כולל הבלבול והמורכבות שלפעמים עולים. במסגרת התהליך הזה אני גם מגלה פעמים רבות את המגבלות שלי ואת הבעייתיות של הפרויקט.

קבוצת החשיבה גאנה בדרום ת״א (מתוך התערוכה ״המסתננים״)

קבוצת החשיבה גאנה בדרום ת״א (מתוך התערוכה ״המסתננים״). צילום: מעין שלף

"למשל, במסגרת העבודה על הפרויקט של קבוצת החשיבה גאנה, שבו תיפקדתי לא רק כאוצרת, אלא גם כמתווכת, סוכנת ושותפה, עלתה הבעיה של אי-האפשרות שלי לשמש מתווכת מוצלחת במיוחד בין האמנים האמריקאים לתושבים ולפליטים, כי אני בעצמי זרה בדרום תל-אביב. מתוך מה שאמרו המשתתפים בקבוצות החשיבה עלו גם התחושות שלהם בקשר לבעיית התיווך ולאופן הבעייתי שבו הם נתפסים על-ידי אנשים שבאים מבחוץ. גם הם הרגישו שהם אנשים ספציפיים והם לא יכולים לייצג את כל דרום תל-אביב.

"מבחינתי התהליך ההשתתפותי, כאוצרת לפרויקטים שנוצרו במיוחד לתערוכה, הוא מאוד מעניין, כי אני חווה אותו לא בדיוק כאמנית ולא בדיוק כאוצרת. נקודת המבט שהיא בין לבין משחררת אותי במובן מסוים, לא מהאחריות האתית כלפי האנשים ובטח שלא מהאחריות המקצועית כלפי הפרויקט, להפך – במובן שאני חלק מתהליך שמישהו אחר כבר הגדיר ומישהו אחר מכוון".

אילו מערכות יחסים נוצרות בתוך מין כאוס אינטנסיבי כזה? כולם עובדים במין מעגל שברירי ועדין זה עם זה, מה קורה לך בתוך זה?

"היו רגעים ששמעתי דברים שהיה לי קשה לשמוע. גם ממבקשי המקלט וגם מהתושבים. היו דברים שהפתיעו אותי לטובה, והיו הרבה רגעים שבהם אנשים אמרו דברים סותרים, לדוגמה אמרו משהו נורא קשה, ומיד אחרי זה דבר מקסים ומלא חמלה. אבל מה שהכי מעניין עבורי זה עצם העניין של להיות במקום של הקשבה, ולא להתערב בכל פעם שיש לי מה להגיד. אני לומדת מזה הרבה".

ספרי על תהליך העבודה המשותף עם קבוצת החשיבה גאנה.

"העבודה כללה שלב של איסוף בעיות והרבה פגישות אחד על אחד עם אנשים מתוך ניסיון להסביר להם על הפרויקט ולגבש את קבוצות החשיבה. נוצרו שלוש קבוצות: אחת אריתריאית, אחת ישראלית בדרום תל-אביב, ואחת סודאנית. הקבוצה הסודאנית התחילה עם פגישה בדרום תל-אביב, אבל אז העבירו את כולם למתקן חולות, כך שכשכריסטופר רובינס מקבוצת החשיבה גאנה הגיע לארץ לעבוד עם הקבוצות, כבר נפגשנו איתם בחולות. אני ויעל רביד, שהיתה אחראית לקשרי קהילה בפרויקט, הצלחנו לפגוש אותם בערך פעם בחודש.

"רצינו שהם יוכלו להיות יותר מעורבים, אבל זה היה קשה פיזית ונפשית, בגלל המרחק. אחד-אחד לקחו אותם, במשך החצי שנה הזאת, ונשאר אחד. אחר נמצא עכשיו בכלא סהרונים, לשם הועבר מכלא גבעון. הוא נכלא בגלל שהוא איחר את הטרנספורט לחולות ביומיים כי היה חולה, אז אתה יודע, אחרי דברים כאלה, צריך להמשיך לעבוד על אמנות. שמחנו מאוד שהם הצליחו להשתחרר לערב אחד בשביל להשתתף בפתיחה, כיוון שסוג האינטראקציה שהיה בינם לבין המבקרים האחרים בפתיחה היה חשוב מעבר למשמעות הסימבולית שלו, וגם הבנתי בערב הזה את עומק המעורבות והחיבור שהם חשו לפרויקט ולתערוכה. אבל החופש הרגעי הזה לא מספיק, כי בסופו של דבר הם חוזרים לשם ואנחנו כאן".

פול פואט, זרים החוצה! המכולה של שלינגנזיף, אוסטריה, 2002, 90 דקות (מתוך התערוכה ״המסתננים״)

פול פואט, זרים החוצה! המכולה של שלינגנזיף, אוסטריה, 2002, 90 דקות (מתוך התערוכה ״המסתננים״)

יש לך גם זעם על המערכת? איך את מצליחה להישאר בתוך הגבול הזה של "רק להקשיב", לתת לדבר הזה לקרות מול העיניים שלך?

"אחד הדברים שחשוב לי להגיד דרך התערוכה הזאת הוא שזה לא התושבים נגד הפליטים. זה גם משהו שהועלה על-ידי קבוצות החשיבה. שני הצדדים שאלו, 'למה כל הזמן מציגים אותנו כתושבים נגד הפליטים?'. אין מציאות כזו בפועל. התושבים כעסו שמציגים אותם כגזענים או עניים או כבובות של הימין הקיצוני. זה לא פשוט, גם לתושבים עצמם יש המון בעיות, הם צריכים לדאוג לעתיד שלהם. דרך האמנות – שהיא הרבה יותר מופשטת מצורות הייצוג של תקשורת או לחלופין של אקטיביזם, לפעמים אפילו קצת דבילית ולפעמים בכוונה משחקת בסטריאוטיפים – אפשר להציע לאנשים לראות את הדברים בצורה אחרת.

"אני לא יודעת אם זה ישנה את המציאות כרגע, ואני לא יכולה להגיד לך שאני לא מתוסכלת כשהקבוצה הסודאנית שואלת, 'מתי אנחנו יוצאים מחולות?'. אין לי תשובה בשבילם ואף פעם לא אמרתי שתהיה לי תשובה בשבילם. זה כואב כשהם שואלים את זה. מצד שני, אני מנסה לשמור על איזשהו מרחק רגשי כדי להגיע לנראות שמנסחת משהו".

"קח לדוגמה את המושג 'מסתננים', שיש שמשתמשים בו כרגע כדי לתאר את מבקשי המקלט. אני לא יכולה להעלים אותו, כי הוא קיים, אז במקום להעלים אותו אני משתמשת בו. מה אומר מעשה ההסתננות דרך הגבול? האם זה אקט שיכול להיות בו משהו מעניין? משהו שמערער את הדרך הסטריאוטיפית שבה אנחנו תופסים את המציאות, או חודר דרך השריונות שבהם אנחנו מקיפים את עצמנו או דרך ההדחקה שבה אנחנו חיים? אני מנכסת את המונח בשביל לדבר על אותן פרקטיקות השתתפותיות שמסתננות לתוך המציאות ומנסות לערער אותה".

מה מקור המונח?

"זה מושג שבמקור השתמשו בו בישראל כדי לתאר חדירה דרך הגבול כדי לבצע פעילות טרור, והוא בדרך כלל הופנה כלפי פלסטינים שעברו את הגבול. מעבר גבול עם כוונה עוינת.

ברגע שקוראים למבקשי המקלט 'מסתננים', מקבעים את המשמעות שלהם ואת ההוויה שלהם בתוך המעשה של חציית גבול. הם לא פה. הם לא פה עדיין. אבל הם גם לא יכולים לחזור לביתם. הם כל הזמן חוצים את הגבול. תקועים בגבול".

העמדה שלך פה מעניינת, כי אלו מצוקות שאת לא לגמרי מתמודדת איתן באופן אישי. איך פועלים מתוך מקום שלא מוותר על הפריבילגיות?

"השאלה היא מורכבת, אז התשובה תהיה מורכבת. בוא נתחיל מזה שיש גישה שאומרת שמישהו מבחוץ לא יכול להגיד משהו על מצב מסוים. שאשכנזייה לא יכולה לדבר על מזרחיות. גבר לא יכול לדבר על נשים. אני לא מסכימה עם זה. אני חושבת שכל עוד מי שמנסח את האמירה, מי שיש לו האופציה או הפריבילגיות, מודע לעמדת הכוח שלו ומתייחס אליה בצורה רפלקסיבית ומנסה לערער עליה, אותי זה מעניין. הוא לא צריך בהכרח להיות חלק מאותה קבוצה בשביל להגיד משהו על הדיכוי שלה כקבוצה.

"אני כמובן מאוד זהירה לגבי העמדה שלי ולעולם לא מתיימרת לייצג אף אחת מהקבוצות האלה. העמדה שלי היא של אשת מקצוע שמנסה לנסח אמירה מתוך הכלים שבידיה. גם את הקבוצה שאני כביכול חלק ממנה אני לא יכולה לייצג. אני לא יכולה לייצג אף אחד מלבד את עצמי".

אביב קרוגלנסקי ווהידה רמיוצ׳יק - רקמה תיעודית- רשמים מנווה שאנן, 2014 (מתוך התערוכה ״המסתננים״)

אביב קרוגלנסקי ווהידה רמיוצ׳יק – רקמה תיעודית- רשמים מנווה שאנן, 2014 (מתוך התערוכה ״המסתננים״). צילום: מרינה מונסוניס

האם פעם אפשר ליצור מצב שבאמת, אפילו מבחינת השתתפות, תיווצר שותפות אמיתית?

"לא, זו אינה שותפות אמיתית והיא אינה מתיימרת להיות כזו. השתתפות היא לא שותפות. חשוב לשים פה את הדגש. participation זה לא collaboration, כשאתה משתתף יש מלכתחילה היררכיה בתוך הפרויקט".

אמרת שהאסתטיקה לא פחות חשובה מהרעיון. איך זה בא לידי ביטוי?

"כשאני אומרת אסתטי אני מתכוונת לשימוש בכלים ובשפה של אמנות ולא בשפה של אקטיביזם. למשל עצם החשיבה על האופן שבו מוצגים האובייקטים בחלל. עבדתי עם הדס זמר–בן-ארי, שמעצבת חוויית תערוכות, והתחברתי לרעיון שלה של לא לתלות שום דבר על הקירות, לתת תחושה של מעין חצר אחורית, כאוטית אך עדיין ניתנת לפענוח. בפרויקט של גאנה לדוגמה חשבנו על האופן שבו הוא יוצג, איך שמצד אחד יובן התהליך המורכב הזה, ומצד שני שלא יהיה דידקטי מדי. איך מיצב יכול להזמין להשתתף, אבל לא לכפות השתתפות. או להיות מעמת, מרגיז ופרובוקטיבי – אבל לא מנכר.

"למשל 'רקמה תיעודית', צמד אמנים נוסף שמשתתף בתערוכה, זה פרויקט שבו האמנים תיעדו מקום מסוים לאורך זמן, דרך מפגשים עם אנשים, בעזרת רקמה, כך שבסופו של דבר מוצג אובייקט שהאסתטיקה שלו קורצת לעולם של הקראפט, או לצורות מוקדמות יותר של אמנות מבוססת קהילה, בזמן שהחשיבה מאחוריו היא התערבותית-תיעודית. או הפרויקט של דניאל לנדאו, שלוקח עדויות של מבקשי מקלט מקהילת בני דרפור, פרקטיקה שאנחנו מכירים מארגוני זכויות אדם או מתחום המשפט או הפסיכולוגיה, אבל מציג אותן בצורה שמייצרת הזדהות והזרה במקביל. האופן שבו מספרי העדות נראים על פני מסכות שהפנים בהן מעוותות, ונוסף לכך האופן האינטימי שבו הצופה שומע את הסיפור רק כשהוא חובש קסדה, כלומר מחליט באופן אקטיבי להפוך לחלק מהמיצב. בזמן שהוא מקשיב לעדות הוא מצולם, כך שהצופה הופך להיות חלק מהמיצב וחלק מיחסי הכוחות של המעקב. באופן שבו הוא הופך אותך מצופה למשתתף, ומעד-צופה למתועד, הוא מייצר הקשבה אחרת מאשר אם היית מקשיב לעדות בטלוויזיה או באינטרנט".

החלק הפרפורמטיבי של העבודה יכול להיות שקול כנגד הרעיון? האם יש איחוד ברור בין הרעיון לבין האובייקט שאני רואה?

"אני אומרת שאין איחוד, יש סתירות בין הרעיון לבין מה שאתה רואה. מבחינתי סתירות וניגודים הם הדברים שעושה את החיים שלנו למעניינים ומה שמאפשר לנו להתפתח ולגדול כבני-אדם ולשנות את המציאות שאנחנו חיים בה. לכן העבודות שמעניינות אותי יותר הן אלו שיש בהן סתירות וניגודים והן משתמשות בהם ויוצרות איזשהי עמימות.

"למה זה מעניין? כי זה כל הזמן גורם לצופה לשאול את עצמו אם מה שהוא רואה זו אמת או לא אמת. כל נקודת מבט או כל מעורבות שלך בתוך המציאות הופכת להיות סובייקטיבית, כי עצם הנוכחות שלך במציאות משנה את המציאות הזאת. אמנים שמתעסקים בפרקטיקות השתתפותיות, בין אם זה באמצעות תיעוד או פרפורמנס או תהליכים ושיחות, מודעים לזה שהנוכחות שלהם משפיעה על המציאות, או אולי נכון יותר לומר משפיעה על התודעה של אנשים אחרים באותו מרחב. מצד שני, מספיק לשנות תודעה של אדם אחד והוא יכול לשנות תודעה של עוד בן-אדם וכן הלאה".

אני יכול לטעון מול זה שאפשר לקחת את ההשקעה של הזמן והכסף מהתערוכה ולעשות קמפיין על הנושאים שהתערוכה יוצאת מולם.

"אקטיביזם זה חשוב, וכל הארגונים עושים עבודה מדהימה, לרוב הרבה יותר קונקרטית ודחופה ממה שהאמנות עושה. אני מניחה גם שהשאלה שלך נובעת מכך שלפעמים אמנות מנסה לנכס את האקטיביזם כי היא אומרת, 'איזה מגניב, יש פה דברים פוליטיים ואנחנו רוצים לעשות גם', כמו בביאנלה בברלין, שלקחה אקטיביסטים מתנועת ה-Occupy והציגה את האוהלים שלהם ואותם בתוך המוזיאון. אבל לא על זה אני מדברת, אני מדברת על למצוא את הדרכים שבהן האמנות היא ייחודית ואת המקומות שבהם האמנות נפגשת עם אקטיביזם במציאות בצורה הייחודית שלה, שהיא יותר אמביוולנטית, ומורכבת, אבל לא פחות אפקטיבית".

דניאל לנדאו, גר 1.4: הר ציון, דרפור, 2012 (מתוך התערוכה ״המסתננים״)

דניאל לנדאו, גר 1.4: הר ציון, דרפור, 2012 (מתוך התערוכה ״המסתננים״)

בואי נתייחס ליחסי כוחות שמאפשרים לתערוכה הזאת לקרות: יש פה אותך, יש הכוח של תערוכה, והיא מתקיימת בתוך ארטפורט כפרויקט שהם מממנים.

"עולם האמנות מורכב מיחסי כוחות, והוא משקף את המציאות הרחבה יותר, שגם היא מורכבת מיחסי כוחות לא שוויוניים. כאמור, העבודות שמעניינות אותי הן אלו שרפלקסיביות וביקורתיות כלפי מקומן במערך יחסי הכוחות, אבל זה לא אומר שכל עבודה שמוצגת במוזיאון תל-אביב צריכה להתייחס לסמי עופר ושכל עבודה שמוצגת במוזיאון ישראל צריכה לדבר על הכיבוש.

"המודל של כסף פרטי שמממן אמנות, גם מוסדות ללא מטרות רווח, הוא מודל נפוץ בעולם. בארץ כסף פרטי באמנות הלך בעיקר לגלריות פרטיות ולמוזיאונים הגדולים, במודל שקשור בעיקר לאספנות ועבודות שכך או אחרת נרכשות ונמכרות. בעיני העובדה שיש גוף פרטי שמשקיע באמנות חברתית מורכבת ותהליכית ללא התערבות בתכנים או מוטיבציה לרכוש אותה, ומאפשר גם שיח בינלאומי בנושא, היא מבורכת. אני הרבה יותר מוטרדת מדלדול התקציבים הממשלתיים לטובת התנחלויות, כליאת מבקשי מקלט ואמנות ציונית".

שימוש בכסף פרטי לא משחק לידי המערכת? אני מניח שכסף פרטי מיועד לשמירה על הסדר הקיים.

"המערכת שולטת בחיים שלך בין אם תרצה ובין אם לא, אתה לא יכול לפעול מחוץ למערכת. גם אם אתה חושב שאתה פועל בשוליים, אתה לא פועל בשוליים, אתה פשוט מגיע לפחות אנשים. שינוי תודעתי זה לזרוע את זרע הפורענות, את זרע ההסתננות בראש של האנשים. ומתוך הזרע הזה אולי יצמח משהו כמו שהוא צמח בראש שלי כשראיתי לראשונה את Enjoy Poverty של רנזו מרטנז, או את הפרויקטים של Yes Men. אני לא ממציאה את הגלגל.

"כאוצרת אני מקבלת את ההשראה מאמנים ומאקטיביסטים שפועלים בפרקטיקות האלה. אגב, יש אנשים שפועלים בנושא של הפליטים ושל דרום תל-אביב ושעושים עבודה מאוד חשובה כבר המון שנים, אבל לא הרבה נחשפים אליהם כי הם פועלים בשדה אחר, שלא עוסק בנראות ופרפורמנס. אחד הדברים שעיניין אותי לעשות כאן זה לנסות לחבר את המרחבים ואת האנשים שפועלים בשדות השונים דרך התערוכה, ואני מקווה שזה משהו שיהדהד לטווח הארוך".

הם פחות חשופים לקהל, ויש להם פחות תקציב.

"הלוואי שהיה להם יותר. זה מזכיר לי מקרה מעניין עם עבודה של פול צ'אן, שעשה הפקה של 'מחכים לגודו' בניו-אורלינס אחרי הוריקן קתרינה, ולאחר שקיבל מימון להצגה, גייס אותו סכום כסף בשביל תרומות למזון, תרופות ושיפוצים לנפגעי הסופה, כי הוא הבין שאמנות לא יכולה לבוא במקום תנאי חיים בסיסיים. תראה, בסופו של דבר האמנות במקרה הזה, גם אם מסתכלים עליה מנקודת מבט פרקטית אקטיביסטית, מושכת את תשומת הלב לאותם נושאים שהאקטיביסטים מדברים עליהם, רק באופן אחר.

"ייתכן שהאמנות משרתת את האקטיביזם במובן הזה ולא להפך. התערוכה מנסחת נקודת מבט שאני חושבת שהיא ייחודית לפרקטיקות של אמנות, והייתי רוצה להפנות אליה את הזרקור מתוך התייחסות לנושא שהוא אקוטי וחשוב. כאמור, אני לא מייתרת את הפעילות של הארגונים, להפך, הדברים חייבים לקרות במקביל. לאמנות טובה יש יכולת לחבר בין קהלים וקהילות שונות, לחשוף תכנים ליותר אנשים ולייצר שיתופי פעולה".

5 תגובות על מחווה של השתתפותיות

    "אני לא יודעת אם זה ישנה את המציאות…..אין לי תשובה בשבילם….אני מנסה לשמור על מרחק רגשי " בסופה של בחינת, פרקטיקת האקטיביזם האסטתי נשארת זכה ולבנה רבב מן הכהות שסבבה אותך לא דבק בך, או כפי שהטבת לנסח "השתתפות היא לא שותפות" הדיבור הכנה רק מחמיר ומעורר מחשבה על אגוצנטריות שמוש באוכלוסיות זרות וחלשות על מנת לפרנס ולאשש תיאוריות מופרכות באמנות , שלא תורמות דבר לקהילה הנמענת בפרוייקט.
    עושר מילולי המייצר ריק בשפה ובתרבות . הכל בשם נפתולי ודקדוקי הניסוח.

    נחמה,
    בואי נביא בדיוק את הזוית ההפוכה לרגע, טוב?
    "ברור שזה ישנה את המציאות.., כן יש לי תשובה בשבילכם, ממש בקרוב תשתחררו…
    אני ממש מעורבת רגשית ובוכה בלי הפסקה על המצב הנורא שלהם…"

    מעדיפה דיבור כזה? של פוליטיקאים?
    הדיבור הכנה הוא דיבור שמודע ליכולות של המיזם לשנות מציאות באופן מידי.

    הכוונות של התערוכה הזו, לעניות דעתי, גם כאקטיביסט וגם כחובב אמנות
    הן לא ציניות, לא באות לפרנס מישהו על חשבון מישהו מוחלש.
    כן, יש גבולות ומגבלות גם באמנות.
    ואפשר להבטיח להם ולהשלות אותם
    אבל אפשר גם לנסות לייצר אמנות משמעותית עם ערך ומסר,
    תוך כדי הבנה של המציאות ותקווה שזה ישנה משהו.

    " אל התוהו תשוקתך אך, הדבור מושל בך " (ציטוט מן הזכרון מפי זלי גורביץ על ביאליק ויחסו לשפה מקוה שאנני טועה ) תוספת פיוטית על הנאמר קודם

    עמית לטעמי, אין אפשרות להציע זוית אחרת מעין שלף אין בה הגה משיח פוליטיקאים היא שולטת בז'אנר השיח באמנות, תשובותיה מכילות את כל המינונים הנכונים לשאלות הנוקבות והלא מחליקות של יהונתן, אלא, אומר זאת בקצרה ועל דרך הגסות כך- למושאי התערוכה קרי המסתנניםו.. יש מחסור בענינים גשמיים כסף, מזון, בגדים, אוכל וגם אמפטיה, ולא שיח תרבותי המניע בעיקר את גלגלי הפרקטיקה האמנותית. לכל אמנות רצוי שתהיה משמעות , מסר ותעורר שאלות על מציאות החיים בשפה וכלים של אמנות , אין זה מאפיין לאמנות קהילתית בלבד.

    איך האוצרים והאוצרות המבריקים שלנו ממצאים לנו עברית שובבה ומבריקה
    ובעיקר בקבוצות חשיבה

    בפרקטיקות השתתפותיות
    בפרקטיקות השתתפותיות
    בפרקטיקות השתתפותיות
    בפרקטיקות השתתפותיות

    בפרקטיקות השתתפותיות
    בפרקטיקות השתתפותיות
    בפרקטיקות השתתפותיות

    בפרקטיקות השתתפותיות
    בפרקטיקות השתתפותיות
    בפרקטיקות השתתפותיות
    בפרקטיקות השתתפותיות

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.